1.בסצינת הפתיחה של הרומן החדש של אשכול נבו, "ארבעה בתים וגעגוע", מוביל המחבר את גיבוריו לבית הלא-נכון.
עמיר ונועה, זוג צעיר שמחפש דירה להשכרה ביישוב מעוז ציון שליד מבשרת, טועה בכתובת ונכנס לביתה של משפחה היושבת שבעה על בנה שנהרג בלבנון; הם לא מודים בטעות, מתיישבים על ספה בבית האבלים וחושבים מחשבות. עמיר חושב, "אולי דווקא כאן אפשר לנוח מן המאמץ להיות מאושר ולהניח לדיו השחור שפולט דיונון העצב כבר שנים להתפשט בגוף באין מפריע". נועה חושבת, "אני צריכה לשירותים", ו"מעניין איך אבל עושה אנשים רעבים". אחר כך הם קמים והולכים לחפש את הדירה שבאו לראות.
לסצינה הקצרה הזאת אין ברומן תפקיד דרמטי והיא גם לא מפותחת פיתוח דרמטי. לכאורה היה אפשר לוותר עליה בקלות. מדוע, אם כן, היא פותחת את הספר? מדוע אי אפשר לוותר עליה? פשוט מפני שהיא מסמנת את המסלול שהרומן מבקש ללכת בו ולהוליך בו את קוראיו: המסלול המוכר כל כך לרומן הישראלי, המוביל מה"בית הפרטי" ל"בית הלאומי" ולהיפך. המסלול שכל רומן ישראלי צריך לשוטט בו כדי לרשום את עצמו על מפת הספרות העברית.
כמה פעמים כבר הלכו גיבורים בספרות העברית מן "הדירה הפרטית" ל"בית הלאומי" ובחזרה? כמה מהם מתו בדרך? אולי דווקא בגלל המהירות שבה מוליך נבו בדרך הזאת את גיבוריו השתהיתי בה עוד רגע. קשה היה לי לא לדמיין את הסצינה עם דמויות של אורלי קסטל בלום או א.ב יהושע, למשל: הגיבורה של קסטל בלום היתה בוודאי שוברת בטעות את תמונתו של החייל המת. הגיבור של יהושע היה בוודאי נמשך מיד לאם השכולה, מחבק אותה חיבוק נחמה מתארך ואחר כך היה נכנס לחדרו של המת, מחטט בין חפציו, משתרע בחשאי על מיטתו כדי לחטוף תנומה ורואה בדמיונו את האם השכולה עירומה תחת בגדיה השחורים.
2.לאחר שהם יוצאים מבית האבלים, שוכרים נועה ועמיר את הדירה שבאו לראות: דירה סמוכה לבית המשפחה השכולה, שנמצאת בבית של משפחה מזרחית (משה וסימה זכיאן), שהיה בכלל שייך למשפחה פלסטינית לפני שגורשה ממנו ב-1948. בבניין שלישי שנמצא עכשיו בבנייה עובד פלסטיני (צאדק), שנולד בבית שבו יתגורר הזוג.
בתוך המיקרוקוסמוס הצפוף הזה של המרחב הלאומי, האופייני כל כך לרומן הישראלי הקאנוני, יספרו שישה גיבורים את חייהם: עמיר ונועה יספרו את סיפור זוגיותם; משה וסימה זכיאן יספרו את סיפור נישואיהם ותהליך החזרה בתשובה של משה; יותם, אחיו הצעיר של החייל המת, יספר את בדידותו; וצאדק יספר את געגועיו אל הבית שממנו גורש.
כל "הסיפורים האישיים" הללו, המרכיבים יחד את "הסיפור הלאומי" שמספר הרומן, יתרחשו במסגרת "זמן לאומי" מובהק; הזמן שבו מקובל להניח כי קירות הבית הלאומי שלנו רעדו: מסתיו 1995, שבועות ספורים לפני רצח יצחק רבין, ועד קיץ 1996, כשסדרה של פיצוצים זיעזעו את חומות הביטחון והזהות של הישראליות.
האם מתנגדת אחת הדמויות ברומן לתהליך ההסבה הזה שמצווה עליהן להפוך לסובייקטים של הסיפור הלאומי? האם יכול אחד הגיבורים לתעתע במהלך האלגורי ולדבר בלשון שאיננה כבר מעובדת אל תוך הלשון הלאומית? לא ברומן "קאנוני".
לאורך הרומן כולו מותכים זה בזה האבל הפרטי והאבל הלאומי, אבל גם כבר העונג הפרטי והעונג הלאומי: ואם ב"תרבות הנמוכה" מתענג הסובייקט על העונג הלאומי (נאמר, כשהוא צופה במשחק כדורגל של נבחרת ישראל), ב"ספרות הגבוהה" זה דווקא הלאום שניזון מן העונג של היחיד.
כמו בערב ההוא בנובמבר 1995: "בחמישה בנובמבר, ההוא, נסעתי (עמיר, ד"מ) לדוד כדי לנחם אותו על זה שחברה שלו זרקה אותו. בדרך, קצת לפני הסיבוב של מוצא, הודיעו ברדיו שרבין נורה ונפצע. עד שהגעתי הוא כבר מת. איתן הבר והכל. ישבנו מול הטלוויזיה ושתקנו. דוד נראה נורא (...) לא ידעתי איך לנחם אותו. הוא באמת אהב אותה, את מיכל, מעמקי נשמתו המסוכסכת. לא ידעתי גם אם מתאים שנדבר עליה, עכשיו כשראש ממשלה נרצח. שתקנו עוד כמה דקות ובהינו בתמונות מהכיכר, ואז הטלפון צילצל. אולי זאת היא, אורו עיניו, אולי היא התחרטה. הוא הרים את השפופרת במהירות. זאת היתה נועה, שרצתה שאני אגיע מהר הביתה. היא מפחדת. היא עצובה. לבד לה. והצורה שהיא אמרה את המלה 'הביתה', הרכות - אף פעם לא שמעתי את המלה הזאת נאמרת בכזאת רכות".
3.במהלך החודשים האלה שבין סתיו 1995 לקיץ 1996 מתפוררים חייהן של הדמויות המרכיבות ברומן את הסיפור הלאומי: סימה זכיאן רואה את משה בעלה חוזר בתשובה לנגד עיניה; יותם רואה את משפחתו נקרעת מצער על מות בנם הבכור; צאדק מושלך לכלא; ועמיר ונועה הולכים ומתרחקים זה מזה, עד שנועה "מפרקת את הבית" ועוקרת ממעוז ציון לתל אביב.
לכאורה מאיימת ההתפוררות הזאת על המרחב הלאומי, אבל למעשה היא רק מאפשרת לו להיבנות מחדש, כלומר להבנות את עצמו תוך כדי תנועה והתמודדות עם האיומים על גבולותיו. את האופן שבו נכתבים ברומן הזה הפיגועים, למשל, צריך לקרוא מפרספקטיווה כמעט "אנתרופולוגית", כלומר כדי לנסות להבין איך הסיפור הלאומי מנכס אותם לתוכו כדי לארגן את משמעותם.
כך נכתבת בסופו של הרומן סצינת האיחוד של עמיר ונועה, אחרי שלושה שבועות של ניתוק מוחלט. נועה מטלפנת לעמיר מתל אביב, כאשר היא שומעת בחדשות על פיגוע בירושלים:
"אתה בסדר?
מה קרה?
פיגוע. בקו ארבע עשרה
את יודעת שאני לא נוסע באוטובוסים
בכל זאת, רציתי לדעת שאתה בסדר
רגע, אני פותח טלוויזיה
נורא, הה?
כן, כן. אבל מה שיותר נורא זה שזה כבר לא מזיז
טוב, כמה אפשר
כן, אבל מה קורה עם כל הכאב הזה שאנחנו לא נותנים לו להיכנס. הרי הוא לא באמת נעלם
אולי הוא נשפך לים
כמו ביוב?
בדיוק
יפה. רק שלושה שבועות, וכבר נהיה לך עולם דימויים תל אביבי
איפה. הלוואי. אני לא מוצאת את עצמי פה
אז תחזרי
אתה מוכן לקבל אותי?
שמונה הרוגים. בטח שאני מוכן לקבל אותך".
4.אבל האיחוד של נועה ועמיר בסיומו של הרומן, שלום הבית הפרטי שמביא עמו הפיגוע, מארגן ומביית לא רק את הפיצוצים בסיפור הלאומי, אלא גם את סיפור התפוררות היחסים של הזוג הצעיר. לפרקים ממושכים מאוד ברומן מצליח הסיפור הזה לבגוד בסיפור הלאומי, ולרשום בפירוט מלנכולי מדויק את תהליך ההתפרקות של הבית המשותף: את האיום הכפול על האינדיווידואליות, בעיקר על תשוקת היצירה של נועה הצלמת (האם התשוקה הנשית הזאת היא הסכנה האמיתית ללאומיות?), את פריצת הגבולות של הסובייקטים בתוך הדירה השכורה (הדירה השכורה הופכת בשנים האחרונות למרחב התרחשות שכיח בספרות העברית הצעירה: אבל מה אם נתנגד להלאמה המטאפורית של הדירה הזאת ונסרב להבין אותה כייצוג של "תחושת הארעיות" של "חיינו כאן", אלא כמרחב שמספר סיפור לא לאומי, למשל את סיפור האי-יציבות הכלכלית שעוד ועוד ישראלים חיים בה?).
הביות הסופי הזה שכופה הסיפור הלאומי על הנובלה הפסיכולוגית המודחקת בו לא היטיב עם הרומן, אבל סייע לו בוודאי להפוך ל"רב מכר". אחת הגאוות שעוד נותרו לקהילה הספרותית המצטמצמת שלנו היא הרי העובדה שברשימות רבי המכר כאן אפשר למצוא לא רק ספרי טיסה ומדריכים לאושר אלא גם מה שמכונה "ספרות יפה": איפה עוד יכול רומן ראשון של מספר צעיר - רומן פוליטי, רומן שהולך בגדולות - להפוך בתוך שבועות אחדים לאחר פרסומו לרב מכר, כמו שקרה ל"ארבעה בתים וגעגוע"?
אבל הרומן הזה מאפשר לנו לזהות בדיוק מה בעצם כל כך יפה ב"ספרות היפה" שלנו, ומה מאפשר לה להיות גם רבת מכר: מה ש"יפה" בו הוא היכולת שלו לארגן מחדש את הסיפור הלאומי, לביית את האיומים עליו ולגבס את השברים שהיו בו תמיד ואת אלה שנשברו בו בשנים האחרונות. בקיצור, לבנות מחדש את מעוז ציון.
<<
