מירון ח' איזקסון. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 255 עמ', 79 שקלים
ד"ר יונה חלמיש עוסק בגאולת עם ישראל; עמוס הוא מין ישראלי-יהודי נודד. את שאר הדמויות ברומן ניתן להכניס בנקל למסגרת החוויה היהודית/ישראלית. אין בזה כל חידוש. התא המשפחתי הקדוש שהביאה היהדות לעולם החדש (מזה חמשת אלפי שנים) ממשיך להעסיק את החברה האנושית, ועדיין אין לו תחליף שיוכל לתת לאדם מנוחה, רגיעה ואולי שחרור. הוא מהווה כאן ציר מרכזי בעלילת הספר, בתנאים ובנסיבות שהביאו אתם החיים המודרניים בעידן הנקרא כעת פוסט-מודרני. וגם אם התחליף הוא רעיון פנטסטי שהופך לממשי, עדיין הוא מובא מתוך מבט אירוני שבא לכסות על חשיבה אמיתית כדי להימנע מסטייה מערכתית נוקשה.
נוסף על כל אלה, ואולי בראש ובראשונה מתפקד המוח ברומן הזה כגיבורו האמיתי של הסיפור, גם אם אין בכוונת הסופר להעמידו בצורה כזאת. המלה "מוח" מוזכרת בגוף הרומן עשרות פעמים, ולא כדי לציין את החלק החשוב הזה של ראש האדם.
יחסי אב-בן ממלאים מקום מרכזי במערכת היחסים הבין-אנושית של שאר הדמויות הפועלות. יציאתו של הבן והניתוק כמעט לחלוטין מן המשפחה המצומצמת, עוד בטרם נפטרה האם, נראים כתלישות ולא כמרד של הבן באב. אך השיבה הביתה, למשפחה החלופית, יוצרת מערכת משונה של יחסים בין-משפחתיים, בהתאם לתפיסה סמויה של בחינה רציונלית ולא ערכית-מוסרית של החברה היהודית-הישראלית, בלבטיה החדים בתוך החברה האנושית העכשווית.
מבחינתו של עוזי (האב), הבן עמוס הגאון והמוצלח אינו עונה על הציפיות, בהתייחס לתנאים שנוצרו. האב קורא לבנו השוהה בחו"ל לבוא בדחיפות כדי לדון בעניין פטירת האם, ועניין זה נדון אך בדרך אגב אחרי מחלתו של האב. הד"ר יונה חלמיש, דמות מדעית, ביטחונית ורשמית בכירה, מצטרף אל העלילה כבדרך אגב, ואתו מצטרפת מיה, האסיסטנטית שלו, אל עלילת האהבה הנרקמת בינה לבין עמוס הבן.
מיה מאפיינת את עמוס: "אתה מרשים. אין ספק שיש בך כישרון מיוחד ואפילו נדיר. מציגים בפניך מין חדש, ואתה מיד מציב קווים לדיון. לא פלא שמפינות שונות באירופה קוראים לך לבקר חולים ולקבוע את מצבם" (עמ' 90).
כינוי גוף הרבים "אנחנו" ("אנחנו מעדיפים לעסוק בזוג ובדירתו", עמ' 7) כבר מרמז שכמעט כל אחת מן הדמויות תספר את סיפורה, כלומר כל אחד רואה את הדברים אחרת, וזאת למרות שישנם בפועל שני מספרים: האני הדובר בסיפור, וכן הדברים המסופרים מפי עמוס, כשהאני הדובר, האמור לתת פרספקטיווה לקורא על הסיפור, מתמזג לא אחת עם קולו של עמוס. וכך הדודה חנה, שאמורה להיות דמות מרכזית בסיפור (שמות בני הזוג בו ה"אנחנו" מעדיפים לעסוק, חנה ועוזי), מוסטת במהלך העלילה לשוליים, וזאת על אף כל האמור על המשפחה החלופית: "חלמתי הלילה (כשנרדמתי לשעה במטוס) שכל המשפחה נמצאת יחד באיזו חצר נעימה. ממש כולם, כולל אמא וכמה דודים וילדים. גם אתה, כמובן, חנה אולי כן ואולי לא." (עמ' 12)
רוב הסיפור מסופר בנימה רגועה, ללא אמירות צעקניות המחדדות בדרך כלל קונפליקטים, ללא מתח המכסה על רעשים בהתהוותם. מצד שני אין זו מערכת יחסים אידילית שקטה. דברים רבים מתגלים בשלב מאוחר, ואולי מאוחר מדי. פרטים על מיה נודעים רק לאחר מחצית הספר. לא רק לעמוס, אלא אף לקורא.
סיבת פטירתה של תמר, אשתו של עוזי ואמו של עמוס, מתגלה לקראת הסוף, והמכתבים שלא היו ידועים, ואף לא נרמז כלל על קיומם, הם אמנם מפתיעים ומרגשים אך לא מחוללים התרחשויות מיוחדות בעלילת הסיפור על אף שהם מקוממים את עמוס הבן.
אם כן, הכל כמעט רגוע. עמוס חוזר מחו"ל ומגיע ישר משדה התעופה לביתם של עוזי אביו וחנה דודתו. עם שובו הכל משתבש, ואף מחלתו הפתאומית של האב ממוטטת את מרקם היחסים האידילי. האהבה ה"ייעודית" בין מיה לעמוס היתה אמורה ליצור את האיזון, אך היא חורקת בנסיבות כלל-היחסים בין הדמויות הפועלות.
קשה מאוד לקבוע את הציר המרכזי וצירי המשנה של עלילת הספר. עמדות רבות מתייצבות כאן: תא משפחתי חלופי לתא המשפחתי המסורתי - אח ואחות במקום בעל ואשה - כשהמעבדות כל כך מתקדמות, שיש בהן כדי להמשיך ולשמר את הזן האנושי על ידי לידות מתוכננות. לצד הרעיון הזה נוכחת ומאיימת האפשרות למין אנושי חדש: "אתה רואה כעת מין אנושי חדש, אומר חלמיש בקולו הרגיל, הוא איננו זכר, גם לא נקבה, ובכלל אינו שילוב של משהו מוגדר ומוכר. מדוע בכל זאת אני מכנה אותו מין אנושי חדש?" (עמ' 90).
עתיד האנושות הוא העלילה האמיתית של הרומן הזה, ועלילה זו אינה מעוצבת דיה ובמלואה כפי שהיתה צריכה להיות. היא עדיין בבחינת חרדה לא רק מאיימת אלא נוכחת במלוא עוצמתה גם מבחינה פיסית. בעמודים הראשונים של העיתון ישנו מאמר על "שינוי המין האנושי", והשאלה המטרידה כאן היא אם יש לקרוא לו יצור חדש או מין אנושי חדש: "מאיזו שנייה נוכל לומר שלפנינו מין אנושי חדש? האם למן הרגע שבו יסרב האדם להתחתן? האם כאשר יימנע מלהוליד ילדים, או כשלא יצטרך עוד למזון וכל עניין האוכל יתבטל ממנו?" (עמ' 53).
החרדות הקיומיות האלה אינן תוצאה של הדחקה פסיכולוגית אלא תוצר קוגניטיווי חריף של עלילות המוח: "מה אתם מתרגשים כל כך, חוזר חלמיש לדבר, יש עוד הרבה דברים מעניינים במעבדה שלנו, וגם הרבה שיחות שצריכות לצאת מכאן. חלק מהמלים טרם נולדו בכלל (...) מעתה נעסוק לא רק בשוויון זכויות בין גבר לאשה ולא רק בדמיון בין המינים, אלא נתמודד עם האפשרות לביטול מוחלט של המינים".
זהו הרומן ועל הציר הזה נסבה העלילה, אך כאמור בצורה מאוד סמויה, עם פחות מדי "בשר", דבר שמחליש את הקונפליקטים הנוצרים מתוך ההתרחשויות. רומן שמרגע שאוחזים בו לא מניחים אותו עד שמסיימים את הקריאה - אולי בשל הדמויות המעניינות, והמעטות, ואולי גם בשל השפה המיוחדת, שהיא מיזוג של שפת-שיר עם שפת-פרוזה ולא מעט תחכומים ופלפולים תלמודיים.
