שפה במרחב: אשנב לשפת הסימנים הישראלית, מאת עירית מאיר וונדי סנדלר. הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 375 עמ'.
"שפה במרחב" הוא חיבור מקיף, ראשון מסוגו בעברית, שדן באופן ענייני ובהיר בהיבטים הבלשניים של שפת הסימנים המקומית. הוא מציג את המבנה התחבירי של השפה; מאפיין את הדיאלקטים השונים שלה - זה שמשמש למשל את התקשורת בין חרשים, או זה שמחקה את המבנים הדקדוקיים הוורבליים, ונעשה בו שימוש בשיחה בין חרש לשומע; בוחן באופן משווה את שפות הסימנים הזרות. בתוך כך מנתץ המחקר את ריבוא הדעות הקדומות הכרוכות בשפת הסימנים ובאופני התקשורת שהיא מאפשרת.
שפת הסימנים היא שפה של ממש, בעלת דקדוק, מורפולוגיה ומבני משפט סדורים ושיטתיים המיוחדים לה; היא נשלטת על ידי אותם מרכזים בהמיספרה השמאלית של המוח האחראים על השפה המדוברת. אלו הדוברים את שפת הסימנים הם מיעוט לשוני, אך גם מיעוט תרבותי, אם נקבל את ההנחה שסביב שפה נוצרת תרבות. לא ניתן להסיק מתוך ניסיון החיים של אדם שומע על תחושת הזהות ועל תחושת המציאות של האדם החרש או של כבד השמיעה; זו עובדה, שהניסיונות להתכחש לה נגועות בתבנית של טעות אגוצנטרית, של מי שמקיש מתוך עצמו. המחקר הבלשני של שפת הסימנים הוא מסמך תרבותי, ולפיכך הוא חורג מיעדיו החינוכיים, והופך מרתק גם למי שאינו נמנה עם קהל היעד הישיר שלו.
טענת עירית מאיר וונדי סנדלר בפתיחת הספר היא ששפת הסימנים אינה פנטומימה. טעות עומדת ביסוד התפישה של שפת הסימנים כמדיום לשוני שבא לצמצם את הפער בין התנועה הפיסית לבין מובנה הרפרנציאלי בעולם. הסימנים ה"שקופים", כלומר אלו המחקים את מושאם, נוכחים באופן פיסי בשפת הסימנים, אך כמו האונומטופיאה בלשון, הם שרירותיים ומשתנים תרבותית. התפישה התרבותית של השומעים אכן מייחסת לשפת הסימנים סמיכות יחסית בין הסימן לבין מסומנו, ולפיכך תמיד דמתה בעיני שיחת הסימנים למחול תזזיתי, שבא לחרוג מה"שפה" אל ה"עולם". האצבע, אמת היד והבעות הפנים מתפקדים בשיחה כאלמנטים מטונימיים; הם בבחינת "חי", הפורץ מזיקותיו ומשימושיו הפיסיים וגודר לו תחום מחיה מופשט משלו. פעמים רבות שומעים מתארים באופן זה את שפת הסימנים; הם מתפעלים מכך שהאצבעות הדוברות, המחוללות, נדמות כבעלות חיים משל עצמן; ששוב אין הן חלק מהגוף שמפעיל אותן. הן מעין גולם הקם על יוצרו, פטיש מלאכותי שחורג מהנוף הטבעי-גופני.
הפחד מפני התנועה הדוברת של הגוף (שמתבטא, בין השאר, בתפישה מסורתית של החרשות ושל שפת הסימנים כגילויו של פיגור - לעומת העיוורון וכתב הברייל, שקודשו במונחים של חוכמה ונבואה) מסמן את החרדה מפני השפה שמאבדת את מופשטותה הנצחית, מפני שהיא קושרת את עצמה למטריאליות של הגוף הדובר. החרדה הזאת מניעה את תפישתה של שפת הסימנים כפרימיטיווית, דלה או קונקרטית. מחברי הספר מדגישים את הדמיון שבין שפת הסימנים לשפות ורבליות, כדי להפריך את העמדות הללו, אך גם כדי לצמצם את "האחרות" הלשונית והתרבותית של קהילת החרשים. מבחינה זו נדמה לי שהמחיר המשולם במחקר - מחיר מובן לגמרי לאור יעדיו החברתיים - הוא טשטוש הייחודיות הלשונית והתרבותית של קהילה, שאגף מרכזי בתקשורת שמשמשת אותה נכתב על הגוף ונקרא מתוכו, ולפיכך הוא בעל השפעה ייחודית על אופני קריאת המציאות שלה.
אבני שיש טהור, מאת הרצל כהן. הוצאת עם עובד, 257 עמ'.
"אבני שיש טהור" הוא רומאן שעוסק בגעגוע, והרצל כהן משרטט בו את האמביוולנטיות שמפעילה את הרגש הזה: הכמיהה אל אפשרויות החיים הבלתי ממומשות, אך גם החרדה מפני התגשמותן, שלובשת צורה אחרת מכפי שדומיין. גיבור הרומאן הוא מישאל, גבר ישראלי קצר רואי בן ארבעים, שיוצא למסע שורשים במרוקו עם הוריו, בתו הקטנה ואחיו. השיבה למרוקו היא היקלעות למשא ומתן עדין ואכזר בין מישאל לבין הוריו, שלכל אחד מהם תבנית נוף שמסתירה ומגוללת סיפורים של אהבה ובגידה, אמונה וכפירה. נדיה, דמות נשית אחת, שהיא ערגת הלב והגוף, מפעילה את המסע הפרטי שמנהל מישאל במקביל למסע המשפחתי, וכשהיא מאותרת במרקש, מסתורית ונעתרת, נחשף גם הסוד הנורא שקושר אותה אל משפחתו ואל חייו הנוכחיים בתל-אביב.
הלכתי שבי אחר לשונה של היצירה, שהיא עזה וסמיכה, עשירה ומפותלת; אי אפשר שלא להיעתר לציוריות שבה מתוארת המשפחה והקהילה שנטשה את מרוקו בעקבות הבטחת הגאולה המשיחית והגיעה לישראל. אך הציוריות הזאת אינה רק סנטימנטליות חגיגית, רוויית צבעים וריחות וטעמים. היא גם משתקת ומאיימת, מפני שהיא מבהירה כיצד מעצבים הגעגועים את המציאות שלנו באמצעות התשוקות, החרדות והמהלכים הנפשיים, ובאופן זה הם מפרשים ומניעים את ההווה לא פחות מאשר הם מבנים את העבר. המסע אל השורשים חושף את הפגמים, הצלקות והנגעים שפושים בגזע המשפחתי, ושאפשר תמיד להסוותם בעלווה הסמיכה של חיי היומיום. בשעת האמת של הביקור באדמת המולדת לא ניתן עוד ללקות בהכחשה; שעת האמת הזאת משכרת ביופיה, ותוצריה הם אובדן ומוות.
האהבה של מישאל אל נדיה היא תוצר הגעגוע הקולקטיווי של המשפחה ושל הקהילה למקורותיה, אך גם הגשמה של סבך הידיעה של מי שאינו יכול לתת שם ונחלה למושאי הכיסופים שלו. דמותה של נדיה מגלמת את העושר התרבותי שנזנח מאחור ואת ההבטחה הכוזבת של החייאתו. כשהיא מצטרפת אל מישאל לארץ-ישראל, נוצר מפגש מקומי שמשחזר את המיסטיפיקציה של הגאולה ואת השבר שהיא מסמנת. הסוד המצמרר שמאיים על שני הגיבורים הוא מטאפורה לשתי התנועות של ההגירה, שזונחת את מה שנאהב ונמלטת ממה שיש לנוס ממנו, ומשחזרת את היטמעותן זו בזו בעל כורחן. "אבני שיש טהור" הוא רומאן אמיץ ומהפנט, שמהלכיו הלשוניים והנפשיים מורכבים, וגלומה בו אמת אחת, אכזרית וישרה ומשתקת, על המחיר הכבד מנשוא של הוויתור על הפנטסיה ההיסטורית שמאחדת את המשפחה המהגרת, ועל המחיר הנורא עוד יותר של מימושה.
מכתבים אל משורר צעיר, מאת ריינר מריה רילקה. מגרמנית: עדה ברודסקי. הוצאת כרמל, 83 עמ'.
פרנץ קאפוס היה חניך באקדמיה הצבאית בווינה שכתב מכתבים למשורר הנערץ עליו, לאחר שגילה ששניהם חולקים הכשרה צבאית משותפת. הקובץ "מכתבים אל משורר צעיר" מאגד עשרה מכתבי מענה ששלח ריינר מריה רילקה לבן טיפוחיו, והוא בן 27 בלבד. הם משופעים בעצות, שאמנם לא סייעו לקאפוס להפוך למשורר, אך מבעדם אפשר להבחין במטא-פואטיקה של רילקה, כלומר בהנחות הנפשיות והיצירתיות שבאמצעותן תיאר את יצירתו שלו. הבדידות, שהיא תוצר של התודעה המהגרת, עומדת בבסיס ההשראה הפואטית של רילקה. הוא מתאר את חוסר הבית כתנאי הכרחי לכתיבה, משום שהאדמה של השירה היא מטאפיסית, בלתי ניתנת לניסוח מילולי; היא המפגש האורגני שבין הדמיון הפנימי, המשוחרר מנחלה, והדמיון הטרנסצנדנטלי, שאף הוא חורג מדפוסי הזמן והמקום.
לשירה אין מקום; היא מצויה תמיד מחוץ להתרחשות הגשמית, נעולה אל מחוץ למאבק הקיומי. רילקה כותב לבן שיחו: "נהג אורך רוח בדברים הלא-פתורים בתוך לבך ונסה לאהוב את השאלות עצמן, כדרך שאוהבים חדרים נעולים". הכוח היצירתי המניע של השירה הוא המשא של היות מחוץ לדלת הנעולה: השירה נכתבת מתוך בדידות והיא, כתוצר מילולי, בודדה בעולם. רק הפרקטיקה הגופנית של מעשה האהבה קשורה בה, משום שגם בה מודגשים הגבולות בין הפנים והחוץ, בין גוף אחד לאחר, וכך, "ברעיון יצירתי אחד מתעוררים לחיים אלפי לילות אהבה נשכחים וממלאים אותו בהוד ורוממות". האהבה אינה רומנטיקה של התמזגות, אלא של תנועה נשכחת בין עצמי לאחר, שלעולם מחברת כדי להפריד. המניפסט הפואטי של רילקה, שחיותו הרטורית כובשת ומלנכולית, רחוק מרחק רב מתיאוריות עכשוויות של שירה. אולי בשל כך הוא חוזר ומייעץ שוב ושוב לקאפוס: "מעט ככל האפשר בקריאת כתבים אסתטיים-ביקורתיים - אין המדובר אלא בהשקפות מפלגתיות שהתאבנו, או במשחקי מלים מתוחכמים שהיום מנצחת בהם ההשקפה האחת ומחר זו המנוגדת לה. יצירות האמנות בודדות הן בדידות אינסופית, ואין לך דבר העשוי פחות לסייע בהשגתן מן הביקורת".
עולם הסוף, מאת אופיר טושה גפלה. הוצאת כתר, 429 עמ'.
הרומאן "עולם הסוף" הוא מפגן של דמיון וירטואוזי, רב ברק, ששואב את מקורותיו מהספרות הקלאסית ומהתרבות הפופולרית. הוא משלב מבנה דרמטי קלאסי: גיבור ששוגה בחטא ההרמטיה, המשגה הגורלי, ומבלי דעת יוצא למסע חיפושים אורפיאי אחר גאולתו, שלובשת פנים שונות מכפי שדמיין. העולם שבו מתנהל המסע הוא עולם המתים, ותיאורו משתמש במיומנות גם בחרדות האידיאולוגיות והטכנולוגיות מפני החיים שלאחר המוות, כפי שבאות לידי ביטוי בתרבות המדע הבדיוני, וגם בתיאולוגיה של הלימבו הספרותי. המרקחת שנוצרת היא פנטסיה עתידנית, סיפור מתח בלשי וחיבור אקסיסטנציאליסטי. גיבורה הוא בן מנדלסון, שמותה המסתורי של אשתו האהובה מביאה אותו למעשה התאבדות. הוא מגיע לעולם המתים, עיר מטרופוליטנית בנוסח פריץ לאנג, ושם יוצא לאתר את אהובתו. אך במקביל, על פני עולם החיים, מתרחשים אירועים שמעמידים בסימן שאלה את מסעו: אחות רחמנייה, עכברית ומבודדת, שמתמחה בניתוק חולים מפתיל חייהם, נקלעת - בעקבות התאהבות פתאומית - לתוך משחק של מסכות שמטשטש את הגבולות בין חיים ומוות, ומעמיד את החקירה הבלשית כולה בסכנה.
"עולם הסוף" הוא דוגמה מעניינת לפער שמתגלע לעתים בין כשרונו של הסופר לבין התוצר המילולי שמופק על ידו. במקרה של אופיר טושה גפלה, אין מנוס אלא להשתמש בכל הקלישאות החבוטות: מזה זמן רב לא נתקלתי בסופר צעיר, שסגנונו כה ייחודי, מבריק, עז דמיון ומורכב. רומאן הביכורים שלו חורג מרטוריקת ההבטחה הצעירה, משום שייחודיותו כמספר היא כה מובחנת וברורה, עד שהיא מממשת ז'אנר חדש לגמרי בספרות הישראלית.
אולם התחכום של טושה גפלה ושאפתנותו כמספר עומדים לעתים לרועץ בזמן הקריאה. כתיבתו היא עתירת פעלולים, לעתים מתלהמת ומצטעצעת יתר על המידה. בחלקים מסוימים של הרומאן, הוא קורס תחת שפע ההברקות, חידודי המלים, הדו-משמעויות והפיתולים העלילתיים, והאוטומטיזציה של הברק הסגנוני והעלילתי הופך את הרומאן למסע מסחרר ברכבת שדים, שנמשך יתר על המידה, ללא הפוגה וללא אורך נשימה. מי שעומד בלונה פארק הספרותי הזה יוצא נשכר, מפני שהסיום הרומנטי של הספר הוא גרנדיוזי ומפעים עוד יותר מתחנות הדרך שקדמו לו: אין ספק שטושה גפלה יודע לא מעט על חלומות ועל אהבה; כל שנותר לו, אשריהו, הוא רק לתרגל מעט ריסון עצמי.
