הרומן החדש של ענר שלו מאפשר הצצה נדירה לנפשו האוטיסטית של הגבר הבוגד. אנחנו לפחות נואפות ברגש
איורים: מיכל בוננו
אחד הספרים האהובים עלי הוא "צרבת" של נורה אפרון. אפרון, שהיתה אשתו של הברנשטיין מהצמד וודוורד וברנשטיין שחשף את פרשת ווטרגייט, גילתה לגמרי במקרה שבעלה בוגד בה עם לא אחרת מאשר אשת נספח התרבות הבריטי. היא עצמה היתה אז בהריון, מצב שבו אחד הדברים הכי גרועים, כך היא כותבת, הוא שאת לא יכולה לבגוד בחזרה.
גילוי הבגידה חולל אצלה משבר קשה שתוצאתו היתה כתיבת הספר, ספר הנחמה-נקמה האולטימטיווי לכל שבורת לב באשר היא, שעובד אחר כך גם לסרט מצליח ("צביטה בלב") שבעקבותיו היתה אפרון לתסריטאית ("כשהארי פגש את סאלי") ובמאית ושווה מיליונים. קרל ברנשטיין, בעלה הבוגדני, שקע לאחר חטאו בערפילי שיכחה רוויי אלכוהול והיה למי-שהיה. הנה לפנינו דוגמה מעולה לאופן שבו אמור היה להתגשם בעולמנו עיקרון השכר והעונש אילו רק היה הבוס ה' נמנע מלהתרשל בעבודתו כמעט בכל פעם שמדובר בלב שבור של אשה.
נכון, גם גברים נבגדים חווים יסורי גיהנום. פעם תיאר באוזני המשורר חזי לסקלי את תחושת ההיבגדות "כמו ההרגשה שיש לך כשמישהו תוקע לך חרב בגב ומסובב אותה לאט לאט". אלא שאיכשהו מתייצבת מה שנקרא "החברה", אם לא החברה הכי טובה שלך, מיד לצידם ולעתים גם קוצרת דיווידנדים נאים. האשה הבוגדת, לפחות בשדרה המרכזית השמרנית של החברה, נתפשת כמי שאמורה להיענש בהרס חייה, ואילו הגבר הבוגד מוזמן להמשיך את קיומו כרשע וטוב לו, כשלכל היותר הוא מאפשר לאשה שעמו להפוך לשרה נתניהו.
אבל בגידה איננה בשום אופן המצאה של גברים. את מערכת הכללים ל"איך נבגוד ונישאר בחיים" שמעתי לראשונה בחיי לא מפיו של גבר בוגד, מהטיפוס ששמעתי ממנו אחר כך פעמים רבות, אלא מפיה של חברה טובה שמשום שהיתה מבוגרת ממני בשנים רבות נראתה לי אז, כשעוד הייתי צעירה ותמה, כמו סמל התחכום, לכל הפחות מישהי מתוך "תמונות מחיי נישואים" של ברגמן.
היא, כך אמרה, למדה את הפטנט מהמאהב הראשון שלה, שאותו הכירה שבועות ספורים לאחר שנישאה למי שעדיין היה אז בעלה. מה שאיפשר לה לנהל עם המאהב מערכת יחסים הדוקה שנמשכה שבע שנים ולאחר מכן להמשיך בקריירה של ביגמיה סדרתית עם מאהבים אחרים היה הציות המוחלט שלה לשני כללים. כלל א': תמיד, בכל מצב, ללא קשר למוצקות הראיות, להכחיש. כלל ב': לא לשקר שקרים מילוליים, כלומר לבקר באמת, אפילו למשך שתי שניות, באותו מקום שתספרי אחר כך לבעלך שכביכול היית בו בזמן שבעצם בילית במקום אחר עם מאהבך.
אותה חברה, דרך אגב, טענה בלהט שלא רק שהבגידה שלה בבעלה איננה מעוררת בה שום רגשות אשם כלפיו, בעצם היא מרגישה שבכך היא מעלה תרומה לשלמותם של חיי הנישואים שלהם. רציונלה היה שמכיוון שאף אדם אינו יכול לספק את כל צרכיו של אדם אחר, במקום להעמיס על הנישואים עול בלתי סביר של ציפיות יש להעביר חלק מהן לספק חיצוני וכך, מרוצה ומסופקת, לשוב הביתה כדי לשאת בנפש חפצה בעול הנישואים לגבר משעמם להחריד שבתור ברירת מחדל מוגדר כחברה הטוב ביותר.
חברתי רותי בלום, בעלת טור ב"ג'רוזלם פוסט" שבעבר כתבה את טור העצות הפופולרי "רותי היקרה", אומרת שזאת דוגמה לחשיבה גברית טיפוסית. "גם נשים בוגדות, זה נכון, אבל נשים בדרך כלל מתאהבות בגבר שאתו הן בוגדות וזה משפיע מאוד על הקשר שלהן עם בני הזוג החוקיים שלהן והרבה פעמים גם גורם להן להחליט על פרידה מהם. גברים דווקא מצליחים לשמור על ניתוק בין המערכות. הרבה פעמים הם ממשיכים לטעון שיש להם נישואים נהדרים ושהנשים שלהם הן החברות הכי טובות שלהם, והם מאמינים בזה".
אכן, לגברים יש יכולת מרשימה להרגיש לא רק אנשי משפחה מעולים אלא אפילו בני זוג נפלאים כשהם מנהלים קריירה ארוכת שנים של בגידה. יותר מזה. "לגברים יש היכולת להרגיש כמו קורבנות, גם בזמן שהם בוגדים", אומר ענר שלו, מחבר הספר "החומר האפל" שיוצא לחנויות בימים אלו (הוצאת זמורה ביתן), ללמדך שיש גברים בוגדנים שמצליחים לתרגם את מעשה הבגידה לסוג של הקרבה עצמית למען שלמות המשפחה. בניגוד לגולדה מאיר שלא היתה מוכנה לשכוח לערבים את העובדה שהפכו אותנו לכאלה תוקפנים, הם, אותם בוגדים אצילי נפש, מוכנים בנפש חפצה לסלוח לאשתם על העובדה שהכריחה אותם להפוך לשקרנים.
"החומר האפל" הוא ספרו השלישי של שלו (קדמו לו "אופוס 1" ו"ספר הפתיחות")
והרומן הראשון שלו. אדם, גיבור הספר המצוין הזה, הוא ישראלי החי ועובד בניו יורק במשך שנים, המנהל מחוץ לנישואיו מערכת יחסים עם אווה, עולה מרוסיה המתגוררת בישראל ושוקדת על כתיבת הדוקטורט שלה באסטרופיסיקה שנושאו הוא החומר האפל שביקום. השניים נפגשו כשהגיע אדם ארצה להלוויית הוריו והם נפגשים עתה שוב לשבוע שלם בניו יורק. בין לבין מתנהל ביניהם הרומן בעיקר באמצעות הדואר האלקטרוני.
הדרך היחידה להתגבר על כאב הבגידה היא בחיפוש אחר האמת
"האימייל", אומר שלו, "הוא תופעה מאוד דומיננטית בעידן שלנו. חשבתי שראוי לתת לזה מקום כי רציתי גם לתאר תופעה של התמכרות הדרגתית לאימייל, ליחסים הווירטואליים. לתאר גם את האפשרות להשתמש באימיילים לא רק לצורך חשיפה אלא גם לצורך הסתרה ודחייה וגם את הגלובליזציה של האהבה. היום כבר לא צריך לגור באותה ארץ כדי לנהל יחסים".
פעם, כדי לבגוד, היה צורך להסתכן בגילוי שנבע ממפגש פיזי או שיחת טלפון. הדואר האלקטרוני פרץ את הגבולות - כיום אפשר להיות בגבעתיים ולבגוד בלונדון מהמחשב בעבודה - והפך את כולנו, גם נשים ששמות החיבה שלהן הן "אנטר", על שם השאגה "תלחצי על האנטר" הפורצת מחדרו של בנן הבכור כל אימת שהן זועקות שהמחשב התקלקל - הפך גם אותנו ל"האקריות" ומפצחות צופנים מדופלמות. מישהי שאני מכירה היטב נאלצה להיכנס לאתר של בית התפוצות כדי לגלות את תאריך נפילתו של גטו לודז', תאריך שאמנם התגלה כסיסמת הגישה לדואר האלקטרוני של בן זוגה חוקר השואה, ששהה באותו זמן לדבריו בקונגרס בחו"ל ולא הפסיק להפציץ אותה במכתבים אלקטרוניים רוויי געגוע (הוא לא היה בקונגרס; הוא היה בחדר במלון ודפק את המאהבת שלו). אבל לרוב מדובר במלאכה קלה בהרבה - סיסמאות הגישה הן בדרך כלל תאריכי לידה, שמות ילדים או חיית מחמד ואף פעם לא שמך שלך. מעצבנים במיוחד הם אותם גברים שמשתמשים בשמות אשתם כסיסמה.
יש אמנם נשים רבות שכמו רות, אשתו של אדם בספרו של שלו, מעדיפות פשוט לא לדעת (כמו הרבה נשים נבגדות בספרות ובחיים רות היא מין צנונית טובת מזג, אופטימית ונבונה שבצר לה מצטחקת). לרגל נישואיה השניים של חברתי עופרה, וכדי למנוע מראש גירושים שניים, זימנה אותה סבתה הטריפוליטאית לשיחה ובה הסבירה לה ש"אשה חכמה סוגרת אוזן אחת ועין אחת". אבל לא כולנו זכינו בחוכמת החיים הזאת. יש בינינו רבות (ורבים) האחוזים במין דחף לדעת את האמת, דחף שהופך לאובססיה שגורמת לנו לחוש חטטנים ועלובים לאחר שאנו מגלים בפעם הראשונה בחיינו שבני זוגנו, האנשים שבהם בחרנו כדי שיהיה על מי לסמוך בעולם האכזר הזה, מסוגלים שלא לומר לנו את האמת.
השאלה "מתי זה התחיל ומה עוד בחיי הוא שקר מוחלט ומיהו בכלל האדם הזה שבו נתתי אמון", החורכת רטרואקטיווית את כל שעד לאותו רגע נראה לנו כמו מערכת של יחסי אמון וקירבה שהכל בהם גלוי לעין, היא הכוח המסובב את החרב הנעוצה בגבנו. האנשים שחשבנו שאנחנו מכירים טוב כל כך מתגלים פתאום כזרים, כאילו היו עשויים מ"החומר האפל" שעליו מדבר שלו.
למה החומר האפל, איך הגיע דווקא לשם? "מאוד הוקסמתי מתגליות של השנים האחרונות באסטרופיסיקה", הוא מסביר, "שמשמעותן היא שרוב החומר ביקום הוא חומר אפל, בלתי נראה, שכנראה אפילו לא מורכב מהחלקיקים המוכרים לנו ומגלים אותו רק על ידי תנועות כוכבים וגלקסיות וחישובים של כוחות המשיכה ביניהם. כן התגלה שרוב האנרגיה ביקום היא אפלה, כלומר מהסוג שלא מוכר לנו, ובעצם האנרגיה האפלה הזאת מסבירה את התופעה המדהימה שהיקום, במקום להתכנס כתוצאה מכוחות המשיכה, בעצם מתפשט בקצב גובר והולך בגלל כוחות דחייה מסתוריים שגוברים על כוח המשיכה. השתמשתי במונח הזה 'החומר האפל' גם בגלל המרכזיות של סודות בספר, התחושה שבעצם רוב הדברים שקורים בין בני האדם הם דברים שאנחנו לא יודעים עליהם ולפעמים אנחנו בקושי מכירים את האנשים שעמם אנחנו חיים, וגם במובן של כוחות משיכה ודחייה בין בני אדם ובין גבר ואשה בפרט".
הדרך היחידה להתגבר על כאב הבגידה היא חיפוש כפייתי אחר האמת, כלומר אחרי החומר האפל והאנרגיה האפלה שיסבירו לנו איך קרה שבלי ידיעתנו נחרבו פתאום יחסים שלנו נראו כמו סיפור חיינו.
מצד אחד לאמץ את הגבר הבוגד, מצד שני לנסח כתב אישום נגדו
גיסו של שלו, אייל מגד, כתב את "אשת הקמיקזה" בדיוק על נושא הבגידה, מנקודת מבטו של גבר נבגד. אחותו של שלו, צרויה, שכתבה את "חיי אהבה" (ספר שאיתו מתכתבות חצי מהסופרות בארץ) על רומן בין אשה נשואה לגבר מבוגר ואלמן, ניסתה להתחקות אחר האנרגיה האפלה המובילה את האשה הבוגדת, כשכמו אצל אחיה מתרחשת העלילה על פני שבוע.
ההשוואה בין ספריהם של שני האחים יכולה להדגים את ההבדל המהותי בין תחושותיהם של אשה בוגדת וגבר בוגד. תחושת חוסר השליטה והעדר היכולת לחוש אהבה, ובמקביל מין רגש אשם עמום כלפי בן זוגה, הם שמניעים את גיבורת "חיי אהבה"; הגיבור הבוגד ב"החומר האפל" חף מכל רגש אשם ותופש את עצמו כאדם אוהב עד כדי כך שאיננו יכול לבחור רק באהובה אחת.
את הספר שעלילתו מתרחשת בשנת האינתיפאדה הראשונה, עוד לפני 11 בספטמבר 2001, התחיל שלו לכתוב בערך באותה תקופה. כבר בתחילתו מופיע אזכור לביקור שערך אדם עם אווה במגדלי התאומים. "מה שקרה זה שכתבתי את הסצינה הזאת ורציתי לבקר במגדלי התאומים כדי לוודא שאני זוכר נכון כי עד אז הייתי שם רק פעם אחת, עם דנה (אשתו) בשנה שבה התחתנו, 1987, ומכיוון שהתחתנו בניו יורק היא תמיד בעיני מקום מאוד משמעותי. אז ב-11 בספטמבר 2001 הייתי בניו יורק ותיכננתי באותו יום לעלות על מגדלי התאומים אבל לא הסתייע כי בדיוק באותו יום הם נחרבו. זה הכניס אותי לשוק גדול מבחינת הכתיבה, אבל החלטתי לא לנצל את האסון הזה מבחינה ספרותית, כי זה היה מאוד מפתה לסיים את העלילה בחורבן המגדלים. מה שכן, הקורא כבר יודע שהמגדלים חרבו ויכול להיות שזה גורם לתחושה של שקט שלפני הסערה שמסייעת לעלילה".
"החומר האפל" חורג מתבניות ספרותיות משומשות בכך שהוא מתאר מערכת יחסים של בגידה מנקודת מבטו של הבוגד. בדרך כלל הפיכתו של הבוגד לגיבור היתה מאלצת את הכותב ובמידה ידועה גם את הקוראים לחוש מעין אמפתיה כלפי הבוגד, אבל היחס האמביוולנטי ששלו עצמו רוכש לגיבור, כמו הטכניקה שבה בחר - על ידי ציטוט המכתבים האלקטרוניים הוא מביא גם את נקודת מבטה של האהובה - שני אלה יוצרים תערובת של אהבה-שנאה, הזדהות וסלידה כלפי הגיבור. "מצד אחד רציתי ליצור הזדהות אתו", הוא אומר, "אבל מצד שני רציתי גם לשבור אותה".
מצד שלישי, יכול להיות שגברים בוגדנים ימצאו תיקון לנפשם על ידי קריאת הספר הזה. היכולת של שלו לשחזר את מערכת הרגשות והמחשבות של גבר בוגד מעוררת התפעלות, בפרט כשברור שלא מדובר בשחזור של התנסויות אישיות. שלו, שמשמש כפרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית ועד לאחרונה היה גם ראש המכון למתמטיקה, אומר שספרות, כמו מתמטיקה, כמו מוסיקה (הוא גם פסנתרן), "היא עניין של מחשבה ודמיון, של ניסיון לברוא עולם, יותר מאשר של מימטיקה, כלומר של ניסיון לתאר ולחקות את המציאות. ובכל זאת לפעמים קורה נס, מין פרדוקס כמעט, והעולמות המומצאים הם רלוונטיים לעולם הפיסי והאנושי שמסביבנו".
מה שעניין אותו היה הניסיון להיכנס לנבכי נפשו של גבר לא-מונוגמי, גם "משום שאני חושב שהנושא הזה מוצג בספרות בשנים האחרונות מנקודת מבט נשית, ופה עניין אותי לתאר את נקודת המבט של גבר בסיטואציה הזאת, על כל המורכבויות שלה, שהן קשורות בפחדים, הכחשות ומשחקי מחבואים עם אחרים אבל בסופו של דבר גם עם עצמו. מצד אחד ניסיתי לאמץ את נקודת המבט של הגבר אבל מצד שני גם לנסח את כתב האישום נגד נקודת המבט הזאת".
מה שמיוחד בנקודת המבט של הגבר, הוא חושב, היא היכולת שלו, בה בעת שהוא מרמה, לא רק להתחמק מהתחושה שהוא משקר על ידי כך שהוא נמנע משקרים מילוליים, אלא בעיקר להרגיש כקורבן של נשים או מצבים. במקרה של אדם הוא מרגיש קורבן של רות כי מאחר שהיא מאמינה לו ואיננה בולשת אחריו, היא איננה מונעת ממנו לבגוד בה; והוא קורבן של אווה שמשום שהזעיק אותה לניו יורק, מוותר לטובתה על סעודת חג ההודיה עם רות (שממנה התחמק בשקרים, כמובן) ועכשיו חייב לספק לה "אוכל פוסט-אורגזמי" ולכן מוכרח לעזוב את חדר המלון בגשם ובאישון לילה.
מה שמאפשר לגברים להיות בוגדנים זה סוג של אוטיזם
לגברים יש תירוצים מרובים לבגידה. החל מה"אשתי איננה מבינה אותי" הדלוח על כל נגזרותיו - היא קרירה/ משעממת/ לא אוהבת אותי מספיק/ תלותית מדי/ מתעניינת רק בקריירה שלה/ מתעניינת רק בילדים - ועד ל"יש בינינו מערכת של יחסים פתוחים" העבש לא פחות. בוגד סדרתי חרוץ במיוחד תירץ באוזני קריירת בגידות בת עשרות שנים בכך ש"זה יותר קשור לעניין של בדיקת גבולות וכמה רחוק אפשר ללכת מאשר לאהבה".
שלו מספק נקודת מבט נוספת. "הייתי מקשר את זה עם 'גן השבילים המתפצלים' של בורחס, כלומר בניסיון לחוות מודל זמן לא ליניארי. להתחמק מהעניין הזה שאנחנו מתקדמים כל הזמן כלפי המוות ושאנחנו חיים רק פעם אחת על ידי הניסיון לחיות כמה חיים במקביל, וכמה חיים זה גם כמה נשים וכמה מערכות יחסים באותו זמן".
לדעתו לגברים קל יותר להסתדר עם העובדה שבכך שהם בוגדים, הם גם משקרים. "אני חושב שבלי לעשות הכללות על ההבדלים בין פסיכולוגיה נשית וגברית, אלא מתוך התבוננויות וסטטיסטיקה, נראה לי שגברים הם פחות מודעים לעצמם ומהבחינה הזאת משקרים ביתר קלות לעצמם וגם לסביבה. אפשר גם להוסיף כאן את צמד המלים 'בריחה מאחריות'. המאהבת היא שנושאת באחריות. בספר יצרתי ניגוד בין הגיבור, שאמון על הסתרה והכחשה, מין שקרן פתולוגי, לבין המאהבת שלפחות לכאורה היא דוברת אמת פתולוגית".
המאהבת של אדם היא רוסייה, מה שמאפשר לשלו לא רק לתת ביטוי לעלייה הכל כך גדולה שכמעט ולא נוכחת בספרות העברית החדשה, אלא גם לבנות את דמותה על פי מיטב המסורת הרומנטית של נשים גדולות מהחיים וטוטאליות באהבתן. "הם נגטיב אחד של השני, הוא ישראלי שבחר לחיות בחו"ל והיא רוסייה שבחרה לחיות בישראל. שניהם תלושים באיזה שהוא מובן".
מה שמאפשר לאדם ולגברים בכלל להיות בוגדנים, הוא מסכם, זה "סוג של אוטיזם. את רואה אצל אדם שלמרות שבהתחלה הוא מצטייר כמו גבר די רגשני ורומנטי ונותן, לאט לאט במובן העמוק יותר הוא מתגלה כאדם על גבול האוטיזם, מבחינת חוסר יכולתו לפענח רגשות של אחרים ולהיות אמפתי ומבחינת ההעצמה של פרטים קטנים לא משמעותיים כדי לברוח מדברים גדולים, גורליים. בהקשר הזה אפשר לצטט את הפסיכיאטר אספרגר (ממציא התסמונת הקרויה על שמו) שאמר שאוטיזם הוא צורה קיצונית של גבריות. היו גברים שקראו את הספר והזדהו עם העובדה שגברים שמנהלים מערכות יחסים מקבילות לא בהכרח מסיקים מעצם קיומן של המערכות האלה מסקנה גדולה לגבי חייהם הזוגיים. ייתכן שהנטייה לחוסר מונוגמיה אצל גברים מסוימים היא מין מחלה חשוכת מרפא".
החיים הם בדרך כלל שונים מחייה של נורה אפרון
ב"חיי אהבה" לעולם לא יחזרו חייה של הגיבורה להיות מה שהיו לפני אותו שבוע של שכרון או טמטום חושים. ב"החומר האפל" מתבטא האוטיזם של אדם גם בכך שאנשים סביבו חווים שינויים גדולים בחייהם ואילו חייו שלו אינם משתנים כלל. גיבורו של שלו, על אף הטראומות שיפקדו אותו, לא ילמד כלום ולא ישתנה במאום. כי כאלה, ולא כמו חייה של נורה אפרון, הם בדרך כלל החיים. הגבר הבוגד מרגיש טוב, תודה.
התחושה החזקה ביותר כשמגלים שנבגדים היא התחושה של התערערות חוקי העולם, כאילו יש צורך להגדיר מחדש כל דבר. יש כאלה שכדי להימנע מהכאב יעדיפו, כמו רות, פשוט לא לדעת. אחרות יחושו אובדן שליטה מוחלט, כאילו יד ימין פתאום לא שייכת לך והתחילה לפעול באופן מנותק ועצמאי. מה שעצוב הוא שבמשך שנים אחר כך עוד עתידים לחוש כאבי פנטום במקום שבו היה פעם אהוב. *
<<
