דרור בורשטיין. הוצאת בבל (דרום), 118 עמ', 78 שקלים
כשהייתי חיילת בגלי צה"ל ביליתי ימים רבים בקריאת עיתונים מדוקדקת, בניסיון למצוא משהו יוצא דופן שיצוד את העין ויעורר עניין אצל העורכים, המגישים, ובסופו של דבר יעורר גם את תשומת הלב הבלתי מעורערת של הקהל. אחר כך, בין מסע אחד לספריית הבודליאן באוקספורד למשנהו נהגתי לנצל את השפע העיתונאי והספרותי של הסניף המקומי של חנות הספרים האמריקאית "בורדרס" ולעיין באין-ספור מגזינים בחיפוש דומה - אולם פחות מוגדר - אחרי ידיעות, רשימות או תמונות שיעוררו את הדמיון הפורה מרבצו. נבירה מתמשכת שכזאת בעמודים האחוריים של העיתון סופה שתעלה משהו בחכת המפיק המשועמם או הסטודנט העייף. לעתים התעורר הניצוץ בעיניים, לעתים עלה חיוך. אבל בדרך כלל היו לידיעות הללו חיי מדף קצרים. הידיעות מזמן נשכחו מלב - אבל החיפוש הלא ממוקד אחר דבר-מה נוגע ללב נשאר בעינו, ועמו התהייה ההולכת ומתעמקת בדבר הגבול הדק כל כך שבין דמיון למציאות.
"ערים תאומות", ספרו השלישי של דרור בורשטיין, הוא כנראה תוצר של חיפוש שכזה, דמיוני ככל שיהיה. אוסף הווינייטות הקצר (מדי...) מכיל מעין ידיעות עיתונאיות באורך שאינו עולה על עמוד אחד. לכאורה אלה ידיעות שנאספו מעיתונים מן השוליים המרוחקים של העולם: ה"לואנדה מירור", ה"דקאר קורייר", אפילו "ארמניאן גלובס" עלה בחכתו של המחפש הנלהב. בורשטיין מרקד במומחיות ובעדינות גדולה על קו הגבול הדק - לעתים הבלתי-נראה - שבין בדיון למציאות ומצליח לשמר את תהיית הקורא על אודות אמיתות האירועים אפילו כשברור לגמרי שה"ארמניאן גלובס" הוא בדיה מוחלטת, וכך גם הידיעות על מוצאם של רודנים אפריקאים, טעויות אנוש של אדריכלים ישראלים (כאלה יש כמה וכמה בספר הזה, והן באות לידי ביטוי בעיקר באפריקה ודרום-אמריקה), תקריות דיפלומטיות מינוריות ושאר נסים ונפלאות.
כיצד הוא מצליח להשעות את הספק שלנו באופן מוחלט ומהנה כל כך? רבות הירהרתי בכך. אולי המפתח טמון בריחוק הכמו-עיתונאי שנוקט הקול המספר, כאילו מדובר בדיווח חסר-פניות ושמובן מאליו כי הוא אמיתי. אולי סוד הקסם טמון בקוצר היריעה, ואולי בתוכן הלעולם-אקזוטי של ה"ידיעות" הללו. ואולי, בסופו של דבר, זהו השילוב המתוחכם בין כל אלה שמשאיר את הקורא הסקרן צמא לעוד. שהרי לא מדובר כאן במהדורה ערוכה היטב (ומעוצבת לעילא) של ה"נשיונל אנקוויירר" הידוע לשמצה, או בעיתונות טבלואידים: שם, ברוב המקרים, פועל הכלל ההפוך: ככל שמנסים להוכיח ביתר שאת את אמיתות הסיפור, כך יודע הקורא המשכיל שהמרחק בין בדיה למציאות הולך וגדל. וכאן? כאן הבלבול הקל נשמר לאורך כל הדרך.
עוד שאלה שחזרה ועלתה במוחי היתה "איפה מוצאים סיפורים כאלה?" חלק מן ה"ידיעות" נשמעו כמו הד עמום של משהו שקראתי כבר פעם, אולי, באמת, בדפי העיתון - אבל העמימות לעולם אינה מתבהרת, כך שאין ברירה אלא להאמין למה שבורשטיין מספר לנו. מאידך גיסא, הרבה פעמים קורה שאותה שאלה מתעוררת כשקוראים עיתונים של ממש, ומצטרפת לתהיות מוכרות על אודות כוחה של המקריות והשפעתם של דברים פעוטים-לכאורה על אירועים גדולים הרבה יותר.
האווירה העניינית-לכאורה, העיסוק בפנטסטי, הטנגו בין בדיון למציאות והריחוק המכוון של הקול המספר מזכירים במידה רבה כותבי וינייטות דגולים, ראשון להם חורחה לואיס בורחס. סביר להניח, שבורחס הוא אחד ממקורות ההשראה של בורשטיין, אולם אין מדובר כאן בהדהוד ריק אלא במיקום האלמנטים הללו בהקשר ישראלי מאוד: אמנם כותרות העיתונים המדומות נלקחו במתכוון ממקומות מרוחקים, אך הנקודה הישראלית - כרגיל אצלנו - באה פעמים רבות לידי ביטוי. "ערים תאומות" מתעמת, בדרכו האלגנטית, עם סוגיות מוכרות מן המציאות הישראלית, כמו הנוכחות העלומה באפריקה, תרבות ה"סמוך" והצורך למצוא בכל מקום ובכל דבר את "הנקודה היהודית". כל אלה, כמובן, לובשים כאן צורה בדיונית לחלוטין ולרוב מעוררים חיוך ולא הרהורים פוליטיים, אבל קולם ברקע נשמע בבירור.
דרור בורשטיין הוא ללא ספק קול מרתק בספרות הישראלית. שפתו המדויקת, החירות הספרותית שהוא נוטל בחן רב ומקוריות המחשבה שלו ראויים בהחלט לתשומת לב. הספר, כאמור, ערוך ומעוצב לעילא: נטול שגיאות הגהה ועטיפתו נאה מאוד. הדילמה היחידה שלי היתה בעניין אורכו: מצד אחד, אורכו זה מתאים מאוד לאופיו האנקדוטי. מצד שני, הוא כל כך מהנה ומקסים, שיש הרבה מקום לעוד.
ולסיום, נראה לי שאין טוב ממראה עיניים, על כן הרשו לי לצטט במלואה את ה"ידיעה" החביבה עלי ביותר מן הספר, והרשו לי, במטותא, לא לפרט מדוע: "בשנת 1810 נתגלה במקרה למשלחת-מחקר בריטית כי הניקוטין פועל על הקירגיזי בדרך משונה: הוא מתחיל לספר בדיחות גסות אחרי היחשפות לחומר בדרך של עישון. על אף שהיה ברור כי אין לתגלית זו כל חשיבות של ממש, וכי הבדיחות כשלעצמן, משתורגמו לאנגלית, התבררו כתפלות במיוחד - נמצא חוקר פנוי מן המחלקה לחקר הלאומיות של עמי האוריינט באוניברסיטת ברמינגהם, ונמצאה מלגה, והבדיחות הגסות הפכו לאובייקט מחקרי, שכונה, לשם הקיצור, 'בדיחות ניקוטין'. כעבור שנתיים נכתב דוקטורט, פותחה דיסציפלינה, הוקמה קתדרה באוניברסיטה של ברמינגהם. עכשיו אותו חוקר, פרופ' סיימון כהן (Cohen) מחלק כבר מלגות, תקנים, כיבודים, משרות וכו' לאחרים; מאוחר מדי לסגת, חשב. רק לפני שנה אורגן כנס בינלאומי, ובו ניתח אנתרופולוג רוסי 1,812 בדיחות ניקוטין גסות שליקט בעבודת שדה מאומצת, תוך שהוא טוען כי ניתן להעמיד את הבדיחות כולן על שלושים ושניים מרכיבים (מוטיבים) החוזרים בהן תמיד, גם אם לא באותו הסדר (שינוי סדר המרכיבים בבדיחות, טען החוקר הרוסי, עשוי לפגוע באפקטיוויות של הבדיחה). מדענים פורטוגלים צופים כי בקצב ההתפשטות הנוכחי של שדה המחקר, עד שנת 2015 כל אדם תשיעי על כדור הארץ יעסוק ישירות ב'לאומיות ואמנות הבדיחה הגסה הקירגיזית', בין אם באקדמיות המיוחדות שיוקמו לשם כך ובין אם במסגרת חופשית יותר של כתיבה מסאית. העישון בקירגיזסטן, לא מיותר לציין, כמדומה, אסור, והעונש עליו הוא מוות בכריתת ראש".
ד"ר תמר לנדאו תירגמה, יחד עם ירון תורן, את הספר "גולה" מאת אריק ס' גרואן, שראה אור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת תל אביב
