ישראל סגל מוציא את רומן חייו כדי שנלמד, כמוהו, שביחס לחרדים דרושה מלחמה
איור: מיכל בוננו
לפני שבועיים כתב העיתונאי הדתי חנוך דאום בטורו האישי ב"מעריב" שפתאום גילה שיש דווקא די הרבה דתיים בתקשורת. תמיד עבדו בתקשורת החילונית גם עיתונאים דתיים (בעיתון זה שאתם קוראים ישנם שני עיתונאים דתיים בתפקידים הבכירים ביותר), אבל דאום התכוון כנראה למשהו קצת שונה, לתופעה שאותה מכנה אורי אורבך, בעצמו דתי ועיתונאי, בשם "דוס מחמד". מדובר בעיתונאים דתיים שדתיותם היא המרכיב העיקרי ברשימת כישוריהם המקצועיים. לא מדובר בכתבים לענייני פלילים או חינוך שהם גם אנשים דתיים, אלא בעיתונאים שעצם המפגש שלהם עם העולם החילוני, הלכאורה מנוגד כל כך לעולם שבו גדלו, הוא עיקר הסיפור.
אורבך אמר פעם שכל חילוני זקוק לחבר דתי כדי שיוכל להפגין את גישתו הליברלית ולטעון שכמה מחבריו הטובים הם דתיים, להתרפק בגעגוע על שורשיו הדתיים ועל הסב-רב שהיה לו כי כולנו הרי יהודים ("סבא שלי היה רב" הוא שמו של ספרו של אורבך המלעיג, ובצדק, על התופעה). אמר וידע מה אמר: נראה שאנשים כמו אורבך וכמו דאום, קובי אריאלי, ג'קי לוי וידידיה מאיר (עורך המדור הסאטירי "אפעס" המופיע במוסף זה) פשוט מתאימים למעמד של "כמה מחברי הטובים", לתפקיד "דוס המחמד", ולא רק משום שהם דתיים המגלים עניין ובקיאות מרובים בעולם החילוני, אלא גם בגלל כישוריהם התקשורתיים הבולטים.
לא רק פרטים חילונים, גם גופים חילוניים במובהק כגון עיתונים, תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה מחפשים כיום אחר פרצופים דתיים כדי ליצור מראית עין של גשר בין שני עולמות ותחת דרישת ה"צו פיוס". ללא קשר לרמת הכישרון שלהם (ורובם ככולם מוכשרים ביותר), התכונה החשובה של "דוס מחמד" היתה ונשארת הדתיות שלו. למעשה, הדרך היחידה שבה הם יכולים לשמש כגשר בין העולם הדתי שממנו הם באים לעולם החילוני שבתוכו הם פועלים היא על ידי הישארות בעולם הדתי, כי התנועה על הגשר הזה הולכת בכיוון אחד בלבד.
לא ידועים מקרים של "חילוני מחמד", על אחת כמה וכמה "חילוניות מחמד", המבוקשים על ידי התקשורת או החברה הדתית כדי שיאומצו על ידה ובתנאי שימשיכו להיות איתנים וחסרי פשרות בהשקפתם החילונית, זוללי שפנים ומחללי שבת בפרהסיה. להיפך. חרדים או דתיים סוברים שהם נוהגים בנימוס כשהם מציעים לידידיהם החילונים לבוא אליהם ולראות שבת "יהודית" מהי, אבל אותה הצעה, לכשתושמע מהכיוון ההפוך, תיראה כמו הבל גמור אם לא זלזול מופגן בערכיו של היהודי הדתי.
"הצדיק" מתגלה כמי שמתוקף צדיקותו מסוגל לרשעות שאין למעלה ממנה
גם סבא שלי היה רב, ואפילו רב חשוב. גם אבא שלי למד בישיבה בצ'כוסלובקיה לפני שהתפקר, נהפך לציוני גמור ועלה ארצה כמה שנים לפני שפלש היטלר לצ'כוסלובקיה רק כדי להיחשב בארץ יהודי גלותי ולפעמים אפילו חשוד ב"חניוקיות" בגלל עברו. כשגדלתי אמר לי פעם שהוא "מתבייש מאוד לומר" שמחצית חברי מועצת גדולי התורה הם בני דודים שלו.
הזיכרון האחרון שהיה לו מבני משפחתו, קרובי משפחתו מדרגה ראשונה, בגולה, היה כשגירשו אותו מהבית משום שהתפקר. אחר כך קרעו עליו קריעה וישבו עליו שבעה. רובם נספו לאחר מכן בשואה.
הוא היה חייל בצבא הבריטי ומשום שנפצע היה מאושפז בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה בירושלים. אז נזכר ששמע עוד בבית בצ'כוסלובקיה שיש לו בירושלים קרובי משפחה, מה שנקרא "קוזינים" בבתי אונגרין. כשהגיע למאה שערים רכוב על אופניים, יד שמאלו נתונה בגבס, נרגם באבנים משום שנסע באופניים בשבת. עוד בטרם שאלו הקוזינים לגורל הוריו ושבעת אחיו ואחיותיו, נזפו בו על כך שאינו חובש כיפה. אחר כך כששאלו אותו מה ברצונו לאכול, השיב להם בתשובה בלתי נשכחת. "אני", אמר להם אבא שלי, "באופן פרינציפיוני לא אוכל מזון כשר". להם, היה אבא שלי מסביר בכל פעם שהיה מספר את הסיפור, "להם יש העקרונות שלהם ולי יש העקרונות שלי".
אבי שמר בקנאות על עקרונותיו החילוניים שבהם ראה את התגשמות הציונות אבל הרגיש מובס. כשכבר היה חולה אבל עדיין צלול אמר לי: "נרינ'קה, הרצל כנראה טעה. לא בשביל לחיות במדינת הלכה באנו ארצה ונלחמנו בכל המלחמות האלה. קחי את הילדים שלך וסעי לאמריקה".
התחושה הזאת של ניצחון בקרב הפרטי אבל תבוסה מוחצת במלחמה הכללית מענה עד מאוד את נפשו של ישראל סגל, אולי החוזר בשאלה המפורסם בתקשורת, כמעט אפשר לומר "חב"ש-מחמד", או "דוס המחמד" המקורי, רק בלי הדוסיות. סגל מוציא בימים אלו את הספר "וכי נחש ממית?" (הוצאת כתר), ספר שאין דרך להגזים בשבחיו. מדובר בספר לופת הכתוב להפליא. זהו הרומן השלישי של סגל וגם שני הרומנים הקודמים שלו, "נעילה" ו"אחד משנינו", היו רוויים יסודות אוטוביוגרפיים, אבל "וכי נחש ממית?" הוא אוטוביוגרפי מראשיתו ועד סופו.
סגל, בן 60, הוא איש תקשורת ותיק וחלק מסיפור חייו ידוע בקווים כלליים לרבים, בין השאר משום שניסה ללמוד וללמד מניסיונו שלו כיצד להקל על היקלטותם של החוזרים בשאלה בחברה החילונית ולכן נמנה על מקימי עמותת הל"ל.
סגל אינו סתם חרדי שחזר בשאלה. הוא חזר בשאלה לאחר שלמד בישיבה הליטאית הכי מהוללת, ישיבת פוניבז' ואף נחשב לעילוי. אחיו הגדול ממנו בחמש שנים, דן סגל, שנחשב כיום לאחת הדמויות המשפיעות והקיצוניות ביהדות הליטאית - יש האומרים שהוא אחד המיועדים להיות מנהיג הזרם, בדומה לרב ש"ך - למד גם הוא שם. אבל הוא היה המיסטיקן, המאמין הגדול, הסגפן. דווקא ישראל הצעיר נחשב ללמדן.
דן סגל (מבטאים את שמו "דון", כמו ביידיש) קרוי בספרו של אחיו "הצדיק", בדיוק כפי שהוא מכונה על ידי צאן מרעיתו כיום, ואילו ישראל מכנה עצמו "הרשע" (פעם-פעמיים הוא גם מופיע בשם "ישראל"), אבל התפקידים שהם מקבלים, לפחות בעיני הקורא החילוני, הם הפוכים. "הצדיק" מתגלה לאורך כל הדרך כמי שמתוקף צדיקותו מסוגל לרשעות שאין למעלה ממנה לא רק כלפי אחיו אלא גם כלפי הוריו וכל סביבתו.
התקופה שהספר עוסק בה מתחילה ברגע הולדתו של האח הצעיר, שנהרה כדי לשמש קמע ותרופה לאח הבכור, ונמשכת עד לפטירתה של אמם של האחים. סגל שהגיע להלוויה לאחר שנים של ניתוק ש"הצדיק" כפה על כל המשפחה, כמעט גורש משם על ידי אחיו וצבאות חסידיו.
זה היה שיאן הנורא של עשרות שנות ניתוק ונידוי מהמקום ומהמשפחה שבתוכם גדל. סגל סבל בדידות נוראה כשהחליט לחזור בשאלה. לא היה לו עם מי לדבר. הוא לא הכיר איש בין החילונים ואפילו לא כל כך הבין את שפתם. החברה הדתית הקיאה אותו מתוכו. הוא הסתובב ברחובות חסר כל וישן באוטובוסים ציבוריים.
גם ב"וכי נחש ממית?" הוא מספר את סיפור חזרתו בשאלה, אבל עוד יותר מכך מתאר הספר את מערכת היחסים בתוך משפחה ירושלמית דתית בשנים שלפני קום המדינה ובראשיתה. במרכזה של מערכת היחסים הזאת ניצבים יחסי האהבה-שנאה הקשים כשאול שבין שני האחים. הייחוד בספרו של סגל איננו רק במה שהוא מספר אלא בעיקר באיך הוא מספר אותו, תוך כדי תנועות מרתקות בזמן, עושר לשוני שאותו הביא מהספרות הדתית, עולם אסוציאטיווי ותרבותי שהוא אוצר בלום ושימוש יוצא דופן בדמות המספר. זהו רומן חייו.
אני מדמיין את הסבא האנטי-ציוני שלי צוחק עלי אם בשביל זה עזבתי אותם
מי שמכירים את סגל הטלוויזיוני יודעים שפאתוס אינו זר לו. למרבית השמחה התכונה הזאת, כמו כל ניסיון שהוא להתחנחנות או התחסדות, נעדרים לחלוטין מהספר שעליו אפשר לומר במלותיו של ביאליק (עוד חוזר בשאלה מפורסם) שאין תקיעתו עולה על כוונתו.
הספר מעורר בעיקר אהדה עצומה לסגל, גיבור קרבות מלחמת התרבות. בבית הקפה שאנחנו יושבים בו בירושלים, בשבת, הוא מספר על התגובות החזקות שהוא מקבל על הספר. "ואני נרגש מכך", הוא אומר, "אבל אני גם חששתי מזה מאוד. משום שאני מבין שיש בספר חומרים חזקים שלוכדים את הקורא ויש שם סיפור חזק על משפחה עם יחסים בעייתיים מאוד, אבל לי חשוב שגם יבינו שהמשפחה הזאת היא אמנם, במישור הגלוי של הספר, משפחה עם תלאובות אופייניות לה, אבל היא גם מסמלת משהו במישור הסמוי של הספר, משהו שבעיני חשוב לא פחות. במישור הסמוי יש בספר שלי אמירה חזקה על היחסים בין העולם החרדי והחילוני או בין העולם הדתי לעולם החילוני והציוני.
"בגיל קרוב ל-20 עזבתי את העולם החרדי", הוא ממשיך. "כבר אז לא הייתי טמבל מוחלט וידעתי שאני עוזב מקום שנותן לי המון סיפוק ומשמעות. אבל עזבתי כי האמנתי שהעולם שלי אחר ושהערכים שלי אחרים ושאני רוצה לחיות בעולם חילוני וליברלי. ומה אני תופס בגיל 60? מה אני שואל את עצמי? אני שואל בשביל מה עזבתי את העולם ההוא. בשביל נזיד העדשים הדלוח הזה? בשביל מדינה שהולכת ומתחרדת? פתאום אני מדמיין לעצמי את הסבא החרדי והאנטי-ציוני המובהק שלי, צוחק עלי ואומר: 'סליחה, בשביל זה עזבת אותנו? בשביל עולם כזה ובשביל מדינה כזאת, מדינת הלכה?'"
במלחמה שבין העולם החרדי לעולם החילוני בספרו של סגל מנצח, לפחות מנקודת מבטו של הגיבור-מספר, העולם החילוני. למרות הקללות, המכות וההתאכזרות שהוא סופג מהעולם החרדי ובעיקר מאחיו, הוא איתן בדעתו ובאמונתו החילונית. אבל בחיים, כך מרגיש סגל, עלולה לנצח מציאות הפוכה. ההתחרדות עומדת לנצח את החילוניות אלא אם כן נשכים ונכריז מלחמת תרבות גלויה.
בקרב החרדים נחשב סגל מוקצה מחמת מיאוס. ספרו "נעילה", שעובר מתחת לשולחן מיד ליד בישיבות החרדיות, משמש ספר יסוד לכל מי שרוצה לחזור בשאלה, הצצה ראשונה לעולם החילוני. גם "וכי נחש ממית?" ראוי שיעבור מיד ליד, לא רק בקרב שוחרי ספרות אלא גם אצל חילונים שמחפשים הצצה אל העולם החרדי ואצל חרדים שמחפשים את דרכם אל העולם החילוני - גם אם, כפי שסגל מבקש להדגיש, המסר העולה ממנו אינו אופטימי.
"אני חושש שאנשים יילכו עם הסיפור הגלוי ויתעלמו מהסמוי", הוא אומר, "והסיפור הסמוי הוא שאני לא מאמין בכל הסיפור הזה על שלום הבית המדומה בין העולם החרדי לעולם החילוני. אני רואה איך אט אט נסוגה ונעלמת היהדות החילונית הליברלית. והרי גם היהדות החילונית היא יהדות, הרי יש לנו ארון ספרים נכבד משלנו ואף אחד לא ייקח אותו מאתנו, אבל הם, החרדים, הולכים ומשתלטים על כל היהדות ומפקיעים אותנו מיהדותנו. בסופו של דבר הם הופכים את המדינה להלכתית ולא דמוקרטית ולאט לאט אנחנו מאבדים את הזהות שלנו כיהודים חילונים".
טעם התבוסה וההחמצה הזה הוא טעם מר מאוד לכל חילוני, הוא ממשיך, "אבל הוא מר במיוחד בשבילי ובשביל אנשים כמותי, שאחרי כל התשלומים הנוראים ששילמנו באופן אישי כדי להינתק מעולם הלכתי ולא דמוקרטי פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו בחברה שמתמסרת מרצונה להשקפת עולם חרדית. זה כבר לא הקשקוש על עגלתנו הריקה אל מול עגלתם המלאה של הדתיים, זאת כבר עגלת המתים שאנחנו מובילים, ובה כל המנהיגים הרוחניים וחכמי הדור של החברה החילונית והליברלית, אל מול עגלתם המלאה של החרדים".
הגיע הזמן שבמקום "לגשר" נחליט באיזו מדינה אנחנו חיים
כל ניסיונות הגישור והפיוס נראים לו לא רק כמו אחיזת עיניים או הונאה עצמית, אלא בעיקר כסכנה לזהות החילונית. "הרי היה ניסיון לגשר בין שני העולמות וזהו הזרם הדתי הלאומי, אבל תראי מה קורה שם. הדבר הכי חזק בזרם הדתי הלאומי הוא בעצם הרעיון המשיחי ולכן מה שקורה זה שמתחת לאותו גשר יש את מטען הנפץ הגדול ביותר, בעניין השטחים, שיכול לפוצץ את כולנו.
"במקום ליצור גשר בין שני העולמות, מה שמביא לקרע עצום, הגיע הזמן שבמקום לנסות לטשטש ו'לגשר' נישיר מבט על השסע הזה ונאמר - אנחנו צריכים אחת ולתמיד להחליט באיזו מדינה אנחנו חיים. מי קובע את הפרדיגמות, יוסף חיים ברנר או הרב ש"ך? הרב עובדיה יוסף או עגנון? ואני לא רואה שאנחנו עושים את זה. מה שאני כן רואה זה שלאט לאט אנחנו נגרפים. אני מאוד מאוד פוחד מהתהליך הזה ואני חושב שהגיע הזמן להפסיק לברוח מעצמנו. הגיע הזמן שבמקום כל ניסיונות ההתפייסות, נצא למלחמה. אז יהיו אנשים שיקראו לזה מלחמת תרבות. במלחמת תרבות לא עפים כדורים ולא נופלים חללים".
בספר ישנה סצינה שהיא ספק הזיה של דין תורה שאליו מזמין "הרשע" החילוני את אחיו "הצדיק" החרדי. החילוני רוצה לספר לבית דין תורה את העוולות שעשה לו אחיו בשם הדת ולהתווכח על זכותו לחיות את חייו שלו לפי השקפת עולמו. מבוקשו לא ניתן לו. כתחליף מציע אב בית הדין "שלום בית".
"החרדים, ובצדק, רוצים שיקשיבו להם", הוא אומר. "אבל כשהחוזרים בשאלה רוצים להשמיע באוזניהם את האמת שלהם, הם לא מאפשרים להם. במקום זה הם מציעים שלום בית, אבל על איזה בית מדובר? אני מסתכל ותמה: לאן נעלם הבית? הוא השתנה עד כדי כך שהוא נעלם. הכתובת היא עדיין אותה הכתובת - ארץ ישראל, המזרח התיכון - אבל הקירות השתנו לגמרי והרצפה והתקרה. אני מרגיש יותר ויותר שאני חי במקום שהיה הבית שלי אבל עכשיו אני מגורש בתוכו. כשהחילוני רוצה לומר את האמת שלו לא נותנים לו להשמיע אותה.
"לחברה החרדית יש פני יאנוס. כלפי החילונים הם מראים מין מתק פנים - 'תבואו אלינו, תעשו אצלנו שבת, מה יש, תלמדו קצת יהדות' - אבל כלפי בני החברה הזאת, כלפי מי שגדלו כחרדים, אצלם בחדר ובישיבות, ועכשיו הם רוצים לחיות את חייהם ושכל חטאם הוא בכך שהם רוצים לחיות באמונתם שלהם, כלפי אלה הם מפנים פנים אכזריות. כל מי שקורא את הספר הזה לומד לאיזו אכזריות הסביבה החרדית יכולה להגיע בגלל אמונתה האבסולוטית. אם יש אנשים שאני מפחד מהם אלו הם אנשים עם אמונה אבסולוטית שמסוגלים בשם האמונה שלהם לאכזריות הנוראה ביותר".
אי אפשר בשם האיום במלחמת אחים לסרס כל ויכוח בין האחים
בשם האמונה הזאת, כלומר בשם האהבה לאלוהים, מנע דן סגל מאביו לראות את בנו ישראל בשוכבו על ערש דווי. אביו, איש קשה, קמצן מופלג, אב מכה, "אבל גם אדם מלא שמחת חיים שכנראה הצילה אותי", שהיה קשור אליו במיוחד, התחנן בפני אחיו ואחותו הגדולים שיקראו לישראל אל מיטתו אבל הם נמנעו מלעשות כן. בשם אותה אהבה גם כמעט גירשו אותו מהלוויית אמו. תחת השפעתו של "הצדיק", בנה האהוב, נמנעה האם עד לימיה האחרונים מלהכיר את נכדיה אורי ונועה, וכשהיה ישראל חולף על פניה ברחובות ירושלים בקושי החליפה עמו מלה.
סגל אומר שלא מדובר בתגובה יוצאת דופן. "אל תאמיני אם יגידו לך שגם בחברה החרדית נעשו פתוחים יותר. זה לא נכון. גם כיום, ואני הרי נפגש עם כל כך הרבה חוזרים בשאלה, גם כיום עדיין נוהגים באלימות ומגרשים מהבית ויושבים שבעה על החוזרים בשאלה".
קל לשער שאצל חסידיו של דן סגל יעורר הספר גלים מחודשים של איבה כלפי אחיו המפורסם והחילוני של "הצדיק". "בעולם החרדי אני נחשב לוענונו. נתנו לי להיכנס לכור, לימדו אותי את כל הסודות ואני חציתי את הקווים וגיליתי את הסודות לאויב. גזרו עלי דין עמלק. יכול להיות שבגלל זה בחרתי במקצוע שבחרתי - לכתוב, לדבר, להשמיע את קולי. להראות להם שהם לא יוכלו להשתיק אותי".
אבל גם בעולם החילוני הוא מרגיש תלוש. "אני מרגיש כמו השוטה על הגבעה שצועק - רבותי האש מתקרבת, צאו מהגטו. כי מי שנכנס עכשיו אצלנו לגטו זאת החברה החילונית. אנחנו חיים בגטו ומסביבנו הכל נשרף ונוזל. אני רוצה שכל אחד מהקוראים ישאל את עצמו מה נשאר לו מהזהות החילונית, הליברלית. איפה הציונות שאני רכשתי לעצמי ואחרים גדלו עליה ואיפה אנחנו נמצאים היום.
"היום מדברים אתנו על הסכנה המוחשית של מלחמת אחים בינינו לבין המתנחלים. מי שקורא את הספר רואה - אחים לא תמיד רק אוהבים אחד את השני. הקשר בין אחים הוא מורכב ומאיים. אפילו לפי המורשת הדתית והלאומית שלנו העניין של אחים הוא מתכון לאופל. אני לא מקבל את המיסטיקה השמנונית הזאת לגבי קשר של אהבה אינסופית ולא מותנית בין אחים. תראי: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו. דווקא בחיבוק בין אחים טמון הפיצוץ.
"אף אחד לא רוצה מלחמת אחים. גם אני לא רוצה. אבל אי אפשר בשם האיום הזה במלחמת אחים לסרס כל ויכוח בין שני האחים. מעקרים אותנו, הופכים אותנו ליצור חסר זהות ואנחנו שותקים כדי שלא תהיה מלחמת אחים. סליחה, יש כאן ויכוח מהותי. אני לא קונה את העניין הזה שהאח שלי בכוח היותו אחי אמור לשתק אותי. לא כך למדתי בחיי האישיים. בגלל האיום הזה במלחמת אחים אתה אומר שאני צריך לוותר על השקפת העולם שלי? למה? למה שלא תוותר אתה?
"הפצע שאני חושף בספר הוא פרטי, אבל המוגלה היא כללית. מה שהייתי רוצה זה שמי שיקרא את הספר יאמר לעצמו: עכשיו חייבים לקום, עכשיו, לא אחר כך, ולנקז סוף סוף את המוגלה".
