ארץ סהרורית, מאת מיא קואוטו, תירגם מפורטוגלית יורם מלצר, הוצאת כרמל, 202 עמודים
"ארץ סהרורית" הוא רומאן שמגולל את סיפורה של מדינה אפריקאית לאחר תום העידן הקולוניאלי, מדינה שנכבשת מחדש במלחמות של כנופיות גרילה ועל ידי מחנות פליטים, רעב ואובדן. מיא קואוטו, יליד מוזמביק, הוא סופר שזוכה להצלחה רבה בפורטוגל, ששלטונה במוזמביק נגמר רק ב-1975. הרומאן נושא ביקורת חריפה ביותר על קלות הדעת שבה הותירו המעצמות את הקולוניות; האחריות למצבן הוסרה מהן בבת אחת, במעשה שנתפש כאמנציפציה של העולם החדש, אך משמעותו משיכת ידיים חסרת אחריות, ולעתים אכזרית, מגורלן החדש, השסוע והמסוכסך.
מה שנותר לאחר הסרת האחריות הקולוניאלית הוא מאבק פרוע על שליטה ועל משאבים, שכל כולו שחזור של המיסטיפיקציה הקולוניאלית הרודנית. אין שום ממד של עצמאות או של גבורה בארץ שנותרה לעצמה, בלי מורשת או מסורת נגישה של שלטון עצמאי; הזמן פסק מלכת, ונהפך למונוטוניות סטאטית של מלחמת כנופיות, שכל אחת טוענת לבעלות על הוואקום השלטוני שנוצר. שוב ושוב מתאר קואוטו את הקיום המבוהל, הרדוף, של מי שנשלל ממנו תחושה של זמן. "נולדתי בתקופה שהזמן אינו מתקיים בה", כותב קואוטו, משום שהתנועה היחידה שמתקיימת באתר הסיפור היא של נדודים ללא תכלית, של געגועים למה שמעולם לא נחווה.
שני גיבורים, נער צעיר, שמחלה מחקה את זכרונו, וזקן שהציל את חייו, נמלטים מאימת הפרעות אל אוטובוס שרוף שמצוי בשולי הדרך. הם ממתינים שם למותם, משום שאין דבר אחר שאפשר להמתין לו. במזוודה ששייכת לגופה המוטלת ליד האוטובוס מוצא הצעיר מחברות יומן, המגוללות את סיפורו של קינדזו, צעיר שנמלט מכפרו וגורלו נכרך בגורלן של שתי נשים תאומות, שכישוף אכזר הוטל עליהן עם לידתן. סיפורו של קינדזו הוא מפלט מההמתנה הנכזבת של שני הגיבורים לשוך הסערה, וגם חושף את הקשר שבין גורלו וגורלם.
הסוף המטלטל ועוכר המנוחה של הרומאן מדגיש את האופן שבו משמעותה של ההישרדות טמונה בהשלמת הסיפור, ולא בהישארות בחיים. רגע התבוסה הוא הרגע שבו לא ניתן עוד לספר, ורגע הניצחון הוא זה שבו הסיפור גובר על החיים הפיסיים. סיפורן של המסורות האפריקניסטיות, רוויות כשפים, קסמים ואירועים בלתי מוסברים משתחררים באלימות מתפקידם התרבותי, כפי שנקרא מבעד לעיניים מערביות; המסורת אינה אקזוטיקה צבעונית, אלא שאלה של חיים ומוות. ההבנה הזאת, שנרכשת לאטה במהלך הרומאן, מטלטלת את הנחות היסוד של הקריאה המערבית את הטרגדיה האפריקאית. היופי הטמון בה הוא יופיה של הקינה, ולא של ההתפעמות.
טוהר וסכנה: ניתוח של המושגים זיהום וטאבו, מאת מרי דגלס. תירגמה מאנגלית יעל סלע, הוסיף פתח דבר וערך מדעית ד"ר אנדרה לוי. הוצאת רסלינג, 202 עמודים
ספרה החשוב של מרי דגלס, אנתרופולוגית אמריקאית, יוצא לראשונה בתרגום עברי, וגם אחרי למעלה מחמישים שנה הוא מסעיר ומעורר מחשבה. דגלס עוסקת במושגים של אנומליה, כלומר בדברים הממאנים להיעתר לסיווג, ולפיכך הם "מעוררים אי-נחת בקרב המסווג". עיקר דיונה ב"טוהר וסכנה" עוסק בדיני הכשרות היהודיים, ובריטואליים טקסיים של טוהר וטומאה בקרב בני שבט הללה בקונגו. "טקסי טוהר וטומאה יוצרים אחדות בהוויה", כותבת דגלס, "הם מאפשרים לייצר דפוסים סמליים ולהציגם בפומבי. הם מאפשרים לקשר בין מרכיבים נפרדים ולייחס משמעות לחוויות נפרדות". החשיבות של ייחוס המשמעות לחוויות בדידות נובע מהצורך לתת להם מסגרת פרשנית פנים-קהילתית, שתאפשר לשמור על שלמותה הסמלית והפיסית של הקהילה ולארגן את הדיסציפלינה של החיים המשותפים.
דגלס מגדירה את הלכלוך כסימן של מה שאינו מצוי במקומו; כמה שמערער על הסדר שמאפשר לתרבות מסוימת לשמור על אחדותה. את דיני הכשרות היהודיים, ומערכת היחסים בין המזון לאדם, היא מתארת כמערכת אנלוגית למערכת הסיווגים שמאפשרת את קיומה האחדותי של הקהילה היהודית כקהילה נבחרת, שמסווגת על ידי האל. הטומאה שנעוצה במאכלים אסורים היא לפיכך מנגנון שמשכפל ומאשר את הייחוד של הקהילה היהודית ואת מובחנותה. מנגנון זה נוכח בכל מערכת סמלית שמגדירה לכלוך או זוהמה: החל באבק שמצוי על המדפים ושיש לבערו, וכלה בטאבו של גילוי עריות.
במובן זה, הופך תפקידם של דיני הטומאה לדימוי בפני עצמם. הם מחליפים את ההתמודדות הבלתי אפשרית עם מהות האי-סדר בסדרה של אקטים ריטואליים, המאפשרים את הסחת הדעת ממנו. הם דואגים לשמירת המרחק בין האדם לבין הסיטואציה הגבולית של מוות סמלי. בכך הם ניצבים כשומרי החוק בסיפורו של קפקא; אותם שומרים המגבילים את הכניסה אל החוק ובו בזמן מאשרים את קיומו הטוטאלי ומנציחים את התשוקה הבלתי אפשרית אליו. בדיונה על הטומאה מתמקדת דגלס בהיבט הפונקציונלי של דיני הטומאה, ושל הסיטואציה הגבולית שהם מסמנים. היות במצב טמא פירושו לעמוד במעבר הגבול בין הממשי, בין המסמן המגביל את אופק המבט ובין האינסוף של העולם שאינו ניתן לשליטה או לניכוס. תפקידם של דיני הטומאה להביא לידי כך שהעדים לאירוע של הטומאה יתרחקו מקו הגבול המאיים לטשטש את האמת הקהילתית וייצוגיה.
התרגום מצוין ובהיר.
הקירבה היתה נתונה, שירים מאת עידו יואב וציורים של תמר יואב. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 44 עמ'.
יש דבר מה מתעתע בשמו של מעשה האמנות שקרוי "הקירבה היתה נתונה", שכולל דיאלוג בין שני יוצרים, משורר וציירת, משום שקירבה אינה לעולם נתון כשאר הנתונים, ואף השייכות היא מטלה שיש לבצעה בכל פעם מחדש, והיא אינה נתונה כשלעצמה. הספר כולו הוא משא ומתן, או משחק, במושגים של קירבה וריחוק, שייכות וזרות. כל אחד משני האמנים שנוטלים בו חלק - עידו יואב ותמר יואב - משתעשע בזהויות שמזמינות קירבה: אהוב, אם, בן, מאהבת, מולדת. המפגשים בין הציורים והתמונות הופכים מטרידים כאשר הם מפגישים בין זהויות שמאיימות על הנחת השייכות, וגם על הנחות היסוד המבחינות בין התבוננות בשירה לבין קריאת ציור. ויש דבר מה מסוכן - כפי שדגלס מגדירה אותו - במפגש החומרי, הפיסי, בין מלים לתמונות ובין שני בני משפחה אחת, שפורצים באמנותם המשותפת את אזור הדמדומים שבין תשוקה מותרת ואסורה.
בשיר שקרוי "אמי" כותב הבן: "כמו במבחן ניקב בשרך / מתוך בטנך שם נגעתי בך / נגיעה ראשונה ועדינה / בדופן הרחם / אני זוכר / את טעמך / את חיקך / אני זוכר". מולו מופיעה דמותה של האם-הציירת, מושא התשוקה הזאת, ברישום כהה וסחוף, של דמות הרה, גוחנת, אחוזת בבטנה ההרה. לדמות אין תווים: רק הכאב מאפשר לה צורה. אך בתוך הכהות הקהויה של הדמות מתפרצים כתמי צבע עזים, זעירים, מהוסים, כמו באים להתריע על התשוקה האסורה שקורמת עור וגידים. בשיר הבא נכתב: "ומהם אצרתי... מיופיה של אמי / מיופיה של אשה / ששדיה שקים / וסדיה מאה / ובטנה שיפולים / שיופיה אכזרי / וממני, שהטחתי עצמי/ שעצרתי יופיי בכוונת מכוון".
תום הילדות, מאת שמעון ריקלין. הוצאת חרגול, 222 עמ'.
שלוש נובלות כולל הספר "תום הילדות", ובכל אחת מהן מצטיירת הילדות כמי שמציידת את מושאיה בתובנה חושית, שדרכה מסתננת אמת של טעם וריח ומגע שלא ניתן לפענחה בדרך אחרת. אך בו בזמן, ממקמת הילדות את התובנה הזאת במרקם היסטורי ומשפחתי שמטיל עליה סייגים ומשבש את הלגיטימציה שלה. במרקם המשפחתי יש אמיתות שאינן מדוברות, אף שהן ידועות לכל, ופעולת הכיסוי וההסתרה, ההשלמה וההשכחה נכתבות על חפצים ועל גופים, ורק לעתים נדירות במלים. יש דבר-מה מסוכן בהתמודדות המילולית עמן, שתנועתה הטבעית היא עקיפה או קלישאה; ריקלין מניע את הפיקציה שלו כעימות בין החשיפה של מבני הנפש לבין השפה שמתורגלת בהרחקתם אל הדימוי.
בנובלה הטובה בקובץ, "חתונה בגן עדן", מתואר מפגש ראשון בין רחל ופנחס, זוג ירושלמי מבוגר, לבין כלתם הצעירה ואמה. הנובלה הזאת מצטיינת בדרמטיות החריפה, הגרנדיוזית, שבה היא טוענת את המפגש המשפחתי ואת השלכותיו. פנחס, שהוא גנן חובב ובעל חוש ריח חריף, מתקשה לעמוד על טיבה של החותנת החדשה, וארוחת ההיכרות - כמו גם טקס החתונה, שמתרחש בגינתו הפרטית - מבהירים בתנופתם העלילתית, שהופכת מוגזמת יותר ויותר עד שהיא נושקת לעל-טבעי, את האופן שבו רוחות הרפאים של העבר מטילות את צלן על המתרחש בהווה, ולעולם אי אפשר להתחסן מהן.
הסיפור "שאול" הוא סיפור אלגורי פוליטי שדן בחדירה של שטיח ערבי אל תוך בית יהודי, ובחדירה של מלחמה אל המשפחה, ובו נגלה הקשר בין הפוליטי והפרטי, בין המערבולת ההיסטורית שאליה נסחף דור אחד, ואל רישומיה הדהויים, שבבואתם מצטיירת סביב שולחן האוכל של דור אחר. כך גם נגלה מערך ההשתקה הביוגרפי, המבחין בין האירוע שנכתב לבין האירוע שאינו יכול להיכתב, מפני שהוא מצוי רק בתחום הגופני, החושי. ההיסטוריה עשויה להיכתב במלים רבות, והיא אכן נכתבת השכם והערב, אבל היא נאלמת אל מול הפוליטיקה המשמעותית מכולן: האומללות השורה ליד השולחן בפינת האוכל. "תום הילדות" מתמלל את האומללות הזאת באמצעות חשיפת טקטיקות ההסתרה שלה, ולפיכך טוען אותה בשילוב הבלתי רגיל של מורכבות פיקטיווית וישירות רגשית.
<<
