המחלצים היו בעיצומן של עבודות החילוץ כשערוץ 2 גילה שבין הפצועים נמצאת, לא תאמינו, סגנית היועץ המשפטי של המועצה לביטחון לאומי. הרי לכם, צופים יקרים, הוכחה מוחצת, חמה מהתנור, שכל הדיבורים על התרעות מפני פיגוע טרור הם חרטה-ברטה. אמנון אברמוביץ' גבר הפעם על יצר ההתחכמות והניח ל"סקופ" לדבר בעד עצמו; אם עובדת המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה מזלזלת בקולגות מהמטה למלחמה בטרור, מה רוצים מהתקשורת?
ליאת כוהנים, משפטנית בתחילת דרכה, מתייסרת עדיין בבית החולים בכאבי פציעתה הקשה. שלשום היא עברה ניתוח נוסף, אחרי שהרופאים שכחו תחבושת בבטנה. הוריה הצליחו לחסוך ממנה בינתיים את הידיעה, שהעיתונות הפכה אותה לכסת"ח שלה ולסמל למחדל של המטה למלחמה בטרור. מישהו עוד יציע להעמיד אותה לדין משמעתי על מתן
משי זהב. מנכ"ל-יחצ"ן
דוגמה רעה לעם. כשליאת תתאושש היא תגלה שחברתה הטובה, מיכל אלכסנדר, שהצטרפה אליה לחופשה בראס א-שטן, איננה. מיכל, שהיתה פקידה במזכירות הממשלה, גם היא יחידה במשרד ראש הממשלה, נהרגה בפיגוע.
התקשורת אוהבת סיפורים פרטיים על ידוענים שמלמדים, כביכול, על כלל השלטון. כשאין בנמצא ידוען של ממש, מסתפקים בשין-גימלית כהוכחה לכך שהממסד מטומטם ו/או מופקר ו/או מושחת ו/או צבוע. ושהם, שם למעלה, לא יטיפו לנו מוסר. חזקה על הכותבים, שהקוראים בולעים את הסיפורים האלה. הידיעה על המפכ"ל, משה קראדי, שתפס על חם את קצין משטרת התנועה בדרום שנסע בכביש 6 במהירות של 140 קמ"ש, שייכת לאותה מחלקה. מעניין כמה נהגים פרועים שנעצרו השבוע בכבישים על מהירות מופרזת שלחו את השוטר שרשם להם דו"ח לחפש את החברים שלו בפיקוד משטרת התנועה. היו זמנים שסיפורים מעין אלה הופיעו במדורי "פכים קטנים", תחת כותרות ירחמיאליות כמו "טול קורה מבין עיניך", או "מי שגר בבית זכוכית שלא יידה אבנים". היום פותחים אתן מהדורות חדשות.
נקרופיליה בטאבה
כל אימת שהקברנים מחברות קדישא מכריזים על שביתת קבורה, שולחים עורכי החדשות את הכתבים לצלם משפחה אבלה סביב גופת יקירה. "מה עם כבוד המת?" נוזף הכתב בנציג חברה קדישא. אם הכתב היה מציע סיפור על קברן שלא קיבל את שכרו זה חצי שנה, העורך, ביום דל-חדשות במיוחד, היה קובר אותה בתחתית מהדורת חצות. הלנת גופתו של המת מעניינת יותר מהלנת שכרו של העובד החי.
חילול כבוד המתים בסיני הסעיר את הכתבים בשטח. הידיעה-שמועה, שלפיה מצרים בזזו את גופות חללי הפיגועים בצפון סיני, הכניסה רוח קרב במראיינים באולפן. הם לא הרפו ממפקד כוח החילוץ, אך זה הדף בגבורה את הלחץ. מפקדי המשטרה התחננו, לשווא, שהעיתונאים יפסיקו להרגיז את הקולגות המצרים, לפחות עד לסיום מבצע החילוץ המשותף. אבל גם בשעת אסון, לא אלמן ישראל. יהודה משי זהב, המנכ"ל-היחצ"ן של זק"א, פיזר לכל מיקרופון תיאור מלא של ביזת הגופות.
משי זהב מוכן כנראה לעשות הרבה כדי להיכנס לעיתון, ומשם לכיסיהם של תורמים יהודים. כך הפך את זק"א מחבורה קטנה של מתנדבים לארגון שהמשטרה ומגן דוד אדום מתקנאים בציוד שלו. את התקשורת למד להכיר כבר בשנות השבעים, כשהיה ראש "משמרות הצניעות" ואמרגן הפגנות שבת. כבר אז הוא ידע למשוך את תשומת לבם של העיתונאים בעזרת גימיקים ממזריים, כמו התואר "קמב"צ העדה החרדית", ששאל מצבא האויב הציוני.
וכרגיל, מסתבר שביזת יהודים מתים בידי ערבים היא סיפור מרתק שבעתיים מביזת ערבים חיים בידי יהודים. בספרם החדש של עמוס הראל ואבי יששכרוף, "המלחמה השביעית", מצוטט מפקד חטיבה שסיפר כי במבצע "חומת מגן", חיילים רבים ראו בביזה "השלמת הכנסה" והיו פלוגות שבהן הרס"פ היה עורך מסדר ביום שישי ומחלק כסף שנבזז לחיילים נזקקים. מפקדי הפלוגות העלימו עין וחלף זמן רב עד שהפיקוד הבכיר החל להילחם בתופעות הללו. אם התקשורת היתה מרעישה אז עולמות, כפי שהרעישה השבוע, אולי שר הביטחון היה מורה לרמטכ"ל לשלוח לכלא כמה שודדים במדים. או אז, אולי חיילים גם לא היו מעיזים לגבות מפלשתינאים דמי מעבר במחסומים, כפי שנחשף שלשום באתר ynet.
העיקר שיתנתק
אין כתב או פרשן מדיני, כולל החתום מעלה, שלא ידע וכתב בחודשים האחרונים, שביסוד תוכנית ההתנתקות יש כוונה לחסל את "מפת הדרכים", הבנות ז'נווה ושאר מרעין בישין שאיימו להחיות את המשא ומתן עם הפלשתינאים. בראיון לכבוד ראש השנה אריאל שרון עצמו אמר ל"ידיעות אחרונות" כי "תוכנית ההתנתקות משחררת את ישראל מלאמץ תוכנית מדינית שתהיה מסוכנת. מאוד יכול להיות שלאחר הפינוי תהיה תקופה ארוכה שבה לא יהיה שום דבר נוסף... מצנע הציע להתחיל בפינוי נצרים ולהמשיך לפנות על פי מפת הדרכים... לזה לא הסכמתי. גם עכשיו אנחנו לא הולכים למפת הדרכים. לזה אני לא מוכן".
אז מדוע דווקא הראיון של דב וייסגלס לארי שביט מ"הארץ" חולל מהומה כה גדולה? כמו במקרה של ההתרעות מפיגועים, עוצמת הצלילים עושה את המוסיקה. ייתכן שהכתבים והפרשנים המדיניים, וגם העורכים, תומכים ברובם בהתנתקות ומצניעים ידיעות והערכות שעלולות לחבל בתמיכה הצולעת ממילא בתוכנית. המתנחלים צודקים בעניין הזה. אם שרון היה זומם לסכל תוכנית לפינוי ההתנחלויות מרצועת עזה, העיתונים היו מתחרים זה בזה בגודל הידיעות על המזימה. אבל שביט בא לוייסגלס כמראיין נטו, בלי אג'נדה. והכתבים האחרים, במקום לכעוס על עצמם, כועסים עכשיו על ראש הממשלה.
המבחן הפינלנדי
לפי המבחן של דב וייסגלס, שלפיו לא נוגעים בהתנחלויות "עד שהפלשתינאים יהפכו לפינלנדים, ישראל ומצרים היו עדיין במצב מלחמה. מי שמע על פינלנדים שבוזזים גופות? זה מתאים לגזעים נחותים, דוגמת העם הפלשתיני, שיצטרך להפוך את (צבע?) עורו קודם שנעשה אתו שלום. ומה עם העם הישראלי (היהודי)? מוזר שהתקשורת "השמאלנית" פסחה על השאלה למה התכוון יועצו הבכיר של ראש הממשלה: לא ייתכן שהוא התכוון לעליונות הגזע, או התרבות הסקנדינווית, על הגזע הערבי ותרבות האיסלאם. אז אולי הוא התכוון בכלל להציע לפלשתינאים ללמוד משהו ממאבקם הממושך של הפינים נגד הכובש הסובייטי?
טארק, אחמד, אותו דבר
בערוצי הטלוויזיה, ואחר כך בעיתונים, כולל "הארץ", דיווחו בהרחבה על קרוב משפחתו של אחד מפצועי סיני שהטיח זר פרחים בקונסול המצרי באילת, שבא לבקר בבית החולים יוספטל. נמסר כי הקונסול, הד"ר טארק אל-קוני, קיבל את התגובה בהבנה, ועוד סופר שד"ר אל-קוני הוא בעצמו רופא. אלא שאל-קוני הוא לא דוקטור וגם לא הקונסול הכללי באילת. אל-קוני הוא מזה כשנה הממונה על שגרירות מצרים בישראל, התפקיד הבכיר ביותר מאז שמצרים החזירה את שגרירה לקהיר. שמו של הקונסול הכללי באילת הוא הד"ר אחמד איסמעיל. אבל מה זה חשוב בעצם. טארק, אחמד, כולם ערבים. אחרי הכל, לא מדובר כאן בשגריר פינלנד.
<<
