 |
|
 |
| אמונה אלון ובנימין נתניהו, 1996 |
|
|
תצלום: דוד מזרחי |
|
| אמונה אלון. הוצאת כתר, 210 עמ', 79 שקלים
לפני כל דבר אחר יש לציין ש"שמחה גדולה בשמים" של אמונה אלון הוא פשוט רומן טוב מאוד. אלון יודעת לעשות משהו שכותבי עברית מעטים יודעים לעשותו: לספר סיפור. פשוט לספר סיפור. עם דמויות מובהקות, עם עלילה, עם הפתעות, ותפניות לכאן ולכאן, עם דרמות קטנות ומרגשות מזה והצחקות מתגלגלות באופן האנושי ביותר מזה, ורקע מוכר והיסטוריה קרובה - ובסופו של דבר גם סיפור תת-קרקעי המעלה שאלות לא פשוטות בלב הקורא.
גיבורת הספר, שלומציון, נולדה בבית דתי-לאומי קר ומנוכר. אמה היתה שפחה חרופה של אביה, המרצה המהולל למקרא, שבגד בה בגלוי והסב לה ולילדיו הלא-אהובים כאב וצער. שלומציון ואחיה מצאו מפלט בביתה החם של סבתא, בירושלים החרדית, אולי אותה סבתא שמופיעה בשירי הילדים העליזים של אלון (זו שמבשלת בדיוק אותו קוגל מתוק וחריף ואותו מרק עוף שמנוני ומנחם). שם, בשכונה האינטימית, שאיננה תובעת מהם דבר, בין האנשים הפשוטים ונשות המשפחה הקשורות זו בזו (ובילדה עצמה) בשרשרת עבה וכבדה של העדר אהבה ושל החמצה (שרשרת שאפשר למצוא בה הטרמה של המוטיב המאוחר יותר, של העיכוב משמים עד הרגע הנכון של הגאולה) - שלומציון פורשת כנפיים של חופש.
בשכונה מתרחש גם המפגש הגורלי של שלומציון עם יאיר, הילד שתתאהב בו ושתאהב כל חייה. המפגש בין שני הילדים, מנקודת מבטה של שלומציון, האשה הבוגרת, הוא אולי החלק המשכנע והסוחף ביותר בספר. הדמות של שלומציון אמיתית עד כדי כך, שבשלב מסוים של הקריאה דימיתי לחשוב שאני מכירה אותה מהשכונה. אלא שהאמיתיות שלה איננה נובעת רק מאיזו אותנטיות קרובה, אלא מחומרי העומק המורכבים יותר שאלון חושפת בה.
שלומציון היא ילדה דוסית ירושלמית, שובבה ופקחית ונחמדה וקצת מסובכת ברגשי נחיתות ואשמה, שהוריה לא ידעו לאהוב אותה אבל סבתה העניקה לה פיצוי אדיר. בד בבד מהדהדים בשלומציון גילגי בת גרב (בתרגום הישן לפיפי לונגסטרום, הלוא היא בילבי), הילדה הבודדה של מרים ילן שטקליס, ואפילו נמצ'ק הקטן מ"מחניים או איזהו גיבור" (או "ילדי רחוב פאול" בתרגום החדש, המדויק יותר).
הגיבורות הבנות הן דמויות סמויות ונרמזות. נמצ'ק הוא דמות מרכזית בעולם המשותף ששלומציון רוקמת לה וליאיר, בנו של הרב. שניהם חולמים להקים בית יתומים על שמו. הסצינה המרגשת - שבה מעירה יללה קורעת לב של גור חתולים את שלומציון ואחיה הקטן, והילדה הנסערת רצה להציל את הגור האומלל, התקוע בחנות הדגים, אבל לא היא ולא שעיה, הילד החרדי הקטן והצנום שמאכיל ביחד אתה את "החתולים השדופים" של השכונה, אינם מצליחים לעשות זאת - ואפילו יאיר הנפלא מודה שהוא גדול מדי ולא יצליח להסתנן פנימה, נתלשה מספרי הילדים הישנים שכל ילד - חילוני או דתי-ציוני - שגדל כאן בשנות החמישים בנה מהם את חלומותיו.
אסתרק'ה זהובת הצמה נראתה לה כמו רפונזל, והרגע המרטיט הראשון של חברותה עם יאיר מתרחש, לא פחות ולא יותר, בקולנוע "אדיסון". על המסך מרצדת אלילת נעורינו היילי מילס בתפקיד המוכפל של התאומות ב"אבא מתארס", הסרט שנתפר על מידותיה המתוקות על פי "אורה הכפולה" של קסטנר, והילדה המאוהבת שלומציון מניחה את ידה על ידו של יאיר, שהיא קוראת לו אירי.
הנה אלה החומרים שאליהם מתגעגעת שלומציון הבוגרת, שעכשיו היא ארכיטקטית חילונית שמאלנית וצמחונית-אופנתית שלא כל כך סובלת דת ודתיים אבל בתה היחידה חזרה בתשובה ועומדת להינשא לבן של רב מהתנחלות (לא סתם רב, מתברר. בדיוק הרב שהיא מנסה לשכוח אבל לא מצליחה). אלה החומרים הכי ישראליים, הכי משותפים לקבוצת התייחסות מאוד מסוימת של ילדות ונעורים מאוד מסוימים, של ילדים שרובם, כמעט כולם, אשכנזים, בני המעמד הבינוני ואצולת הפרולטריון המפא"יניקי (והמזרוחניקי) הישן.
הילדים האלה החליפו בספרייה אותם ספרים ושמעו אותם סיפורים. השואה היתה רחוקה מהם כי הוריהם באו לפני המלחמה, ורק פה ושם נבעה איזה סדק בתחושת הביטחון התל-אביבית או הירושלמית שלהם: העברית שלהם עירבבה תושב"ע של בית הספר וחגיגיות גבוהה של הבית עם העברית החינוכית של הרדיו ושל הספרים המתורגמים. משחקיהם התרחשו ברחוב, וכולם נראו דומים זה לזה גם אם היו שונים.
גילגי הצילה את העולם בכוח אדיר, ליזה-לוטה הפכה לאורה, שלא גרה בברלין אלא בציריך, לאמא של פצפונת היתה צלחית (מיגרנה) ועיניו של מיכאל סטרוגוף נפקחו כשבכה. נמצ'ק שיחק "מחניים" כמו בבתי החינוך לילדי עובדים בירושלים ובתל אביב. אסתרק'ה של אלון נראית בדיוק כמו בת הרב של טשרניחובסקי או כמו הצעירות החרדיות האומללות בסיפוריה של דבורה בארון.
בתוך הילדות והנעורים האלה, הדת, בית הכנסת והרבנים היו - בקרב הקבוצה שלבשה בדרך לתנועה חולצה לבנה ועניבה כחולה במקום חולצה כחולה והיא עולה או מדי חאקי ועניבה ירוקה - שוליים למדי. הם ריחפו במציאות היום-יומית הכמעט אחידה כמו זימזום לא טורדני בעולם מופז שמש ואור, כמו חמימות נוספת שעוטפת ילדים באהבה (במקרה של סבתא והקוגל) או דביקות צבועה, בורגנית, מצוות אנשים מלומדה אבל לא כל כך מפריעה (במקרה של ההורים). זה העולם של שלומציון. העולם של יאיר, כך התברר לה בדרך הקשה, שונה לגמרי.
סיפור אהבתם של שלומציון ויאיר מתגלגל, מרגע ששניהם בגרו, והופך ממשחק ילדים אפוף תמימות לניסיון קשה מנשוא. כבר בשלב הזה קשה להתעלם מההקבלה הסמלית שבין שלומציון לבין החברה הישראלית המתבגרת בשנות השישים. להפתעתה הרבה, שלומציון נהנית מאוד במשך השהות שנכפתה עליה, עם הוריה, בניו יורק. משם היא מתכתבת עם יאיר ומגלה אדם חדש - תלמיד הישיבה שרואה הכל דרך עיני ה"אורות" של הרב קוק. באהבתה הגדולה אליו, ברצונה שאינו יודע גבולות לא לאבד אותו, חלילה, ולא להישאר בלעדיו, היא מקבלת כל מה שהוא מכתיב. היא אפילו בוחנת את חייה, את מחשבותיה ואת רגשותיה רק על פי האורות האלה וכל מה שהם תובעים.
ככל שהיא מתאמצת להתקרב, להיות דומה, להיות ראויה - כך יאיר מתרחק. ככל שהיא אוהבת אותו, כך הוא שוקע בעולם התורה והגאולה. למרות כל הסימנים, היא מאמינה ביכולתה לממש את הזוגיות שלהם, אבל ראש הישיבה הכריזמטי, שדמותו שקופה ודאי לכל מי שהסתובב במעגלים של "מרכז הרב" (ויותר מזה דמותה הנערצת של הרבנית חוה שור), מסרב לתת לזוג את ברכתו. וכיוון שכך, הכל מתפורר.
"יש שמחה גדולה בשמים", מסביר להם המקובל שהם הולכים אליו כדי להבין מה קרה, "אך ידו של צדיק מעכבת". יאיר מקבל את הגזירה. יתרה מזאת: הוא אפילו מאמין שהכל לטובה, ששניהם לא נועדו זה לזה, שמה שיש ביניהם אולי לא באמת אהבה. שלומציון נאחזת בו כטובעת, מתקשה להיפרד. חייה הרוסים. היא מיואשת ואומללה.
דומה שדי בחשיפת הדברים עד הנה כדי להדגים את הסיפור שמתחת לסיפור. לכאורה, אפשר היה לקרוא את "שמחה גדולה" כסיפור של אהבה נכזבת שמסתיים בסוג של תיקון. למעשה, יותר מדי סימנים זרועים בספר הזה, כמעט מאלצים את הקורא להבין שיש כאן משהו נוסף. שלומציון, כמו המלכה ההיא, כמו ציון בעצמה, איננה ראויה - בעיני הצדיק - לחתונה עם יאיר, גיבור האור, הרב שהקדיש עצמו לעם ישראל ולארץ ישראל ולתורה.
עובדה: מיד לאחר שנפרדו, היא מתחלנת ומידרדרת, חיה חיים ריקים, לא מסוגלת לקשור עוד שום קשר של אהבה. היא יולדת, אמנם, את מיה, והופכת לאם אוהבת ומסורה, אבל נשארת קשה וקשוחה, בודדה ומנוכרת לעולם ולעצמה. לכל היותר היא מנומסת וחביבה. לא יותר מכך. בנקודה הזאת, המתרחשת דווקא בשנת 95', שנת אוסלו וההפגנות של "זו ארצנו" והאיומים וה"דין רודף", מיה מודיעה לשלומציון שהיא עומדת להתחתן ושתיהן נוסעות לפגוש את החתן המיועד ואת משפחתו, ובעיקר, כמובן, את אביו הרב המהולל, יאיר בירמן.
כמה נוגעת אל הלב שלומציון כשמתברר לה מה הניסיון הקשה שהיא עומדת להתנסות בו, והיא בקושי מצליחה לנשום. היא עומדת "מול האשה הפרומה הנשקפת אלי במראה" ושואלת את ריבון העולמים מה הוא רוצה ממנה. כמה ברור שלמרות שהיא הנוגעת אל הלב, יאיר הוא השלם בין השניים. ושלמרות שהיא זו שמובנת לקוראים יותר, כי היא המתלבטת בשאלה הנצחית אם טוב לו לאדם שנוצר משלא נוצר ובשאלות קיומיות אחרות, ויאיר דבק בכתובים ורק מהם הוא שואב את כוח המחשבה שלו, הוא זה שחי עם עצמו בשלום ובשלווה, שם בהתנחלות. ושלמרות שהיא המספרת את הסיפור, והיא המטיחה האשמות כלפי ראש הישיבה, כלפי הדת וכלפי אלוהים בעצמו, דווקא כל אלה הולכים ותופסים נפח של שלמות ומצטיירים כמשאת לב שרק מי שחזק ומסוגל וראוי, שלא כמו שלומציון, יכול לגעת בה.
התיקון קורה, כמובן, רק בדור השני. שלומציון עצמה איננה ראויה ליאיר, אבל בתה, ילדתה האהובה שחזרה בתשובה, ראויה מאוד לבנו. בד בבד עם הדרמה הפרטית של שלומציון הולכים האירועים של סוף אוקטובר ומתגלגלים, במהירות מבהילה, אל עברי פי פחת. בשקט, בשלוות ההתנחלות הרדומה לעת ערב, יאיר ששלומציון כבר סלחה לו, כנראה, מזכיר לה שהמקובל לא אמר שידו של הצדיק מונעת, אלא שמעכבת, כלומר שהזיווג רק נדחה "עד שיחפץ".
הנה לפתע, אחרי כל הנמצ'קים והרפונזליות והיילי מילס והחתולים, שעות אחדות לפני העצרת ההיא בכיכר מלכי ישראל, שעוד מעט תיקרא בשם חדש, מתפוצצת כזיקוקי די-נור התובנה של הסיפור. "התכלת דומה לים/ וים דומה לרקיע/ ורקיע דומה לכיסא הכבוד", נזכרת שלומציון בטקסט מיסטי שיאיר לימד אותה. האור נגלה פתאום מבעד לייסורים הממושכים, או אם תרצו מבעד לחבלי המשיח. כמו בשיר השירים, סיפור האהבה הגדול שבין עם ישראל לאלוהיו, וכמו הסמלים הקבליים הארוטיים של הגאולה, אהבתם של יאיר ושל שלומציון לובשת ממדים חגיגיים ומלאי משמעות שמעבר לסיפור האישי שלהם. ידו של הצדיק לא מעכבת עוד את החיבור מתקן העולמות שבין שני הצעירים התמימים, ילדיהם של האוהבים שאהבתם לא נתקבלה ולא התממשה. שמחה גדולה.
בנקודה נשגבת זו נחשף גם הקרע העמוק שאמונה אלון קרעה ביני לבינה. הסבתא והמרק והתנ"ך ונמצ'ק והחתולים - כולם מחברים ביני לבינה חיבור חזק כל כך עד שנדמה ששתינו מאותו הכפר. והרי שתינו באמת מאותו הכפר: אותם שירי ילדים, אותם משחקים, אותם שמות של בנות מהכיתה ושל מורות בחצר ואותם ימי זיכרון ואותם חגים ואותו דגל ואותו המנון ואותם שירים תמימים. מתחת לסלע צומחת לפלא רקפת נחמדת מאוד. עכשיו, לא רחוק מביתה בבית-אל, נובטות ודאי רקפות, אבל אני אסרב לראות אותן.
העברית שאלון כותבת בה מדברת אלי מקרוב. מוכרת, פורטת בדייקנות על המיתרים המעוררים אצל שתינו, כנראה, ואצל רבות כמונו, אותם זיכרונות ואותם ניגונים ואותם ביטויים ואותם מראות ואותם ניחוחות וצלילים. אבל מה שמחבר הוא, למרבה האסון, מה שמפריד. משום כך מחריד כל כך הרגע שבו הספר עומד להסתיים. ערב העצרת בכיכר, כשהנהרה על פניו של יאיר מבשרת את הגאולה היישר משיר השירים. הסיום הזה מזעזע כל כך דווקא משום שהוא מתאר, עדיין מתוך אותו עולם מוכר, את מה שיקרה בעוד רגע, כשהספר ייסגר.
את הרגע שלאחר מכן, זה המבטא את שיא הקרע, שאחריו לא עזרו עוד שום טיוחים ושום מכבסות מלים, אלון משאירה לדמיון של הקוראים. אין בו צורך. אלון יודעת היטב שהקוראים זוכרים היטב כל שנייה ממה שקרה אחר כך. אלא מה? בצד האחד, זה שלי, זוכרים כך, ובצד השני, זה שלה, זוכרים בדיוק את ההיפך. לנו ירו בחלום ובסיכוי להיות נורמלים, ומאז הולכות המלים ומתלעלעות בפינו וידינו רפות. להם יצאו שלוש יריות של איזה מטורף ואחר כך התברר לכולם שהחלום היה אשליה.
אלון אולי רומזת שהיא היתה רוצה לעצור את ההיסטוריה בנקודה ההיא, שכל המשתתפים בהפגנה התפזרו בשלום הביתה, כולל האיש שלכבודו התאספה ההפגנה. ייתכן. כך או כך, חשבתי בעצב גדול כשסגרתי את הספר, מבהירה לנו אלון חד-משמעית שלה אין ספק שיאיר, היהודי הגאה, הדבק במשיחיותו, צדק, ושלומציון, ישראלית יום-יומית, תועה ומבולבלת וחלשה, טעתה. מה שקרה בתל אביב דקות אחדות לאחר ששלומציון יצאה מהתנחלות תרצה בכביש רמאללה איננו, איפוא, שבר. הוא רק עיכוב. בקרוב, בעוד דור, ואם נחזור כולנו בתשובה שלמה, נהיה ראויים ותבוא הגאולה.
|
