ויסלבה שימבורסקה. במעמקיו של סופר מוכשר גועשים דמונים
כעורכת מדור השירה של השבועון הפולני "חיי הספרות" (1981-1953) כתבה המשוררת ויסלבה שימבורסקה, כלת פרס נובל הצפויה לבקר בישראל, גם את המדור "דואר ספרותי". קטעים ממנו, בצורת שאלות ותשובות, מובאים כאן. הקטעים כונסו בספר בשנת 2000.
ד. צ., קרקוב - העדר כשרון ספרותי איננו בושה כלל. זה קורה להרבה אנשים חכמים, נאורים, אצילי נפש ונוסף לכך מוכשרים מאוד בתחומים אחרים. באומרנו שהטקסט הוא חסר טעם איננו מתכוונים להעליב או ליטול ממך את האמונה במשמעות החיים. נכון הדבר שלא תמיד אנו חורצים את גזר דיננו באדיבות סינית. הה, הסינים האלה. פעם, עוד לפני מהפיכת התרבות, הם ידעו מה להשיב למשוררים חסרי מזל, בזו הלשון, בערך: "שיריך עולים על כל מה שנכתב עד כה ועל כל מה שעתיד להיכתב. ולו נדפסו, כי אז הספרות כולה היתה מחווירה מאורם המסנוור, ושאר המחברים העוסקים בה היו חשים בכאב את אפסותם...".
לינה ו., ביאליסטוק - תחילה דבר שיש בו משום קלקול המידות: חוננת ביותר מדי תום ויושר לב מכדי שתיטיבי לכתוב. במעמקיו של סופר מוכשר גועשים כל מיני דמונים. גם אם הם רדומים (או צריכים להיות רדומים) לפני ואחרי הכתיבה, הרי בשעת הכתיבה הם פעילים באורח נמרץ. ללא סיוע מצדם לא יכול היה סופר לרדת לעומק החוויות הסבוכות של דמויותיו. שום דבר אנושי אינו זר לי - הה, מאחורי קביעה זו לא מסתתרות תולדות חיים של קדושים ותמימי לב.
ו.ט., קרקוב - מוסיקאי צעיר הולך לקונסרווטוריון, צייר צעיר - לאקדמיה לציור וסופר צעיר - לשום מקום. זה לא צודק בעיניך. אמנם כן. בתי ספר למוסיקאים ולציירים מעמידים לרשותם, קודם כל, ידע טכני שקשה לאדם לרכוש בכוח עצמו, בזמן קצר יחסית. אבל מה אמור היה ללמוד סופר בבית ספרו? נגינה בכינור צריכה לימוד מיוחד; בשביל להוליך את העט על הנייר די ללכת לבית ספר רגיל. אין לה לספרות שום סודות טכניים, מכל מקום סודות אשר הדיוט מוכשר לא יכול לרדת לסופם (לקשה-תפישה לא תועיל אפילו דיפלומה). מבין כל תחומי הפעילות האמנותית, הספרות היא התחום הפחות מקצועי. יכול אדם להיהפך לסופר בהיותו בן עשרים או שבעים, בין שלמד בכוח עצמו ובין שהוא פרופסור. בלי שקיבל אפילו תעודת בגרות (כמו תומאס מאן), או שקיבל דוקטורטים של כבוד באוניברסיטאות רבות (כמו הנ"ל). הדרך לפרנסוס פתוחה לפני כולם. לכאורה, כמובן, כי לאמיתו של דבר קובעים הגנים.
אולה, סופוט - להגדיר את השירה במשפט אחד - אוי ואבוי. אנחנו מכירים לפחות חמש מאות הגדרות של אחרים. אין בהן אחת שנראית לנו מדויקת ומכילה את המרובה, כאחד. כל אחת מהן מבטאת את טעם תקופתה. ספקנות מלידה עוצרת בעדנו לנסות הגדרה חדשה. אבל נשתמרה בזיכרוננו אמירה נאה של קארל סנדבורג: "השירה היא יומן שנכתב על ידי בעל חיים ימי שחי ביבשה ורוצה היה לעוף". שובה לב לרגע קל?
ל.פ., קוטנו - יפה היה, אף צודק, אילו עוצמת הרגשות כשלעצמה היתה קובעת את ערכו האמנותי של השיר. אז היה, בוודאי, מתברר כי פטררקה הוא אפס בהשוואה לצעיר ששמו, נניח, בומביני, הואיל ובומביני באמת השתגע מאהבה ואילו פטררקה הצליח להחזיק מעמד ולשלוט על העצבים באורח המסייע להמציא השאלות יפהפיות.
ארי, שצ'צ'ין - "סלקו את המציאות ולעולם לא תצא מתחת ידכם תמונה לא מוצלחת", אמר הפסל המפורסם ג'קומטי. רעיון זה, שהוא רב ערך באמת, אפשר להתאים גם לספרות: סלקו את המציאות ולעולם לא ייצא מתחת ידכם שיר לא מוצלח. כמובן. כי לא מוצלח יכול להיות רק זה שאפשר לראותו בקנה מידה השוואתי. בעולם שרירותי לחלוטין אין הדבר אפשרי. אם יחסרו בשיר נקודות התייחסות כלשהן למציאות, אם המחבר מוותר, באורח פרוגרמטי, על השאיפה לבטא את יחסו לעולם ולעצמו - כלום תימצאנה אמות מידה לפסוק: זה טוב, זה פחות טוב, זה גרוע. שיריך הם צירופי מלים שסודם היחיד ומוזרותם נעוצים במקרה. לא מצאנו שום עיקרון מחבר, שום ניסיון לבנות תמונה עקבית. שלא לדבר על משמעות. "אני טובע בסוכר העולם כמו גוף שאותו עורר קרום הזרזיר"... אדוני...
הליודור, פשמישל - אתה כותב: "אני יודע כי השירים חלשים במקומות מסוימים. אבל מה לעשות, כבר לא אתקן". וזאת למה - הליודור? כלום מפני שהשירה היא דבר מקודש יותר מדי? ואולי מפני שהיא קלת ערך? שתי הגישות מוטעות, וגרוע מזה - הן פוטרות משוררים מתחילים מן החובה לעבוד על השיר. נעים, אף מתוק, לספר בחוג המכרים כי ביום שישי בשעה 24:45 פקדה אותנו רוח השירה והחלה ללחוש באוזנינו דברים טמירים בהתלהבות כזאת, עד שבקושי אפשר היה להספיק להעלותם על הנייר. אפילו משוררים גדולים אהבו לספר מעשיות כאלה בחוג ידידים מוכי תימהון. אבל בבית, בהיחבא, הם תיקנו, מחקו, עיבדו את ההכתבות הללו שלא מן העולם הזה. הרוחות - רוחות, אבל גם לשירה צדדים פרוזאיים משלה.
מרק, ורשה - כלל נקוט בידינו שכל השירים על אודות האביב נפסלים אוטומטית. הנושא הזה חדל להתקיים בשירה. בחיים הוא ממשיך, כמובן, להתקיים, אבל אלה שני דברים שונים.
רולן, לובלין - על בעיית חוסר המשמעות של החיים קשה להרחיב את הדיבור על-פי החרוז: ארון / מלפפון. מוטב כבר לעסוק בנושא הזה בקריצות עין.
ט.ק., פלוצק - ייתכן, בדוחק, סיפור בלי התחלה ובלי סוף, אבל האמצע נראה לנו בכל זאת הכרחי.
לודה, ורוצלב - אמת הדבר שאלואר לא ידע פולנית. אבל כלום מן הראוי הוא להדגיש כל כך דבר זה, אגב תרגום שיריו.
א.ס., צ'חנוביצה - את שורות הסיום של השיר על האביב: "אני אוהבת את הטבע והוא אוהב אותי/ ולעולם לא נדע רע, אני ואהובי" - אנחנו כבר יודעים בעל-פה, וכללנו אותן בין הרעיונות המנחים של החיים. שאר היצירות חלשות יותר, למרבה הצער.
ט. קיטוס, רומא - יש לנו עניין בדברי ימי רומא. לכן קראנו. משעשע למדי. רק לשם מה האקטואליזציה הטורדנית כל כך של מוטיווים מסוימים?
מליסה ו., קרקוב - הכל בעולם הזה מתבלה מרוב שימוש, להוציא כללי הדקדוק. אל תחששי להפיק מהם תועלת. יש מספיק בשביל כולם.
ו.ש., לונדון - חבל שלפני שניגשת לכתוב את הטרגדיה הזאת לא העמקת יותר בהבנת היחסים ששררו בדנמרק הפיאודלית. לטובת הסנסציה ויתרת, למרבה הצער, על הסביר והמתקבל על הדעת. דוגמה מובהקת לכך היא רוח הרפאים של האב. בלי התגרותה הגלויה לא היה בכלל מקום למעשיית הדמים הזאת. בתור מטריאליסטים סבורים אנו כי רוחות לעולם אינן דוברות אמת. משום כך איננו יכולים לתת אמון במזימה שנרקמה מחוץ לעולם הזה, ואנו עוקבים ברחמים אחר התהפוכות שנבעו ממנה. עצתנו - לקרוא יותר, לצאת לשטח לעתים תכופות יותר, לכתוב פחות ולשאול רק את השאלות שעליהן ניתן להשיב.
<<
