אני מבקשת לפתוח סקירה זו בעניין שלרוב נדחק לשוליים, ומוזכר בעיקר לשלילה, אם בכלל: התרגום. הזדמן לי לקרוא את הספר במקורו, וגם אם לא ערכתי השוואה מדוקדקת, אני יכולה להעיד שתרגומה של גיא עד הוא תרגום משובח, נאמן לרוח הספר, אך גם לרוחה של העברית (רוצה לומר: אינו כופה עליה מה שאינו שייך לה), ידעני אך לא מכביד. תרגום טוב כמוהו כרפרודוקציה טובה: הוא מעביר את הדברים בחדות ובבהירות, כדי שיוכלו הקוראים, או הצופים, לראות את הדברים כפשוטם, ללא כחל ושרק - וכך גם במקרה זה. ולמרות זאת, לתרגום וגם לרפרודוקציה השקופים ביותר יש חיים משלהם, יכולת להעניק פרשנות ליצירה. וכאן אני רוצה להעלות תהייה, שעלתה בדעתי עוד לפני שקראתי את הספר, בעברית או באנגלית: מדוע בחרה המתרגמת לתרגם את שם הספר, "The Virgin Blue", ל"הבתולה בכחול"? תהייה זו הלכה והתחזקה ככל שהעמקתי לקרוא בספר. "הכחול של הבתולה", שמו האמיתי של הספר וביטוי שמופיע בו בתרגום, הוא הגיבור האמיתי של הספר.
אותו כחול מופיע כבר במוטו של הספר, בציטוט מדבריו של גתה, שבספרו על "תורת הצבע" רואה בו צבע שנושא עמו "יסוד של אפלוליות". אותו כחול מככב בסיוטיה של אלה טרנר-טורנייה, אשה אמריקאית בת-זמננו. היא מגיעה לכפר בדרום צרפת יחד עם בעלה, כביכול בגלל עבודתו, אך אותו כחול חונק וזוהר כאחת מוביל אותה לחקור את שורשי משפחתה, תחילה את אבותיה הקדומים (והרי השם טורנייה עבר דרך הגברים במשפחה), עד שהיא מתחברת למקור, אל הנשים, אל האשה האחת שממנה נבע הכחול, איזבל בת המאה ה-16. סיפורה של איזבל מובא בפרקים המקבילים לסיפורה של אלה, עד לפרק האחד שבו מצטלבים הסיפורים, מתאחדים ונפרדים.
הכחול שאליו נמשכת איזבל כמעט בעל כורחה הוא אכן הכחול של הבתולה, אותו כחול בהיר ואפל בו זמנית, שמסמל לא רק את הבתולה, אלא את הכוח האמיתי שאיזבל סוגדת לו, אשר לו סגדה אמה, וסגדו לו אמהות-אמהותיהן: כוח החיים, האלה הגדולה. בהקשר זה מעניין אם המחברת מודעת למשמעות שמה של הגיבורה המודרנית בעברית. לא בכדי בחרה המחברת במקצוע המיילדות לאמה של איזבל, וגם לאלה, צאצאיתה המתחקה על עקבותיה.
המיילדות הן ששמרו על גחלת הדת הקדומה, הפגאנית, שקדמה לנצרות. הן ידעו את סודות החיים, הכירו את הטבע מקרוב, הכרה חושנית ובלתי אמצעית, ידעו לתקשר עם החיות ולהפוך אותן לבנות בריתן (הזאב שבו מתגלמת רוחה של אמה של איזבל הוא דוגמה לכך), לחצות את הגבול שבין העולמות, וגם סייעו לנשים להפיל את ולדן אם היה צורך בכך. הן יצרו תרבות של נשים שאיימה על הנצרות הפטריארכלית. בראשית העת החדשה, לאחר אלף שנים של נצרות, הן נרדפו ועונו בידי האינקוויזיציה (הקתולית) כמכשפות במקומות שונים באירופה ובעולם החדש. לכאורה נרדפת איזבל בכפרה ובמשפחת בעלה ההוגנוטית (פרוטסטנטית צרפתית) בשל הקתוליות שלה, ואולם כבר בתחילת הספר אומר בעלה לעתיד של איזבל: "אמא שלך היתה מכשפה", וכשהיא מתווכחת אתו, הוא עונה לה: "כשתהיי אשתי, את לא תהיי מיילדת". המשיכה לכחול, וצבע השיער האדמוני, המזכה את איזבל בכינוי "לה רוס", האדמונית, כלומר, הבתולה, מסמנים ומתווים את זרותה של איזבל בחברה השואפת למחוק כל צבע, כל סימן שייכות, כל פרט שמבדיל בין חבריה, ובוודאי כזה המעיד על זרות.
כמו ב"נערה עם עגיל פנינה", גם כאן משתמשת המחברת באמצעים ציוריים, פשוטו כמשמעו, כדי לבנות דמויות ואירועים - ראשית הצבעים, שמתפתחים במהלך העלילה, עם הדמויות עצמן. ושנית, השימוש בתיאורים מפורטים, לעתים מלאי חיות ולעתים דוממים, כנדרש מהתמונה. יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי חוזרת וקוראת שוב ושוב את אותו תיאור של חדר, נוף, בגד או אדם, כמי שמתעמקת ביצירת אמנות.
טרייסי שבלייה מתארת באתר האינטרנט שלה (www.tchevalier.com) את התחקיר המקיף שערכה לקראת כתיבת הספר, ואף מביאה צילומים של הכפרים שעליהם היא כותבת, ומפה של צרפת ושווייץ. ניכר הצורך שלה במוחשי, כאילו ללא הבנת הגוון הצהוב-אפרפר של הסלעים של מוטייה, לא נגיע לעיקר הספר. ואכן, אין מדובר בהסחת דעת, כי אם בפרטים המעשירים את התמונה, את העלילה. המינימליזם שמור לדת הקלוויניסטית, החמורה, הנזירית (במובן האסתטי של המלה, שכן כידוע הדתות הפרוטסטנטיות ויתרו על הנזורה).
שבלייה בוחרת בנתיב הקדום, הפגאני, בצבעוניות העשירה, החושנית, שנשמרה בקתוליות, ולא בחיוורון הזוויתי והנוקשה של הדתות הפרוטסטנטיות. וזהו הנתיב שבו היא מובילה את הגיבורות שלה, בסופו של דבר. נאמנותן לעצמן, למקורן הקדום, לאינטואיציה, לחוש העתיק ולא לידע הרציונלי (שמתגלם כאן בדמויותיהם של הגברים), הוא זה שמוביל אותן בדרך חתחתים, והוא זה שגם מושיע אותן, בסופו של דבר.
כמתבקש בספר שמחובר בחבל הטבור שלו לאמנות, עיצוב הכריכה מזמין אף הוא התייחסות. במקור האנגלי שבידי מופיע דיוקן, שהוא למעשה פרט מתוך הציור השלם שמופיע על כריכת הספר בעברית. זהו דיוקן אימפרסיוניסטי של אשה אדמונית צעירה, על רקע טורקיז בהיר. הכריכה באנגלית זוהרת וחזקה הרבה יותר מהרפרודוקציה החיוורת שלה על הכריכה העברית. בתחילה עירערתי על בחירתו של המעצב, אמרי זרטל, ואז הבנתי את הפרשנות הטמונה בחיוורון: ניסיון למחוק, להטמיע, להחוויר את השוני והזרות של הגיבורות, ובעיקר של איזבל (ובתה מארי) הוא אולי זה שדיבר אל המעצב. העניין מובן, ואף על פי כן, הייתי רוצה לראות על גבי הכריכה במלוא הדרו את אותו "כחול של הבתולה", שמתואר בספר כגוון המופיע בציורו של הצייר ניקולא טורנייה. מי שמעוניינים בכך, יוכלו למצוא אותו באתר האינטרנט שצוין לעיל.
ספרה של דנה ג' פלג, "תאנים, אהובתי", יצא לאור בהוצאת "שופרא"
