שם ספר שיריה החדש של נאוה סמל, "האומץ לפחד", מצהיר על עצמו שיש בין דפיו סוג של תעוזה: האומץ להודות בפחד ולתת לו פתחון פה. הנה השיר הפותח: "שפן/ מוג לב/ רכרוכי/ פחדן/ ככה הם קוראים לי/ כשאני לא רוצה לקפוץ מהגג/ או להרביץ מכות/ או לזרוק אבנים בחלון של השכנים/ ואמא שלי אומרת: צריך הרבה אומץ כדי לפחד" (עמ' 4). אינני יודעת כמה יש בשיר הזה כדי לשכנע את הקוראים הקטנים בצדקת דבריה של אמא. כידוע, חוכמה של אמהות מפסיקה להיות משכנעת ומנחמת בשלב מסוים, ומלבד השורה האחרונה, המצטטת מדבריה, אין בשיר חומרים אחרים שעשויים לחזק את אמירתה המחכימה, או, לחלופין, להתעמת עמה.
עם זאת, ממקצת השירים בספר, ובעיקר מאלה שבשליש השני שלו, אכן עולה אומץ יוצא דופן. הספר מכיל כחמישים שירים (וחבל שלא נעשתה סלקציה הדוקה יותר, כי הגודש מחביא את השירים הטובים והאפקטיוויים באמת). רובם עוסקים בפחד. חלקם עוסקים בפחדים שספרות הילדים רגילה בהם: סערה, ג'וקים, חושך, הפחד מהפחד עצמו. ואולם מקצתם מציגים פחד אחר, אקטואלי, אשר מודר באופן עקבי, זה יותר מעשור, מספרות הילדים: הפחד מהטרור, מהשנאה העיוורת, מהמוות, מההרס, ומהידיעות הקשות בטלוויזיה שמוקרנות יום-יום בחדשות.
סמל נוטלת לעצמה את הרשות לפחד בפרהסיה, ופותחת בספרות הילדים דיון על פחד מוות, על בלבול, על אוזלת יד למול הסכסוך האלים בינינו לבין הפלסטינים. דיון זה אינו מנסה להסביר ולהרגיע, ולמעט עצם הדיבור אין בו כל נחמה. סמל עוסקת בפחד המודר הזה כי הוא ישנו, כי הוא חלק מחיי קוראיה.
בשיר "סכנות" מציג הדובר-הילד את רשימת הפחד שלו: "אש ששורפת הכל/ נחשול ענק מתרומם/ האדמה רועדת/ הר נופל/ את כל הסכנות האלה/ אני מכיר היטב/ רק לא את האיש חסר הפנים/ שנמצא אי שם/ ואורב" (עמ' 30). והנה שיר על עולם חסר פחדים: "בארץ האינפחדים 2": "לא בודקים את התיק בכניסה לקולנוע, או לסופרמרקט/ ואפשר לשבת במסעדה, ליד החלון שפונה אל הרחוב/ ולנסוע לכל מקום מתי שרוצים. בלי להודיע מראש/ ואתה לא שואל מי יושב באוטובוס לצדך/ ואם החוט שמבצבץ מהתרמיל הוא דיסקמן, או מטען חבלה/ בארץ האינפחדים אתה יוצא מהבית/ וחוזר/ בדיוק כמו שיצאת" (עמ' 39).
כאמור, רמת השירים הרבים שבספר אינה אחידה. חלקם טובים מאוד, אחרים פחות. אבל חשיבות הספר גדולה בהרבה מאיכות שיריו. יש בו אמירה תוך-ספרותית חשובה מאין כמוה. מוכרחים, טוענת סמל, להוציא את האינתיפאדה מהארון של חדר הילדים; ספרות הילדים מוכרחה לדבר על מה שהסכסוך האלים הזה עושה לנו, גם אם הדברים אינם עולים בקנה אחד עם עולם הילדים המוגן והיציב שאנחנו רוצים ליצור עבור ילדינו.
ספרות הילדים של העשור האחרון מרבה לדבר על קבלת ה"אחר", על סובלנות, על רב-תרבותיות, על הקשבה הדדית ועוד כהנה וכהנה ערכים יפים וטובים. רק על ה"אחר" הכי קרוב לנו, הכי נמצא, היא נמנעת מלדבר. שתיקה זו לנוכח העימות היהודי-הערבי אינה אופיינית לספרות הילדים העברית. ספרות זו סיפרה לילדים על מלחמות עבר, בדרך כלל מתוך נחישות של צדקת הדרך. נראה כי היום, יותר משקשה למבוגרים לספר לילדים על המאבק, קשה להם לחשוף את מה שקורה להם עצמם אל מול המלחמה הנוכחית. המאבק היהודי-פלסטיני מעורר בקרבנו, המבוגרים, בלבול, בושה, פחד, כעס וייאוש. מתוך עמדה זו קשה מאוד לכתוב לילדים. שהרי ספרות הילדים אוהבת מבוגרים בעלי עמדה חד-משמעית, בטוחים בצדקתם, אוהבים וטובים.
נאוה סמל היא מהמבוגרים הראשונים שהעזו לפחד ולהתחבט בפומבי, לעיני הילדים. ועל כך תבוא עליה הברכה.
מהדורה חדשה ומעודכנת של ספרה של ד"ר יעל דר, "מדריך מפה לספרי ילדים", תראה אור בקרוב בהוצאת מפה
