כיצד תנהל את חייה אשה החיה בעולמנו הצרכני, אך תפיסת עולמה היא אנטי-צרכנית או לכל הפחות ביקורתית? מהו בכלל מרחב האפשרויות העומד לרשותה? אשה, לא רק מפני שמחברת הספר והקוראת אותו הן נשים, ולא רק בגלל תפיסה פמיניסטית שמאסה זה כבר בשימוש בלשון זכר ("אדם", "קורא") כלשון כללית, אלא גם בגלל הקשר ההדוק בין פמיניזם לקפיטליזם, והפרדוקס המשחרר והדכאני שהוא מקיים בו-בזמן לגבי נשים. ספרה של ארנה קזין "במרחק הליכה" אמנם עוסק בתרבות הצריכה באופן רחב, אך הפרספקטיבה הנשית-פמיניסטית מופיעה בו שוב ושוב (מה שמאפיין את רוב הנשים שכותבות על תרבות הקפיטליזם). יתרה מכך, אף על פי שתובנותיה של קזין הן כלליות, באופן מענג בהחלט היא מרשה לעצמה לפנות מדי פעם בלשון נקבה לקוראיה/קוראותיה.
הספר הוא למעשה חיבור מסאי באופיו וצנוע מאוד באורכו. הוא עוסק במחיר התרבותי והחברתי של תרבות הצריכה ובאפשרויות ההתנגדות לה. קזין פותחת בהסבר עקרוני של מהות הפרויקט שלה, ממשיכה בתיאור מפורט של רכיבים מסוימים בתרבות הצריכה, ומסיימת בתיאור של מודל חיים אנטיתטי לה. רבים מהנושאים שהספר עוסק בהם הועלו כבר בכתבותיה המצוינות ב"הארץ"; ובכל זאת, שזירתם לכדי חיבור אחד מסייעת למקמם בהקשר תיאורטי וקונקרטי כאחד ומקנה להם קוהרנטיות.
במבוא מצהירה קזין על הנחת המוצא הבסיסית שלה: "פועלי כל העולם לא יתאחדו, השיטה לא תתמוטט, הפערים לא יימחקו, הארץ לא תתנקה, הרשע והרעב לא ייעלמו" (עמ' 13). בכך היא תוחמת בצניעות ריאלית את גבולות החיבור שלה: לא קריאה למהפכה והבטחה לאוטופיה וגאולה, אלא ביקורת מאוזנת ושקולה, שבמקום להחריב עולם ישן עד היסוד היא מציעה התמודדות והתנגדות כאקטים של רפורמה מתמדת. זוהי הצהרת פתיחה שונה מהותית מזו שבפתח הספר "שיבוש תרבות" של קאלה לאסן (הוצאת בבל): "אנחנו יכולים לשנות את העולם". בהתאם, נגזר גם השוני בהמלצות הפעולה של שני הטקסטים.
אווה אילוז בספרה "תרבות הקפיטליזם" (אוניברסיטה משודרת, הוצאת משרד הביטחון) מגדירה את תרבות הצריכה כתרבות שבה "אני מה שאני צורכת"; הזהות האישית נבנית במידה רבה דרך צריכת סחורות. זו תרבות שבה מוצרים נטענים בערכים רגשיים בעלי משמעות סמלית מורכבת: נעורים, בריאות, הצלחה, מרדנות, משפחתיות וכדומה. לא מדובר רק במוצרי צריכה הברורים מאליהם, אלא גם בצרכנות חווייתית: סוג החופשה שאני מבכרת, העיתון שעליו אני מנויה, הספרים המונחים על מדפי ספרייתי - כל אלה מגדירים את הזהות העצמית שלי מתוך אשליה פטישיסטית מובהקת. אחת ההשלכות של תרבות הצריכה היא שמכלול שלם של ערכים, תפיסות ואמונות, מתבסס למעשה על האינטרסים והפרקטיקות של הקפיטליזם הצרכני. למעשה, זו תפיסה מרקסיסטית מובהקת: ההוויה קובעת את התודעה; "הכלכלה היא שמעצבת את מבנה המשפחה, את יחסי המין, את היחס אל הגוף, את מושגי היופי ובוודאי את ערכי המוסר המקובלים" (עמ' 30).
אך האם זה, כלומר היות הצריכה הדלק המניע של התרבות, בהכרח רע? כדי לבחון זאת קזין מגדירה ראשית מהי "תרבות מיטיבה", שהיא התרבות הראויה מבחינתה: זו "תרבות שמרבה את הסולידריות בין הפרטים בחברה, ובו בזמן - בלי סתירה הכרחית - מעניקה להם חירות, ומאפשרת למגוון רחב ככל האפשר של פרטים להתקיים בה ולמצות את עצמם במגוון רחב ככל האפשר של אופני קיום" (עמ' 17). מכאן נגזרים שלושה פרמטרים שבהם ניתן לבחון את תרבות הצריכה ואת מערכות היחסים המתקיימות בה. אלה הם מידת הניכור (שההיפך ממנה הוא סולידריות), מידת השחרור (לבחור בעצמנו כיצד לעצב את חיינו), ומידת הביזור (עד כמה הכוח, על האספקטים השונים שלו, מפוזר או מרוכז).
את שלושת הפרמטרים הללו מחילה קזין על שניים מיסודותיה של תרבות הצריכה, שאליהם היא מתייחסת בפירוט: השימוש החד-פעמי וחיי הקניון. שני יסודות אלה זוכים לתיאור מעמיק, הכולל את ההיסטוריה המרתקת שלהם, הקשר שלהם למהפכה הפמיניסטית, המחירים החברתיים והסביבתיים ההרסניים שהם גובים והיתרונות הגלומים בהם, השפעותיהם התרבותיות הגלויות והסמויות, ומידת הניכור-שחרור-ביזור המצויה בהם. בכל אחד מהפרקים הללו, זה הדן בשימוש החד-פעמי וזה הדן בקניון, יש שילוב של נתונים סטטיסטיים רלוונטיים וקישור קונקרטי לישראל. השילוב של אלה מצליח להפוך את הדיון התיאורטי למוחשי ונהיר.
הפרק על הקניון הוא בעיני המעניין והמשכנע מכולם, ורלוונטי עד מאוד לישראל, שבה התפרסות הקניונים היא "תופעה בולמית", כפי שקזין מכנה אותה (ישראל ניצבת במקום השלישי בעולם ביחס שבין שטחי קניונים לבין האוכלוסיה. אלא שישראל קטנה בהרבה משתי המדינות המקדימות אותה, ארצות הברית ושבדיה). חלק מקביעותיה של קזין לגבי הקניון, כמו הצמצום שהוא כופה (במגוון המוצרים, בתפיסת היופי והמרחב); היותו נטול היסטוריה, נוסטלגיה ושכבות ובעיקר דלדול המגוון האנושי הנגזר ממנו (אין בו עניים, חסרי בית, אנרכיסטים, בטלנים וכדומה), מזכיר מאוד את הספר "המערה" של ז'וזה סאראמאגו. שני הטקסטים הללו, העיוני-תיאורטי והספרותי, מגבים ומשלימים זה את זה, ויוצרים תמונה מדכאת של מה שנדמה כאחת מפעילויות הפנאי הפופולריות ביותר: ההסתובבות בקניון.
אז מה הפתרון? מהי החלופה לאינדיבידואליזם הקפיטליסטי המנוכר? האינסטינקט הביקורתי הראשוני ייטה אולי למודל החברתי של חיי קהילה, כפי שהם באים לידי ביטוי ביישוב כפרי (רצוי גם אקולוגי-טבעוני-אורגני). אך מאחר שממילא רוב האנשים בעולם המודרני חיים בכרך האורבני, התבססות על מודל כפרי שיתופי היא חזון לא ריאלי, מה גם שחיים קהילתיים (של כל קהילה באשר היא) מושתתים לרוב על הומוגניות אנושית. האלטרנטיבה, מציעה קזין, היא דווקא במבנה החברתי המתקיים בעיר הגדולה. השכונה העירונית במיטבה "מספקת לחבריה תערובת מוצלחת של תחושת ביטחון, חירות, פתיחות, שייכות והתבדלות" (עמ' 51). קזין מפרטת ומסבירה כיצד חיי העיר מצליחים לספק כל אחת מהתחושות הללו, כשרעיון המפתח הוא המגוון הרחב של אפשרויות הקיום שמספק המרחב האורבני (כמו זה של מרכז תל אביב ודרומה, למשל).
מאחר שהמרחב העירוני במיטבו אינו מחייב דווקא פעילות מסוג מסוים, הרי ש"המשוטט" בן התרבות העירונית כטיפוס, כדגם, הוא החלופה שקזין מציבה לצרכן, שכן עצם מעשה השוטטות נוגד את הרציונליות האינסטרומנטלית הקפיטליסטית. השוטטות מטבעה היא חסרת מטרות ויעדים מוגדרים; היא מתנתקת משלטונו הממשמע של השעון בתרבות הקפיטליזם ("זמן שווה כסף"); "היא אפשרות סמלית וממשית להשתחרר מכבלים של תרבות מעיקה" (עמ' 62).
השוטטות המודעת וחסרת התכלית, לא כדי לקנות דבר-מה במכולת, להוריד את הכלב או לעשות כושר היא שעשויה לשחרר (לפחות באופן זמני) מתרבות הצריכה. לטעמי, הפוזיציה של המשוטט (שמצטיירת כהמשך של העיסוק הסוציולוגי ב"אורבניות כאורח חיים") נדמית כאפשרות פואטית מדי, בעלת עוצמה ביקורתית מועטה, במיוחד אל מול הכוחות האדירים שמולם היא ניצבת.
הפרולוג והאפילוג של הספר מעלים בדרכם האישית את התהיות וההתלבטויות של מי שאינם מהפכנים רדיקליים. אלה שחייהם נטועים בתוך תרבות הקפיטליזם ובכל זאת אינם רוצים או מסוגלים להסיט את המבט מהחצר האחורית של תרבות הצריכה: העוני, הניצול, הזיהום. דומתני שעם אלה נמנית גם הוצאת בבל, שבחירותיה המו"ליות מעידות עליה שהיא נכונה להציג את אותה חצר אחורית לראווה לפניהם של הקוראים/ות כאקט תרבותי-פוליטי. הקפיטליזם ותרבות הצריכה הם מהנושאים הבולטים שמעסיקים את בבל, שהוציאה לאור בשנים האחרונות כמה מהספרים החשובים והידועים בתחום, ביניהם הפרוזה של ג'ורג' פרק ומישל וולבק, וספרי העיון של נעמי קליין, קאלה לאסן, גי דבור וברברה ארנרייך. ספרה של ארנה קזין הוא תוספת ראויה לארון הספרים האלטרנטיבי הזה.
טלי גולדשמיד היא דוקטורנטית בחוג לפרשנות באוניברסיטת בר אילן
<<
