 |
|
 |
| לאה איני |
|
|
תצלום: רחל הירש, 8891 |
|
| ענק, מלכה ואמן המשחקים, מאת לאה איני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה, 143 ,2004 עמודים
אין שום סופר בספרות העברית המסוגל לכתוב בעוצמה לשונית כמו לאה איני: "מצפה לשיניה, לצלף לשונה, לידיה שיקרעו את בשרו מעצמותיו, לגזרים, בפראות, הוא יודע על גוש פראות שהיא מאלימה בתוכה, ומקנא לאוצר המלים שלה. מלכה של סודות. מלאך נוקם..." זה רק חלק קטן מתיאור ציפייתו של הגיבור לאהובתו, שתבוא, אבל זה גם תיאור של משהו המחכה להתפרצות, וההתפרצות הזאת נבנית בהתמדה בפרוזה של איני והיא עוד תבוא, גם אם איני מרסנת אותה בפרוזה שלה.
מה מייצרת הלשון של המחברת? בציטוט למעלה, תודעה פנימית של מי שמצוי מחוץ למתרחש, אוהב סקרן שאינו יכול להגיע אל אהובתו. אבל האהבה איננה לבד בכישלון להגיע ממקום עמדך ומבטך אל מה שנמצא כביכול קרוב כל כך, במרחק נגיעה. הספר כולו מעברים בין רגיסטרים, הכרעות, התלבטות, בחירת מלה, מישושה החומרי, הסמאנטי, השלכתה מפני מלה אחרת, חזקה יותר, חלשה יותר.
אין זה עניין פשוט בזירה מוראליסטית שהפכה מצד אחד את האלימות היומיומית לשקופה, "אהבה מקודשת בדם", ובחייה התרבותיים, הבורגניים, הפכה את האלימות לתרנגול כפרות. כאשר האלימות מגיעה לבירור תרבותי, האי-נראות הזאת נותנת יד לאימפוטנטיות לשונית מתקתקה, שאהרן שבתאי קרא לה פעם "סבון ידיים". לאה איני היא סופרת אלימה במובן הטוב של המלה, ואין היא מניחה לקוראיה לברוח אל הקטיגוריה של "לשון רזה" לעומת "לשון גבוהה". גיבור הסיפור, זבן מצליח בחנות נרות בלב תל-אביב הבורגנית, מתאהב בזבנית של חנות הלחם מעבר לכביש. הנה התפקיד המיוחד שיש לעברית של איני:
"הוא חש מטונף. כאילו עשה מעשה אסור; כאילו זה לא היה בסדר שהוא אוהב, והיא לא יודעת מזה. ועל כן, ברח. כך חש. נמלט. אבל ממי? ממנה או מאהבתו? כל מטבע שיטיל ינצח. אבל לא מהסבל. ממנו לא ברח. הסבל נכרך סביבו בכאבים עזים ולא הרפה. למה לה בכלל לאהוב אותו? איך זה קרה? ומה יעשה באהבה הזאת, שהמוח שלו אינו מסוגל לפרק אותה ולחבר מחדש למלים, רעיונות למשחקים, אפילו שירים. הוא יסתפק גם בהסברים מגומגמים. משהו. גוש שחור ומתקתק, היא מיקשה אותו בבטן, איפה ששרף לו, עווית ועוד עווית, חתכים קטנים חשמליים של כמיהה ואשמה. הוא אוהב אותה. הוא התאהב בה. הוא מאוהב בה. כל צורה נראתה לו. כל צורה פצעה".
אילו זכה גם אצלנו הדקדוק של השפה שלנו, כמו שאנחנו כותבים ו/או מדברים אותה, למרחב מחיה, היתה העברית מקבלת מעמד של מה שאיננו "מובן מאליו" בכתיבה על ספרות וגם לא היינו מקבלים את ההבלים של "לשון רזה" לעומת "לשון גבוהה". אין לנו כתיבה על עברית, לא על העברית המלוקקת של גרוסמן, נניח, ולא על העברית העשירה באמת של איני.
כשאיני כותבת: "היא מיקשה אותו בבטן, איפה ששרף לו, עווית ועוד עווית, חתכים קטנים חשמליים של כמיהה ואשמה", היא מסתכנת כמובן במה שאין לו מסומנים, בניסיון לתאר אהבה כתחושה גופנית, הרבה מעבר לתשוקה המינית. לכן היא כותבת את האהבה הזאת קודם כל כמו מוסיקה קצבית. תיכף אחרי המשפט הזה מגיעים חמישה משפטים, שלושה מהם בודקים "אותה משמעות": "הוא אוהב אותה. הוא התאהב בה. הוא מאוהב בה. כל צורה נראתה לו. כל צורה פצעה". זה בדיוק המקום שאיני מביאה את הקורא אל הגבול של השפה, שמנה או רזה. לאהבה אין באמת מסומן. "כל צורה פוצעת".
כל כמה שאנחנו עוברים על פני הניסיון האנושי, למן "ייסורי ורתר" ועד "שיח אוהבים" של רולן בארת, אנחנו נבוכים לדעת כי אותו רגש נורא, או מתוק, או מפחיד, או מרגש, שבו אנחנו מכנים גם קשר בין בני זוג, וגם בין אב לבנו, וגם בין ילדה לאמה, וכולי וכולי, יש לו פחות מדי דברים משותפים משאפשר לאגדם תחת מלה אחת, ולכן גם אין בה שום יכולת להניע באמת מחדש באמצעותה משהו, אלא בהליכה אל הסקס, או אל הקיטש, או אל השתיקה.
לכן אין אצל איני משפט אחד שאינו מוותר על אותה איוולת של "עברית רזה", אבל באותה מידה מבטלת העברית של איני גם את הפלצנות של כותבי העברית ה"גבוהה". מה שמשותף ל"רזה" ול"שמנה" של "מכירות העונה" הוא האמון (המטופש) שהלשון יכולה לעשות הכל, שהכל נהיה בדברה. "שני הקטבים" הללו, שאינם אלא פיקציה של דיון ספרותי, מניחים כאילו אין מחוץ ללשון ולא כלום.
אלא שעשיית ספרות מתחילה מהידיעה שהלשון תמיד יש משהו מעבר לה, והיא אינה מסוגלת לומר אותו, אחרת לא היה המשהו הזה נשאר מעבר לה, והכל היה מתגלם בתוך הטקסט עצמו, אלא שאז גם לא היה צורך לבדות עולם, או לדבר מחוץ לאופני הדיבור הנקוטים אצל אנשים, היכולים להכיל בתוך הטקסט שלהם הכל ולהניח שמחוץ ללשונם אין שום דבר. אז היה הסיפור האחד מספיק, לא היה צורך בסיפור, והשיר האחד היה מספיק, והתשוקה האחת והיחידה היתה נמשכת לעד. רק מאמרים על תימטיקה היו נכתבים.
הסיפור של לאה איני מתעתע בקוראיו, בעיקר אם הם רוצים לדעת מה דמיון ומה מציאות. הכל דמיון והכל מציאות. נמרוד, הגיבור, בן תודעתה המספרת של איני, מאוהב בבחורה ששמה זכרי לגמרי, גורל. הוא גם ממציא אחת כמו זו, וההיא ממציאה אותו. המשחק בין הספרות לממשות שהספרות בוראת מעניין את איני, וכאן בספר הזה מגיע המאמץ הזה לשיאו.
הנה עולמה של איני בקצרה: "היא הציצה בו במתק, מקמטת את אפה, ואחר הביטה ברחוב... מחייכת למראה הגשם הפרוע שהתחדש. התחיל טקס של פתיחת מטריות, או חיפוש אחר מטריות, או זעקות שבר אילמות, שהובילו לחיפוש אחר מחסה". אין בספר הזה רגע של שקט. מנין האי-שקט הזה? מנין המנעד הרחב הזה של הלשון, המגויס כולו לערעור מתמיד של הקריאה, עד כדי כך ששום סצינה אינה דומה למה שמן הסתם חלק גדול מן העורכים היו מבקשים מהמספרת, עולם "דמוי ממשות".
עולמה של איני בנוי מפצע שאי אפשר לאחותו: זוועת השוליים נוכח המרכז. במלה "פצע" יש משהו בלתי נעים, ובכל זאת אי אפשר לוותר עליה. הגיבור שלה במקרה הזה הוא בן שכונת עוני, שאביו הכהו מכות איומות בחגורה משך כל ילדותו. הוא צמח, למרות הכל, להיות פרח. הדברים הללו כמו שהם נשמעים בסיכום הזה משעממים את איני, ובצדק. היא מסרבת להיות הסופרת האשה והסופרת המזרחית והסופרת משכונת עוני. עניין זה ברור מאליו. הרי סופר אינו יכול לכתוב מה שמצפים ממנו לכתוב, אלא אם הוא פזמונאי או סופר-כמו-פזמונאי.
איני מחפשת זירה אחרת, לשון אחרת, היא מחפשת את האופן שבו תצליח לדבר על זוועת החיצוניות, וגם תימצא (כמספרת) בתוך הזירה הספרותית, שאין לה, אף פעם לא היה לה, וכנראה לא יהיה לה, כוח לתהום בין המרכז למה שאיננו מרכז. לידתה של הספרות העברית בחטא מתמשך: לא זו בלבד שהיא נולדה מתוך הכחשה של מתח בין שוליים למרכז (המרכז התיימר לדבר עברית ולכתוב עברית לעם קורא עברית, אבל העם לא דיבר ולא קרא עברית והעברית שדיבר, כאשר דיבר עברית, לא דמתה אפילו במקצת לעברית בספרים, אפילו לא "העברית הרזה"). החטא הזה לא הניח לספרות העברית אף פעם. מי שקורא את הפרוזה העברית בת זמננו, גם מבלי להיכנס לדקדוק שלה, אינו יכול שלא לחוש בהכחשה הגדולה של אלה ש"אינם מדברים את שפתנו".
סיפור האהבה עושה מאמצים להתגבר על המכשולים. גורל מייצגת מאבק לצדק, כלומר מאבק פוליטי. הגבר הוא הספקן. תל-אביב מקבלת לצורך האגדה העל-טבעית מחלצות של פאר. לפעמים נדמה כאילו לאה איני טועה, ורואה בכל בורגני זעיר את האדון של המרכז. אבל חומרי האגדה שהיא משתמשת בהם בספר הזה מביאים אותה אל המקום שממנו אין לה עוד יכולת לברוח: הפוליטי.
יש לפוליטי חולשה נפוצה, ולאה איני מבינה את זה טוב: אי אפשר לבעית (to problematize) את מה שנוסח כבר, והתבצק כבר, ואין לך מקום בצקתי יותר מהזירה הקרויה "ספרות עברית", שכל פיסה שלה כתובה כמו סיכום של "היסטוריה", לשון רזה, לשון שמנה, הפרטי, הציבורי ושאר הבלים. הפוליטי מצוי בדיוק במקום שבו הספרותי נגמר, שבו התבניות המקובלות נגמרו, שבו העברית נעצרת ומתחילה שפה אחרת, חדשה, אילמת עדיין. "המשחק היה פשוט", כותבת איני על כישלון האהבה ונדודי הגיבור הלאה, אחרי מות אביו: "באין מטרה, זולת היציאה, שלא צייר אותה מעולם, מוטל היה על כולם לחפש איך ליצור, בעצמם, את הדרך החוצה, ולהשתחרר מן המבוך. אה, וכן, הכל היה כשיר להשגת המטרה".
|
