בחינה מדוקדקת של הצהרותיו עשויה לגלות כי הוא נוקשה יותר מערפאת
בעוד העיתונות העברית הציפה את הציבור הישראלי בכותרות ענק על דבריו של מחמוד עבאס (אבו מאזן), כי יש להפסיק את האינתיפאדה, העיתונות הערבית - ובמיוחד העיתונות הפלשתינית - התעלמה מהידיעה.
כש"הארץ" כתב בכותרתו הראשית (15.12) "אבו מאזן: השימוש בנשק באינתיפאדה הנוכחית הזיק - ועליו להיפסק", רדיו קול פלשתין - השופר הרשמי של אש"ף והרשות הפלשתינית - שתק. כש"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" סיקרו את דברי אבו מאזן (שנאמרו לעיתון ערבי הרואה אור באנגליה), הטלוויזיה הרשמית הפלשתינית והעיתונים הפלשתיניים נאלמו דום.
מה פשר הדבר? מי צודק? העיתונות העברית הישראלית או העיתונות הערבית והפלשתינית?
ייתכן שהעיתונות הערבית צדקה, גם אם רק מסיבות עיתונאיות מקצועיות גרידא. הלוא אבו מאזן, יו"ר אש"ף, אמר אותם דברים בדיוק לאותו עיתון ערבי שמתפרסם באנגליה, "א-שרק אל-אווסט", במארס 2003. אז הוא היה ראש ממשלת הרשות הפלשתינית. הוא אמר דברים כמעט זהים בספטמבר 2003 לעיתון הירדני "אל-ראי". הוא אפילו אמר אותם דברים בוועידת עקבה ב-4 ביוני 2003 (ומיד "הסביר", במסיבת עיתונאים מיוחדת לקהל הערבי, כי אינו מתנגד לפעולות נגד ישראל ואינו מתנגד לאינתיפאדה).
ולכן יש לשאול מה באמת חשיבות דבריו של אבו מאזן?
ראשית, חייבים לשים לב שהתעלמותה של העיתונות הערבית והפלשתינית מדברי היו"ר הטרי של אש"ף אינה נובעת מרצון להתעלם מאבו מאזן. ההיפך הוא הנכון. באותו בוקר (15.12) פתח רדיו קול פלשתין את שידוריו בציטוט נרחב מדברי היו"ר בסיור במדינות המפרץ. הרדיו וגם הטלוויזיה הרשמית ציטטו את התנגדותו למגבלות כלשהן על "זכות השיבה" של הפלשתינאים - הוא וכל ההנהגה הפלשתינית לא יסבלו הישארות פליטים פלשתינאים במדינות ערב.
בדיקה מדוקדקת של דברי אבו מאזן ל"א-שרק אל-אווסט", מעלה בבירור כי הוא אינו מתנגד לאלימות נגד ישראלים מבחינה ערכית. הוא מתנגד לאלימות כזאת רק מסיבות "פרגמטיות", "כדאיות", ורק לתקופה מוגבלת.
לדעתו מלחמת ההתשה הפלשתינית-הישראלית הסבה לפלשתינאים יותר נזק מהישגים. במלים פשוטות, אבו מאזן מתנגד להפעלת נשק חם נגד ישראלים בתוך הקו הירוק מסיבות של רווח והפסד, ולא מסיבות מוסריות.
בראיון הנוכחי וגם בראיונות קודמים אבו מאזן הביע עמדה עקבית מאוד והקפיד להדגיש כמה נקודות: האינתיפאדה לגיטימית והיא חלק מההתנגדות לכיבוש; הוא תומך בהתקפות על חיילים ישראלים ומתנחלים בכל עת; הוא מתנגד כעת למתקפות על אזרחים ישראלים בתוך מדינת ישראל, כי הדבר מנוגד לאינטרסים הפלשתיניים.
באותו בוקר, כשהעיתונות הישראלית היללה את "מתינותו" של אבו מאזן, העיתונאי הבכיר של רדיו פלשתין, ניזאר אל-עול, כינה את המתקפה על חיילי צה"ל במעבר הגבול בעזה "מבצע-התנגדות". הוא גם "ניכס" בגאווה את "עמליית אל-מוקוומה" (מבצע ההתנגדות) לפתח וגם לחמאס.
האם זו המשמעות האמיתית לאחדות הפלשתינית שבה דוגל אבו מאזן?
דבריו של אל-עול היו פתיח לכותרות הבוקר. יום לפני כן כל העיתונות הערבית והפלשתינית קראה למבצעי המתקפה "מוסתשהידין" (מקדשי שם שמים גיבורים). ייתכן, אם כן, כי מחמוד עבאס (שקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטה סובייטית על עבודה בנושא "הקשרים בין הציונות והנאציזם") אינו רק יורשו של יאסר ערפאת, אלא גם ממשיך דרכו, במיוחד בשליחת מסרים כפולים לכלי התקשורת במקומות שונים ובשפות שונות. אבו מאזן אולי מסוגנן יותר מערפאת - הוא לבוש חליפה ולא מדים - אך ייתכן שבתוכן דבריו הוא היה ויהיה ממשיך דרכו של ערפאת, כפי שהבטיח.
בחוגים מסוימים בישראל היתה נטייה לציין חצאי משפטים מדברי ערפאת, כפי שעושים היום בנוגע לדברי אבו מאזן, ולא את כל המסר. נפתיע את עצמנו פחות אם נתחיל להעמיק בדברי ההנהגה הפלשתינית החדשה. מתברר כי התבטאויותיהם של אבו מאזן ואחמד קריע (אבו עלא) נוקשות אפילו יותר מאלה של ערפאת, למשל בכל הקשור לשיבה הפלשתינית.
ד"ר מיכאל וידלנסקי חקר את העיתונות הפלשתינית שמונה שנים והוא מלמד תקשורת פוליטית בבית ספר רוטברג באוניברסיטה העברית ירושלים
<<
