"הביוגרפיה שלי גדולה מהחיים שלי", אומר המשורר אברהם סוצקבר, בן 91. תמיד כתב יידיש ודבק בה גם כשעלה לישראל, אחרי המלחמה. טובי המשוררים תירגמו את שיריו לעברית. בחודש הבא תצא לאור אנתולוגיה מיצירתו המתורגמת
אברהם סוצקבר ברישום של ראובן רובין: "מי הציל אותי אם לא אלוהים", הוא אומר
"ביום לוויה וקונצרט בין ערביים,/ להיות פה ושם - כך נגזר משמים.// נגזר שיהיו על השכם תלויים -/ מלאים ביגון ושמחה - שני דליים", כך כתב המשורר היידי אברהם סוצקבר באחד משיריו. הוא כתב אותם ביידיש, והם מכילים הכל: כאב ושמחה, זיכרון ושיכחה, חיים ומוות, ופליאה רכה, תמידית.
בערב חג הסוכות, במחלקת השיקום של בית החולים איכילוב בתל אביב, ישב סוצקבר כדי להתראיין לעיתון. הוא כבר בן 91, הוא לא חש בטוב. בתו מירה מלווה אותו במסעותיו המפרכים מן הבית למחלקה השיקומית וחוזר חלילה.
סוצקבר עשה לו שם עולמי בספרות היידיש בזכות שיריו. בישראל, שבה חי מאז 1949, הוא מוכר לאוהבי השירה, אבל לא לרבים. טובי המשוררים והמתרגמים בארץ תירגמו את שיריו לעברית במשך השנים, ובכל זאת שירתו לא נכנסה לקאנון הצברי. בחודש הבא תצא לאור בעם עובד האנתולוגיה "כינוס דומיות", המאגדת רבים משיריו המתורגמים לעברית (ראו מסגרת). סוצקבר נרגש. הוא מחכה לה בקוצר רוח, רוצה לחוש מחדש את ההכרה בו ובכישרונו.
הוא ניצול שואה, אבל אינו "משורר שואה". כשעלה לישראל כבר היה מפורסם למדי - במוסקווה, בניו יורק. הוא היה אז בן 36 - גיל שלא מחליפים בו שפה אחת באחרת. הוא לא נטש את היידיש. תמיד היה אינדיווידואליסט; לא השתייך למפלגה, גם לא לחבורת משוררים קבועה. בשנים האחרונות "גילו" אותו דורות חדשים של קוראי שירה בארץ - בעיקר צעירים שמגלים עניין בשפה ובתרבות היידיש, כמו קבוצת האמנים "סלמנקה" הירושלמית, או מתרגמים כמו דורי מנור, רועי גרינוולד ובני מר. הם ממחיזים את כתביו, מתרגמים אותם, כותבים שירים ברוחם.
סוצקבר - כך הוא כותב על עצמו באחד משיריו - הופך את הנייר בחזרה לעצים. הוא שולח את שורשי שירתו בנייר, "עד אשר תפרוץ/ שירת הציפורים". השלג של ילדותו לא נמס אף פעם ("רק הילדות לא מזדקנת", כתב). שיריו מלאים ביערות ושלגים, עצים ושירת ציפורים, אב ואם אבודים, גטו ומעשנות, מתים וחיים, משוררים וסופרים נודעים, ירושלים, ניגונים, וגם מסעות בעולם - באפריקה, בהודו.
כבר בווילנה, שם גדל, פירסם פואמות וקובצי שירה. את הפואמה הידועה שלו, "סיביר", כתב ב-1937 (לאחר מכן ידידו, הצייר מארק שאגאל, אייר לה איורים). הוא פירסם קובצי שירה כמו "וואלדיקס" (יערית), "יידישע גאס" (רחוב יהודי), "לידער פון ים המוות" (שירים מים המוות) ו"לידער פון טאגבוך" (שירים מן היומן).
לילה ראשון בקבר
בערב סוכות ישב המשורר ודיבר בהתרגשות - ביידיש. הוא כמובן מדבר גם עברית, אבל פתאום, כשהוא מתבקש לדבר על חייו, על עברו, על שיריו, הוא מעדיף את היידיש. במונולוג ארוך וחגיגי שננעץ בעברו הוא פורש עולם שלם של דמויות ואירועים, עולם של שמות ו"פנים יהודיות מן הגולה" כפי שכתב משורר אחר, אברהם חלפי. סוצקבר אינו שוכח דבר.
"הביוגרפיה שלי גדולה מהחיים שלי", הוא אומר ומספר כיצד נולד ביולי 1913 בסמורגון, עיירה ליד וילנה, הצעיר מבין שלושה אחים. הוא מספר כיצד סבלה וילנה במלחמת העולם הראשונה מפורענות ויהודיה גורשו. כיצד התיישבה משפחתו בסיביר, ליד נהר אירטיש, שם התאהב בנוף המושלג, ושם גם מת אביו. כיצד בא בן שמונה עם אמו ואחיו לווילנה, שם חווה לימים את אימת השואה. "אבי - קרחון הצף על נהרות סיביר,/ אמי היא מדורה על שפת נהר ויליה", כתב באחד משיריו.
"אמי היתה הבת של רב גאון, היו לו 11 ילדים", הוא מספר. "אבי היה מלומד גדול, שאהב לנגן בכינור. בבית שלנו היה תלוי על הקיר כינור ובכל ערב הוא היה מנגן לי ניגונים שאני נושא אתי עד היום הזה. הוא חלה לעתים קרובות. שלחו אותי ללמוד אצל הרב שלמה לייב. הפלא הראשון בחיי היה כשפתאום בזמן הלימוד נפלה מטבע על השולחן, והרב אמר שמלאך הפיל אותה, כי מלאך הוא זה שמלמד אותי את התורה ואת האלף-בית.
"אחרי שאבי נפטר חזרנו לווילנה, אמא, אח ואחות. אחותי עטעל (אסתר) היתה גאונית. היא היתה בת 13 ונפטרה אחרי כמה שבועות מדלקת קרום המוח. כתבתי עליה פואמה, 'עטעלע מיין שוועסטער'. בווילנה למדתי בגימנסיה הפולנית-עברית וכתבתי שירים בעברית, שירים קלים. אחר כך המורים לא מצאו חן בעיני אז ברחתי משם.
"יום ולילה ביליתי בספריות. בספרייה הפולנית הייתי חצי יום, ובחצי השני ביליתי בספרייה היהודית 'שטראשון', שם הייתי יושב וקורא את כל הספרות ביידיש. הכרתי משוררים, אנשים. אחר כך הכרתי בחורה שקראו לה פריידקע, שהיתה לאשתי ולאמא של שתי בנותי, מירה ורינה. אשה מופלאה. הבחורים הכי יפים הסתובבו סביבה ורק אתי היא רצתה להיות. התחתנו יום לפני מלחמת העולם השנייה. למחרת כבר נפלו פצצות בכל מקום".
בן 14 החל סוצקבר לכתוב שירים וגילה לאטו את הספרות והשירה היידית, את קולבאק, לייוויק, האלפרן. בנערותו קשר קשרים עם חבורת הסופרים והציירים "יונג וילנע" (וילנה הצעירה), וכשהיה בן 20 פירסם את שיריו הראשונים. ביוני 1941 כבשו הגרמנים את וילנה והחלו לפרוע ולהרוג ביהודי העיר. "הלילה הראשון בגטו דומה ללילה הראשון בקבר", כתב אז ביומנו. כל זמן המלחמה - מגטו וילנה ועד הבריחה ליערות כפרטיזן - לא הפסיק לכתוב. "...עלה, זחל,/ כפר עתה כישלון השבט./ המוות כל שגיאה ימחל, אך לא ימחה היות לעבד", כתב ב-22 ביולי 1941.
"איך יכולתי לכתוב אני לא יודע", הוא אומר. "את הפרס הספרותי הראשון שלי קיבלתי בגטו וילנה על הפואמה 'דאס קבר קינד' (ילד הקבר). כתבתי הרבה שירים, הצלתי את אוצרות הספרות היהודית שהיו במכון ייוו"א בעיר, והצלתי את חיי. הדמות המרכזית בגטו היתה המורה מירה ברנשטיין - בתי מירה נקראת על שמה. היא לימדה את כל התלמידים בגטו. את כולם הרגו. בגטו אירגנתי כינוס של כל המשוררים, ועשינו גם תערוכה לכבוד המשורר האהוב עלי, יהואש. זה היה נדיר שיהודים עשו כזאת מסיבה בתנאים כאלה".
אחד השירים הידועים של סוצקבר נכתב בגטו - "תחת לובן כוכביך" (או "תחת זיו כוכבי שמים"). השיר נפוץ בקרב כל יהודי האזור, גם בזכות הלחן של אבהרמל ברודנא, שנספה. "תחת לובן כוכביך/ לי הושט לבנת ידך./ מלותי - דמעות אליך/ נא אסוף אל תוך ידך". בתחילת 1942 ילדה פריידקה רעייתו תינוק, שהורעל על ידי הנאצים, מאחר שלידת תינוקות יהודים היתה אסורה.
למרות הזוועות שחווה, כשסוצקבר מתאר את הקורות אותו במלחמה, הוא מדבר על שורה ארוכה של נסים
שהשאירו אותו בחיים. "למשל, הגטו היה מוקף, נמלטתי ממנו ונכנסתי לבית ספר שהיו בו גרמנים. עמדתי על הגג והברירה היחידה היתה לקפוץ. אבל אז אני רואה גרמני מכוון אלי רובה. שאלתי אותו איך אפשר לברוח והוא עזר לי והורה לי ללכת בכיוון מסוים. המשכתי הלאה. פתאום אני רואה 'רחוב הלני'. בהלני 7 פתחה לי את הדלת אשה זקנה, איכרה, שאמרה 'אני רואה שברחת מן הרשעות' והסתירה אותי אצלה. נתתי לה את הגרזן ששמרתי מתחת לשרוול שלי. כל לילה היא הביאה לי אוכל".
סוצקבר ברח בסופו של דבר אל היערות עם פריידקה אשתו והצטרף אל גדודי הפרטיזנים. ואז קרה לו נס נוסף. ביולי 1943 נתן סוצקבר לפרטיזן שייקה גרטמאן מחברת משיריו - ובה גם שתי הפואמות המפורסמות שכתב בגטו, "דאס קבר קינד" ו"כל נדרי" - וביקש להעבירה לפרץ מארקיש ולסופרים יהודים במוסקווה. שיריו תורגמו לרוסית ועוררו שם עניין רב. הוועד היהודי האנטי-פשיסטי במוסקווה החל לפעול למען הבאתם של סוצקבר ואשתו לרוסיה. במארס 1944 נשלח מטוס מיוחד ליערות וילנה כדי להביאם. "המטוס היה קטן מאוד ובקושי יכולנו להיכנס שנינו", הוא מספר. "כשהוא התחיל להתרומם ירו עלינו מכל הכיוונים".
במוסקווה הכיר את מיטב הסופרים והפוליטיקאים. ב-1946 הוזמן להעיד במשפטי נירנברג. הוא רצה להעיד ביידיש. "חפץ אני לדבר בשפתו של העם שהנאשמים עמדו להכריתו יחד עם לשונו", כתב אז ביומנו. הותר לו להעיד רק ברוסית. והנה, עוד נס: "חשבתי לעצמי, אלוהים כבר ייתן לי מלים כדי לספר מה קרה לעם שלי", הוא אומר. "וזה מפליא, כי אף מלה ברוסית לא היתה חסרה בעדות שלי, נשאתי שם נאום חזק שמעולם לא חשבתי שאני יכול לתת ברוסית, אני לא מבין איך. בעיתונים כתבו שדיברתי 27 דקות ברציפות. כל העיתונים דיברו על הנאום הזה, תירגמו אותו לכל השפות".
התפילה נגמרה בגיל
15 אחרי המלחמה נדדו סוצקבר ורעייתו כמה שנים באירופה. בפאריס הכיר את מארק שאגאל, שהיה לחברו. "זו היתה זכייה להכיר אותו", הוא אומר, "הוא ממש התאהב בי וצייר ציורים לספרים שלי. גרתי אצלו שבוע שלם והוא הכיר לי את מאטיס".
ב-1949 עלה לישראל. הוא אמנם זכה לכבוד, אבל שפתו לא זכתה לאותו יחס. "כבר בדרך ארצה היו לי הרבה חומרים של התרבות והשפה היידית שהייתי מוכרח להביא אתי", הוא מספר. "אבל כשבאתי לארץ ישראל ראיתי שההתנגדות ליידיש חזקה, משוררים עברים לא רצו לגעת בשפה הזאת, אפילו הטובים שבהם. אני לא פחדתי מאף אחד; מהגויים לא פחדתי, שאפחד מהיהודים? היה לי חבר, יוסף שפרינצק, סיפרתי לו על חיי, והוא יזם מימון וכך הקמתי את הרבעון הספרותי ביידיש 'די גולדענע קייט' (שרשרת הזהב). שם התפרסמו השירים של המשוררים היהודים הכי גדולים".
מדוע בחר לבוא לישראל ולא להישאר באירופה או בניו יורק, למשל? "את אמי הרגו ואת כל משפחתי הרגו", הוא אומר, "נשאר לי אח אחד ויחיד, משה שמו, שחי בישראל".
האם הרגיש צורך להיאבק בדימוי של סופר שואה? "כתבתי הרבה על השואה", הוא אומר. "עד היום אני לא מאמין איך יכולתי לכתוב בזמן השואה. את השואה פירקתי באמצעות הכתיבה. עם הכישרון שלי - שברתי את השואה. הכתיבה היתה בשבילי הקיום, השירים הכי מאירים ובהירים שכתבתי היו באמצע החורבן".
עד גיל 15 נהג להתפלל, אבל מאז לא שב לעשות זאת.
מה זה אומר מבחינתו, להיות יהודי? "להחשיב כיקר את מה שסבא שלי החשיב כיקר, את מה שהורי החשיבו כיקר. לשמור על המסורת היהודית העתיקה כל כך, מסורת בלתי רגילה בחשיבותה וביופיה".
האם יש בו אמונה דתית? "בוודאי. מי הציל אותי אם לא אלוהים? כשאני עומד על גג בית ספר והברירה היחידה היא לקפוץ, ואני שואל חייל גרמני לאן לברוח והוא עוזר לי - זוהי יד האלוהים".
הניצחון שלי
עד לפני כמה שבועות התגורר סוצקבר בביתו בתל אביב, כעת הוא מטופל במוסד שיקומי. מאשתו פריידקה התאלמן לפני שנים אחדות. יש לו שתי בנות - מירה ורינה - ושתי נכדות.
מר סוצקבר, אמרתי לו בסוף הראיון, אחרי שקוראים משיריך, ואחרי ששומעים אותך מדבר יידיש, מתעורר הצורך ללמוד יידיש. "זה יהיה הניצחון שלי", הוא אמר, "זה יהיה הניצחון שלי".
חלק מהעבר התרבותי
על האנתולוגיה המקיפה "כינוס דומיות", שתצא בקרוב בעם עובד, עובדת העורכת ניצה דרורי-פרמן זה שלוש שנים. הספר מחולק ל-14 שערים, על פי תקופות היצירה בחייו של סוצקבר וספרי השירה המרכזיים שפירסם במשך השנים.
בספר מכונסים תרגומים שפורסמו לאורך השנים ותרגומים חדשים יחסית, של 19 מתרגמים מכל התקופות: מלאה גולדברג, אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, יעקב אורלנד ואמיר גלבוע, דרך בנימין הרשב, דוד וינפלד, אברהם יבין, עמינדב דיקמן ודן מירון ועד רועי גרינוולד ודורי מנור. בספר ישנן גם השוואות תרגומים - שיר שתורגם יותר מפעם אחת מופיע בכמה גרסאות.
"למרבה הצער, השירים של סוצקבר לא נמהלו עד היום במחזור השגור של השירה העברית ולא חילחלו אל בין השורות המצוטטות דרך קבע בפי קוראי העברית", אומרת דרורי-פרמן, עורכת השירה בעם עובד ועורכת כתב העת "אלפיים". "היידיש נתפשה תמיד כמוקצה, כאנטי-צברית, גלותית, שואתית. אבל היום יש יותר תפישות שמקשרות את הישראליות עם העבר היהודי שלה, והיידיש היא חלק מהעבר התרבותי של ישראלים רבים. הרתיעה ממנה כמעט נעלמה, ויש יותר פתיחות כלפיה".
<<
