אהרון לקיש. סדרה ספ לפרוזה עכשווית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים, 138 עמ', 65 שקלים
אהרון לקיש זכה במקום השני בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" בשנת 1996. כעת יצא ספרו הראשון ובו שתי נובלות וחמישה סיפורים קצרים. לקיש מפגין וירטואוזיות ספרותית ושפה עשירה ומדויקת. אהבתו לשפה העברית ניכרת בכל שורה, וכמו כתיבתו היא מדויקת, רהוטה ונכונה. סגנונו מזכיר את נוסח הדיבור של אנשים מהדור של סבא שלי, שהעברית היא נר לרגליהם, קדושה כמעט.
גיבוריו של לקיש הם אנשים לא-צעירים, החיים את חייהם במעין בועה המתקשרת עם הסביבה רק במקרה הצורך. הסיפורים כתובים ברובם כמונולוג המתרחש במוחו של גיבור הסיפור, הקולט את סביבתו ומשליך מכך על עברו, על עצמו, על בדידותו. הליכתו הממשית והמחשבתית מנטרלת את המרחב הכללי ומפרקת אותו לגורמים, לפרטים: שמות הרחובות, סוגי הצומח, ההיסטוריה של המקום.
גיבור הסיפור "בדרך חזרה עברתי ליד חומת מנזר רטיסבון" שם מחיצה ברורה בינו לבין אנשי העיר. "למרות אלומת האור המסנוור התבוננתי פנימה מבעד לזגוגית הרחבה. פעם, בחורף, ראיתי את החלון והוא מנוקד כולו אגלי מים מצדו הפנימי, אד תבשילים, תנורי נפט, ונשימות יושבי בית הקפה שהתעבו על הזגוגיות הקרות. בפנים נראו היושבים כמי ששוחים בהבל נשימתם, רכונים על ספלי קפה טוב ועוגות טעימות ומשוחחים בעניין אלה עם אלה. הבטתי כך, פנימה, בחטף, מבלי לדעת האם יש ממש ברצון להיות שם, בפנים, לשבת בעצמי מול ספל קפה חם, שרוי בין אנשים המשיחים זה עם זה בנעימות..." (עמ' 126).
הגיבור האנונימי של הסיפור מותיר את ההפרדה הנוצרת על ידי קיר הזכוכית על כנה: הוא והכלב שלו בחוץ, בקור, בחושך, בעוד הם בתוך הניאון והבל המשקה החם ונועם השיחה. גם כאשר הוא פוגש אשה בחשיכה, בתוך "עולמו" כביכול, הוא בונה סביב עצמו זגוגית של אטימות הנעזרת באי-הזיכרון של הרגע, ובהתרפקות על זיכרונות עבר מעורפלים כדי לנטרל את המגע: "הרמתי את עיני ופגשתי במבטה של האשה שהחזיקה את הרצועה שאליה היה קשור הכלב החום. האם חייכה? הקדמתי שלום ושאלתי אותה שאלה של סתם, ודאי על הכלב. היא ענתה בחביבות, נכונה לשיחה קלה. האם גיששה תחת גלימת הצמר שלגופה והעלתה סיגריה? אינני זוכר... האם הוספנו לדבר עוד? לא אזכור. המתנתי עד שפרון ישלים את עניינו וחזרתי לצדו האחר של נרקיס, הצד שבו הלכתי. ויתרתי על גן העצמאות והמשכתי דרומה, לאורך הגדה המערבית של המלך ג'ורג'... הפונצ'ו שלבשה האשה, אותו אריג צמר גס המשמש רועי בקר בערבות עשב רחבות לאינסוף הזכיר לי נערה שאת שמה שכחתי. ניסיתי לצלוח את השנים והימים שהפרידו ביני לבין אותה נערה, והערבות היו לאגמי כבול שחורים ועמוקים הרובצים קרים ושקטים בטרם אור, עד שאד בוקר לבנבן התגנב בין גומאיהם וסופית רצה על המים וטפחה בכנפיה ולא זכרתי את שמה" (עמ' 127).
היחס האובססיבי לפרטים ולטבע בא לידי ביטוי יותר מכל בנובלה "רעש רחוק", על גוטליב, איש אדמה שאשתו מתה עליו ובתו גרה במקום אחר עם נכדתו האהובה, והוא מתקשר אתן בעיקר בטלפון ובגעגועים ובזיכרונות הניבטים אליו מהתמונות ומרגבי האדמה. הוא אינו נוסע לבקר אותן כי יש לדאוג לבעלי החיים המעטים שעוד נותרו במשק, בבית ששיחי הוורדים גדלים פרא ומשקים אחרים כבר נהפכו מזמן לבתי מידות "שאת המדשאות הרחבות והריקות שלהם ואת משוכות הפיקוס והברוש הלימוני החזיקו גננים שכירים שהחליפו את הטוריות ואת המספריים במרססים ובמגזמות ממונעות, הרעישו במפוחי אוויר ובשואבי עלים, ואספו את הגזם ואת עלי השלכת לשקי פלסטיק אטומים. איך יחזרו העלים אל האדמה, הירהר גוטליב, אם חותמים אותם בפלסטיק הזה?" (עמ' 78). הנובלה נוגעת ללב בעדינותה ובדייקנות שלה, באופן שבו לקיש משכיל לתאר את חייו של אדם שהמציאות סביבו משתנה בשל קדמה ומוות, הדברים המוכרים לו נעלמים והוא מתעקש להיאחז בשורשיו, באדמתו, בזיכרונותיו כמקור של שפיות, של עצמו. גוטליב הולך ומתכנס בדל"ת אמותיו, דבק במנהגיו הנושנים והמסודרים, בארוחת ירק של עגבנייה, מלפפון ירוק, כרוב ובצל טובלים בלימון ובשמן, טוסט וביצים טריות מהחצר, כמה קלמנטינות לקינוח וכוס תה. ובחמש אחר הצהריים קריאה בספר לאחר מנוחה קלה. לתוך סדר חיים זה, שהשתבש ממילא בשל מות אשתו וריחוקה של בתו והשינויים המבניים והערכיים בכפר שלו, נכנס רעש, רעש רחוק ובלתי מזוהה המטריד את מנוחתו, מונע ממנו להמשיך בשגרה של הזיכרון המוטבע בעבודת האדמה והשכחה של השינויים שסביב.
הרעש המפר את היומיום הוא גם מוקד הסיפור "חלליאן", על פנחסי, פועל במחלקת מגירות של מפעל לייצור רהיטים, שיום אחד מתיישב על השיש ליד המקרר עב"מ, הזוכה לשם העברי חלליאן, ומטיל את פנחסי למסכת חברתית המחייבת שיחה עם אלונה המאוהבת בו וכן קשר עם מדענים ממכון ויצמן. כך גם בסיפור "אתמול בערב", עת מלכת אנגליה מתקשרת ומפרה את שגרת חייו של הגיבור.
לאורך כל הספר לקיש מעורר תחושה של מתח, כביכול דבר-מה עתיד להתרחש, כשלמעשה דבר אינו קורה. הדבר עורר בי אכזבה מסוימת, של אי-קיום הבטחה שנמסרה באופן בלתי מחייב. קיים כאן פוטנציאל ספרותי, והנובלה "רעש רחוק", כמו גם רעיונותיו המקוריים והמעניינים שהועלו ב"חלליאן" וב"אתמול בערב", מעידים על כך. עם זאת, יש מקום לתהות על ההחלטה להוציא ספר שלם של סיפוריו ובה בעת להעריך את דנה אולמרט, עורכת הסדרה, על נכונותה ומאמציה לקדם קול חדש בבמה הספרותית בארץ.
גל קרניאל היא מאסטרנטית בחוג ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית
