זה חלליאן פרטי וזה שייך למשק בית כמו פודל של אשכנזי
מאת דרור משעני
סופרים מעטים מוכנים להשאיר בלי שם את הדבר שאי אפשר לתת לו שם. הסופר אהרון לקיש, וגיבור הנובלה שלו, פנחסי, מוכנים: הם נפרדים מ"חלליאן" לפני שהספיקו לברר את מהותו
אהרון לקיש
רעש, מאת אהרון לקיש, סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, 2004 ,138 עמודים
כל מי שישב פעם לכתוב מכיר את התחושה ואת המלים: את תחושת המעצור ואת המלים שמתארות אותה. אם כותבים ספרות או יומן או מכתב אהבה או מכתב התאבדות: "אני תקוע", "המלים לא באות לי", "הכתיבה לא זורמת". מה באמת אומרות המלים האלה? נדמה לי שהן אומרות את עצמן במהופך: המלים קלות, הן באות, הן זורמות, הן לוקחות ממני את הכתיבה, הן לוקחות ממני את עצמי. המלים אף פעם לא בתוכי, כלומר בתוכי משהו אחר ממלים: המלים מחוץ לי, לפני, הן כבר כתובות, הן מנסות להוביל אותי אל הנקודה. זה אני שעוצר, אני שנתקע. אני מתנגד לתנועה הזאת של המלים שמנסה לקחת ממני את הסיפור שלי, את האהבה שלי, את המוות שלי ואת החיים, את הכתיבה.
הכתיבה באמצעות המחשב מאפשרת להתבונן בתחושה הפרדוקסלית הזאת: אני כותב מלה והמחשב כבר מסמן לי שהיא לא נכונה. הוא הכיר לפני את המלה הזאת. היא כבר קיימת, היא כתובה. היא הופיעה בתוך משפט אחר בצורה אחרת, כבר יש לה משמעות. אני יכול לכתוב אותה רק כפי שנכתבה בעבר. והמחשב לא מסתפק בכך: יש לו בשבילי גם הצעה. ללשון יש הצעה בשבילי: הלשון מציעה לקחת ממני את הלשון ולהחזיר אותה אלי בעצמה, לכתוב במקומי.
אפשר לדמיין כיצד בעוד כמה שנים תשתכלל לשון המחשב הזאת: היא תוכל לא רק לאיית במקומי ולחבר מלים למשפט, אלא גם לכתוב דימויים בשבילי; היא תציע לי נוסחים של כתיבה אקדמית ויומנית, של כתיבה גברית וכתיבה נשית, של התבוננות בגוף ובנוף. היא תציע לי דקדוק סמנטי של אהבה ושל מוות. אולי היא אפילו תלמד לזכור את הלשון שלי, כלומר את הלשון שהיתה שלי עד היום, ותציע לי בכל פעם מחדש את האהבה והמוות שכבר כתבתי.
אבל יש לי גם אפשרות אחרת; המחשב נותן לי אפשרות אחרת: התעלם מהכל. התעלם מהאופן שבו נכתבה המלה בעבר, התעלם מהאופן שבו כתבו אותה אחרים, התעלם גם מהאופן שבו אתה כתבת אותה. התעלם מהכל. תן לכל להיעלם והיעלם בכל.
רק לעתים רחוקות אנו נתקלים בסופר הבוחר באפשרות הזאת ומתעלם מהכל; בסופר שבוחר להתעלם מן התקן הלשוני הלא לגמרי מנוסח, ובכל זאת הקפוא, של התרבות העברית, שבוחר להתעלם מלשון הנוסח של הספרות העברית, אותה לשון "מוגבהת" שכלאה אי שם בשנות החמישים את הדיבור הישראלי במכלאות של דימויים מפויטים, שבוחר להתעלם אפילו מלשונו שלו, כלומר מן הלשון שהיתה שלו בסיפור הקודם, ומגשש לעצמו ולעברית לשון חדשה בכל כתיבה.
אהרון לקיש, בספרו הראשון "רעש", עושה בדיוק את זה. בחמשת הסיפורים הקצרים הכלולים בספר, ובמיוחד בשני הסיפורים הארוכים (או הנובלות הקצרות) שבו, הוא מצליח להציב ללשון הספרות הישראלית ולדמיון הלשוני של העברית אתגר שלא נתקלו בו כבר זמן רב, ומעניק להם טקסטים זרים לרוחם: טקסטים נטולי אלימות, שמקבלים את העולם אל תוכם בלי לכלוא אותו.
הסיפור המרתק בקובץ הוא הסיפור הארוך הראשון, "חלליאן": סיפור שהוא תיאור מפעים של צמיחת מעשה הכתיבה מתוך האני, של המאבק של האני על הכתיבה בלשון ושל ההפסד הנפלא שחייבת הכתיבה להפסיד לעולם כדי לזכות בו. מהו חלליאן? חלליאן הוא חבילה שנוחתת בביתו של המספר, פנחסי, פועל במפעל לייצור מגירות. פנחסי לא ביקש לעצמו את החבילה. היא נחתה בביתו בלי לבקש את רשותו והוא גם לא יודע כיצד הגיעה אליו: אולי בעל הבית הניח אותה בדירתו, ואולי מכוכב אחר הגיעה ואולי בכלל מחלום שחלם.
ובכל זאת, מהו חלליאן? איך הוא נראה? "לא יכול להגיד לך איך בדיוק הוא נראה. זה אין אפשרות להגיד כי לא היו לו קווים. מה זאת אומרת לא היו לו קווים? זאת אומרת שהוא לא נגמר בדיוק על הקו. לא היה לו... לא היה לו... אה, זהו, מה אלונה אומרת, קונטור. הוא היה בלי קונטור" (עמ' 12). את חלליאן, אם כך, אי אפשר לתאר, אבל גם את העדר האפשרות לתאר אותו אפשר לומר רק במלים זרות, כלומר בשפה אחרת, במלים של מישהו אחר.
פנחסי מקבל את החבילה לביתו בטבעיות, אף שהוא אינו יכול להכיר את מהותה. הוא מציע לה לאכול ומדבר אליה, הוא חושד בה שהיא מדברת עם המקרר ומכניסה לו רעיונות סוציאליסטיים לראש, והוא גם אינו מתפלא כשיום אחד היא נושכת את רגלו של האח מבית החולים למשוגעים שבועט בה כשהוא מגיע לקחת את פנחסי. בקיצור, חלליאן הוא אותו דבר שאי אפשר לעצור בלשון, כלומר לסמן אותו בה, ואי אפשר גם לתפוש, כלומר ללכוד את מהותו בלשון.
אבל הטקסט כמובן מנסה, הספרות מנסה, הלשון תמיד מנסה. ללשון יש שם מן המוכן גם למה שאי אפשר לעצור בה, ומנגנוני החוק והידע (המשטרה, האקדמיה) כבר מוכנים ללכוד את החבילה שנחתה בביתו של פנחסי, ומכנים אותה "עצם בלתי מזוהה" (עב"ם). חישבו לרגע על הסימן הלשוני הזה, "עצם בלתי מזוהה", כעל סימן גבולי שמקפל בגבוליות שלו את מהותה של הלשון עצמה ואת מהות השימוש בה: את ההתעקשות שלה לכנות בשם את מה שהיא אינה יכולה להכיר את מהותו; את ההתעקשות שלה לעצור בלשון גם את מה שהוא העדר האפשרות לעצור בה. שימו לב כיצד גם למה שללשון אין שם בשבילו יש לה בשבילו כבר שם מוכן מראש.
פנחסי, מי ש"העצם הבלתי מזוהה" נמצא בתוכו (בביתו), מסרב לקבל את השם המוכן לו כבר בלשון, ומעניק לו שם פרטי, שם שיהיה מובן רק ללשון שלו, חלליאן. מכאן הופך חלליאן לשמה של הלשון הפרטית, לסמל להתעקשות של פנחסי לדחות את המלים הזרות ולכתוב מתוכו, לשמה הפרטי של הכתיבה.
הכתיבה הזאת של פנחסי, ההתעקשות שלו לכנות בעצמו, בלשון משלו, את מה שבתוכו אינו ניתן לכינוי בלשון הציבורית, מקים עליו כמובן את כל הממסדים הלשוניים. המשטרה, השב"כ, כלי התקשורת ואנשי האקדמיה מגיעים לביתו כדי לקחת ממנו את החלליאן: כדי לבדוק אותו, כדי לזהות אותו, כדי לכלוא אותו. המצור של המשטרה על ביתו של פנחסי הוא מצור לשוני, מצור של זיהוי וסימון בלשון: "ההם מסביב השחורים עומדים שותקים מתכוננים כמו חיות רעות עם הרובים, כלבים בני כלבים. בסוף אמר לי הפקד, 'פנחסי, האם אתה מודע לחומרת המצב?' עשיתי לו, 'מה אתה מדבר? אני התחלתי? זה המקרר שלך? מה יש לכם אתם בני זונה? (...) זה פה עניין פנימי שלי, אתה יכול לרשום אצלך, סכסוך משפחתי, אין עניין לציבור, וזה אשמתכם שאתם מתפרצים ככה, מנוולים'. שאל אותי, 'פנחסי, האם זה חוצן או נשק ארצי?', הבאתי לו, 'ואי ואי, בוקר טוב אליהו. עכשיו נזכרתם? אני אין אצלי שום חוצן. זה חלליאן פרטי וזה שייך למשק בית כמו פודל של אשכנזים" (עמ' 32).
לכל סופר יש סיפור או שניים, שנכתבים בדרך כלל בתחילת דרכו, ושבהם מופיע חלליאן כזה: דבר שאי אפשר לתת לו שם, דבר שמסמן בעצמו את האי-אפשרות לתת שם. אותו דבר שנמצא בתוכי לא במלים מוכנות כבר ושרק ממנו, כמו בסיפור הזה, יכול להתחיל הדיבור הפרטי, יכולה להתחיל הכתיבה. הכתיבה, שהיא המאבק בלשון המנוסחת כבר, בלשון של הממסדים הפוליטיים והספרותיים, בלשון שחוותה בשבילי את העולם והבינה אותו וחתמה אותו במלים, בלשונו של החוק. סופרים מעטים בלבד, בעיקר בספרות העברית, מוכנים להשאיר בלי שם את אותו דבר שאי אפשר לתת לו שם, להפסיד לו בלשון כדי להמשיך לזכות בו בעולם. סופרים מעטים בלבד מוכנים להישאר מחוץ ללשונו של החוק.
פנחסי מוכן, או אהרון לקיש: הם נפרדים מ"חלליאן" לפני שהספיקו לברר את מהותו. הוא נעלם רגע לפני שהוא נתפס, והם מקבלים בהבנה את היעלמותו, כפי שקיבלו את הופעתו, בטרם יצליחו לכלוא אותו בשפה, למצות את משמעותו בלשון.
רק הסופרים המעטים האלה יכולים אחר כך להמשיך לכתוב באמת, כלומר לכתוב בלשון משל עצמם, לשון שמכירה באי האפשרות שלה למצות את העולם, שנכנעת לפניו, ושמצליחה לכן להביא משהו ממנו אל תוכה. שאר הסופרים מתעקשים למצות את הדבר בלשון ולמשמע אותו בתוכה: הם מפסיקים אז לשמוע את החלליאן שלהם, ואתו את העולם.
