אלי עמיר. ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 411 עמ', 84 שקלים
אלה שוחט כתבה לפני שנים על זהות הכלאיים היהודית-ערבית של יהודי ארצות האיסלם, ועל התביעה להדחיק זהות זו ולאמץ זהות ישראלית משוללת מאפיינים ערביים, שבה נתקלו יהודים שהיגרו ארצה עם הקמת המדינה. הערביות הזאת הצטמצמה בדרך כלל לעניינים של "פולקלור", של נוסטלגיה לבגדד, לבתי הקפה שלה, למוסיקה ולשפה הערבית, ולא פחות מכך לחברה המסורתית וההיררכית שלפני משבר ההגירה.
הערביות הוצגה בידי סופרים כסמי מיכאל, שמעון בלס ואלי עמיר כמבחן לליברליות של התרבות הישראלית וליכולתה לאפשר נוכחות של תרבות אתנית. אולם נקודת המבט החדשה שיצרו סופרים אלה לא הטילה ספק בתקפותן של עמדות לאומיות. השאלות הפוליטיות שהתקשרו על היחס לערבים בישראל, כמו לפלסטינים, לא מצאו מקום בתוך הכתיבה האתנית הזאת. מיקוד העימות בנושאים חברתיים ותרבותיים הספיק לה.
ב"יסמין" של אלי עמיר הזהות היהודית-ערבית מתורגמת לראשונה גם להקשר פוליטי אקטואלי. הרומן מתמקד בשנה הראשונה שלאחר מלחמת ששת הימים ועוקב אחר נקודת מבטם של ערבים שגרים בירושלים המזרחית, של אבו נביל המוסלמי הלאומני ושל אבו ג'ורג' הנוצרי המפוכח, הפרגמטי, של קיצונים יותר וקיצונים פחות, ובעיקר של יסמין, בתו של אבו ג'ורג', שהתאלמנה בגיל צעיר ובילתה חמש שנים בלימודיה בפאריס, ועתה שבה לביקור משפחתי שמתארך.
מצד שני עוקב הסיפור אחר נקודות מבטם של נורי, יהודי שעלה מעיראק ועתה הוא משמש יועץ לענייני ערבים, של הפרופסור המזרחן, של השר, של הפקיד שאביו נרצח בידי ערבי מול עיניו שנים לפני כן, של הוריו, אחיו ודודו של נורי; מעין תמונה קבוצתית שמציגה בעיקר את הגבולות האידיאולוגיים שבתוכם לכודות התודעה הלאומית הישראלית והפלסטינית, מבלי למצוא מכנה משותף שיאפשר ליצור הידברות שמעבר ליחסי הכוח הצבאיים. לצורך תיאור השיח הפוליטי משני הצדדים משולבים קטעים רבים בעלי אופי פובליציסטי של ויכוחים בין יהודים לבין עצמם, כמו בין ערבים לבין עצמם, מבלי לשכוח את הוויכוחים בין היהודים לערבים החוזרים לעייפה על רטוריקות חבוטות: זכות השיבה והנכבה של 1948 מחד גיסא, מול הוודאות שהערבים רוצים להשמיד את מדינת ישראל מאידך גיסא. אם מישהו מהקוראים מעוניין בתיאור של הלכי הרוח הפוליטיים בשתי החברות לאחר המלחמה, הוא עשוי למצוא ברומן זה חומר רב.
ספרו של עמיר לא היה אפשרי אולי ללא הכתיבה האינטנסיבית שהסתמנה בשנים האחרונות בנוגע ליחסים בין יהודים לערבים (יצחק לאור, רונית מטלון, מיכל גוברין ואחרים), ולמסורת של סיפורי אהבה חוצי גבולות בין יהודייה לערבי או בין ערבייה ליהודי, שניתן למצוא מאז ומתמיד בסיפורת הישראלית. אולם במקום שסופרים אחרים נזקקים לרדיקליות מחשבתית ולדחייה של נרטיבים ישראליים מקובלים כבסיס להזדהותם הפוליטית עם הצדק הערבי, מעדיף עמיר לחזור ולהתחבר לזהות היהודית-ערבית שלו, להיותו "בן-ערב".
הכרה בזהות כלאיים זו מאפשרת לגיבורו לסמן את הניגוד ההולך וגדל בין רגישותו האנושית לסבלם של הנכבשים לבין תפקידו הממסדי כנציג רשויות הכיבוש. המהלך האטי של התוודעות לחוסר יכולתו להעניק לכיבוש הישראלי גוון נאור של התחשבות בצורכיהם הפרטיים של הנכבשים, כמובן במידה שאינה מסכנת אינטרסים "ביטחוניים" ואינה מאיימת על המשך השליטה בפלסטינים, מוליכה בסופו של דבר להתפטרותו. העמדה הנפשית אצלו אינה נובעת רק מהזדהות עם האחר השונה, כמו אצל הסופרים שהוזכרו, אלא גם עם העצמי, עם הפליט שבתוכו, שערביותו הושתקה וסבלו כפליט יהודי שאיבד את מולדתו לא היה שונה מהסבל הפלסטיני.
עמיר מאמין בהפרדה בין הפרטי לציבורי, בין ההתעקשות על מגע הומני ואישי עם האוכלוסייה הפלסטינית לבין תמיכה בהנצחת הכיבוש, כלומר בהפיכתו לבלתי נראה. אולם האופציה הזאת של כיבוש נאור דינה להיכשל: החיפוש בכליהם של פלסטינים במחסומים, הסירוב לאשר את שיבתו של הבעל הפליט במסגרת של איחוד משפחות והפקעת רכוש ובניינים של פלסטינים חוזרים וממחישים ברומן, כמו במציאות, את הכיבוש. ואילו הסיסמאות המופיעות בפיהם של דוברי השלטון וסוכניו על חיים משותפים של יהודים וערבים נועדו לטשטש את מוחשיותו, כמו הסיסמאות המעניקות ליהודים מזרחיים מעמד של מתווכים בין העמים. גיבור הרומן לומד אמנם לבחון בביקורתיות את הדימוי העצמי שלו כ"חבר הסתדרות", וכמי ש"נהנה מן התחושה המשכרת שאני פועל בשם המלכות ושהכול נענים לי ומסבירים לי פנים" (עמ' 93).
גם המגע עם הדמויות הערביות מאפשר לו להפוך למי שמייצג עמדות פוליטיות פלסטיניות, שמלכתחילה לא הזדהה עמן. המגע האישי, שהופך לסיפור אהבה בין נורי ליסמין, מחולל גם אצלה את המהפך הלא-צפוי: מבחורה בעלת עוינות נוקבת כלפי הישראלים מתוודעת יסמין לכך ש"הכובשים שלנו מתהלכים, כמונו, עם פצעים בלבם" (עמ' 378), ואף יכולה לגלות הבנה כלפי מה שהיא עצמה מכנה ה"'סומוד' שלכם, האהבה שלכם לאדמה הזאת" (עמ' 410). האויב איננו נהפך אמנם לאוהב, אולם המטרה היא להצביע על אפשרויות ההזדהות עם האחר ועל מוגבלותה של כל עמדה לאומנית שתובעת לעצמה מעמד של צדק מוחלט וודאי.
ולמרות המהפכים הללו, נדמה שאם בכך מתמצה הפרטיות של הדמויות, מוטל ההישג הספרותי בספק. מעבר לכך לא נבנית שום תקשורת משמעותית. עמיר מאמין גם ביכולתו של גיבורו ששפת אמו ערבית ליצור דיאלוג קרוב יותר עם אהובתו הערבייה. זוהי גם המשימה שמטילים עליו שולחיו - לנצל את הקירבה הלשונית כדי "להסביר את עמדתנו". אולם הרומן נכשל להעמיד שפה משותפת, "שיח אהבה" שחורג מהשיח הפוליטי אשר סביבו נבנה כל דיאלוג, אפילו זה ה"אינטימי". הבחירה של יסמין לדבר עם נורי רק באנגלית, לא בערבית (שפת האם של שניהם) או בעברית (שבה הם שולטים היטב), מצביעה על האופי הדיפלומטי של יחסיהם. שפת אהבה קיימת בקירבה בלתי נסבלת ללשון הפוליטית ("כובש עדין שלי, מילמלה ועיניה מוצפות", עמ' 393), או כנעדרת, כחסרת מקום בתקשורת הדיאלוגית ביניהם ("רציתי לומר לה, בעברית ובערבית ובכל שפה שבעולם, את כל דברי האהבה שחלמתי שנה שלמה לאומרם, והפורקן והעילפון השכיחו ממני הכל", עמ' 393) שאיננה מצליחה לטשטש את דלות המרחב הפרטי-הלשוני של הרומן.
"יסמין" הוא סיפור שבנוי לפי תבנית מוכרת מאוד בסיפורת הישראלית. מה ניתן לצפות מעוד סיפור אהבה בין יהודי לערבייה, בדרך כלל נוצרייה ומשכילה וכמובן יפהפייה וחופשייה בדעותיה ובמנהגה? הלא זו אותה הפנטזיה שרווחת בסיפורת העברית מאז סיפורו הראשון של משה סמילנסקי ("לטיפה", 1906): המשיכה הבלתי ניתנת למימוש אל האשה הערבייה במטרה לגאול אותה מחברתה הנחשלת. מחירה של הפנטזיה גם הוא אינו משתנה: סמילנסקי מספר על האשה היהודייה שהוא נשא, אך ורק משום שהיתה דומה לאותה ערבייה. גם עמיר מתאר את חוסר היכולת של גיבורו ליצור קשר רגשי עם נשים ישראליות, כשאהבתו השלמה חייבת להישאר אסורה ובלתי אפשרית. מצד שני, חייהן של הערביות שלא זכו לממש את אהבתן ליהודי אמורים להיות משמימים, מחניקים. שוב ושוב נאלצים גיבורי הסיפור להודות בנוכחותם של גבולות לאומיים שאין בכוחם להתמודד עמם. סיפורים "מרגשים", "נוגעים ללב" אבל עקרים, משום שמהלכם וסופם קבועים מראש. מה שנותר פתוח בתבנית זו הוא תפאורת המרחב הפרטי, שנמצא תמיד נגוע באלימות מילולית וחשדנות לאומית, ללא יכולת לעמוד במעמסה, להציב אופוזיציה בעלת עומק ועוצמה כלפי המוכר לעייפה.
אכן, נורי, המספר, אביו ודודו, מופיעים בסיפור כמי שבניגוד לדעת הקהל הישראלית שיכורת הניצחון הבינו שיש להחזיר מיד את השטחים הכבושים לבעליהם, אפילו ללא הנוסחה הממלכדת "שטחים תמורת שלום". המזרחיות מוכיחה מבחינה זו את חפותה, את היותה רחוקה מזיהויה הסטריאוטיפי עם לאומנות ושנאת ערבים.
בהקשר הזה של טיהור המזרחיות נוטה המספר להשכיח אפילו את טראומת הגירוש מעיראק ואת חוויית הקליטה הקשה. לדמויות יוצאות עיראק מוצמדת נוסחה שהן מדקלמות, נוסחה הגואלת אותן מתחושת הכישלון האישי שמלווה את חייהן בישראל (למשל: "היינו פליטים כמוהם, והיום, ברוך השם, לא חסר לנו כלום, כל הכבוד למפא"י", עמ' 295). יחד עם זאת, למתחים הרגשיים המעניינים שאיפיינו את כתיבתו המוקדמת של עמיר, כמו המתחים בתוך המשפחה, אין ביטוי בספר הזה, שבו לא מצויות דמויות מעוררות חמלה אמיתית או זעם. עמיר לא חוסך מאמצים להוכיח שהגיבור המזרחי שלו הוא ישראלי מסוג אחר, לא שובניסטי ואטום לסבלותיהם של הנכבשים, עדין ביחסיו עם נשים, מהוסס ומתחשב במידה ראויה להערכה, ובעיקר מורכב ובעל זהות כפולה (מצטט את ביאליק ואת אום כולתום). זוהי, דומני, מטרתו העיקרית של הרומן.
לכאן קשור גם תפקיד הערבים ה"טובים" (יסמין ואביה): לאהוב את נורי, להעניק לו את הלגיטימציה האנושית שהחברה הישראלית לא ידעה בעיוורונה להעניק לו (התחום הלשוני כדוגמה: לשונו דלה וחסרת כל ייחוד אתני או תרבותי, וגם רעננות סגנונית אין בה, בניגוד ללשונו בספרו "מפריח היונים"; אולם לדידה של יסמין רגישותו הלשונית היא רגישות של משורר). אלא שגם לאור לגיטימציה זו, נורי לא יכול לוותר על חיבוקה של המדינה שעמה הוא מזדהה בתוקף תפקידו וכנראה גם בשל אישיותו. כמו מדריך תיירים הוא נוטל את יסמין לבית הקברות בכינרת, שבו טמונים בני העלייה השנייה; שם היא סוף סוף מבינה ציונות מהי. הקשר בין נורי לאהובתו הפלסטינית לא יכול להתנתק מהמדינה, מהרטוריקה הרשמית של "האבות המייסדים"; הואיל ויצק מים על ידיהם הוא נבחר לתפקידו (עמ' 62), ובתמורה לכך הוא מוביל את אהובתו אל קברי האבות.
מעבר לשיעור המוצלח בצדקתו היחסית של האחר, שהספר הזה מקיים מתוך תחושת שליחות, לאן הוא מתכוון לטלטל את דמויותיו המאוהבות? נורי יודע שאין ביכולתו להציע ליסמין נישואין בגלל התנגדותה המשוערת של האם והמשפחה, וגם אופציה אחרת אינה עולה על דעתם. ההכרעה היכן לסיים את הסיפור (עזיבתה של יסמין, רציחתה של רדיד שלא נענתה לרצון בעלה להגר לירדן) משקפת איזו התמוגגות מהכישלון הידוע מראש, מההוכחה החוזרת על עצמה שהמציאות "אינה פרטנר" בשבילנו האוהבים, הסובלים.
עד כמה רצינית, אם כן, אהבתם של נורי ויסמין, ועד כמה הפלירט של הסופר עם הדמויות הערביות חורג מצרכים נרקיסיסטיים? נראה שהוא דומה למדי לפלירט של הכובש הנאור עם הנכבשים, שכל כולו מיועד להשיג את הודאתם באנושיותו של הכובש ובתמימות ידו המושטת לשלום, סחורה שמספק אבו ג'ורג' החביב, המתעלה לרגע מעל נקודת המבט הלאומית פוליטית: "אפילו בכיבוש שלכם יש משהו טוב. החזרנו את יסמין. לעולם לא תדע כמה אני אסיר תודה לך. הצלת לי את הבת שלי" (עמ' 305).
עמיר ממחיש ברומן האחרון שלו את מה שפרדריק ג'יימסון כינה "בית הכלא של השפה". הכובש הנאור שמדקלם דברי "כפירה" בקונסנסוס אינו שונה מבחינה זו מהכובש החשוך המדקלם דברי חזון משיחיים. בית הכלא קשור גם בבחירה בתבנית ספרותית משומשת למדי, תבנית שהפכה את הכתיבה הספרותית לליווי קבוע ובלתי מזיק של הכיבוש, בבחינת אמצעי לריגוש לא מחייב בנוגע למורכבות הסכסוך הלאומי ולטרגדיה האנושית שכרוכה בו. סופרים אחרים שבחרו בתבנית זו היו מודעים למגבלותיה, ועל כן ראו חובה לעצמם למצוא תחבולות שיצילו את הסיפור מהתבנית שלו. בדרך כלל מופיעות תבניות אלטרנטיביות, פיצולים של הסיפור ושל הדמות, או ניסיונות מגוונים לנטרל ולשבש את הידוע מראש. אצל עמיר, לעומת זאת, לא מצויה כל אלטרנטיבה, גם אין הוא כנראה מחפש כזאת. צמידותו לקלישאות השיח הפוליטי כמו לדמויות המנהיגים של התקופה (אשכול, דיין, נאצר) שמהלכות עליו קסמים, יוצרת אמנם רומן "ריאליסטי", כפי שנכתב בגב הספר, אך ללא עמדה אמנותית עצמאית הולמת.
ספרו של יוחאי אופנהיימר, "הזכות הגדולה לומר לא: שירה פוליטית בישראל", ראה אור בהוצאת מאגנס
