תום סטון. תירגמה מאנגלית: גיא עד. הוצאת כנרת, 237 עמ', 84 שקלים
כש"שנה בפרובאנס" של פיטר מייל הפך
כפר יווני ברודוס
תצלום: משה גלעד
לרב מכר עולמי היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שנוצף בספרים נוספים שעניינם החוויה הים-תיכונית בעיני אורח מן החוץ, רצוי ממולדת אפורת שמים. הבאים בתור היו פרנסס מאייס עם "תחת שמי טוסקנה", ומורט רוזנבלום שכתב את "אווז בטולוז". הרעיון המשותף לכולם - משלחת אנתרופולוגית של נפש אחת היוצאת לשהות ממושכת בסביבה זרה - מניח תשתית להתנגשויות בין-תרבותיות, הצצה לעולם לא מוכר ועוד חומרים מהסוג שיכולה לצמוח בהם עלילה מעניינת. ואכן, לפעמים שיטת האורחים-מספרים מוכיחה את עצמה והקוראים זוכים בשלל תובנות ראויות. ב"אווז בטולוז" אפשר ללמוד על השינויים העוברים על אירופה בעקבות האיחוד ועל השפעות הגלובליזציה בכלל, ובהרפתקה הצרפתית של פיטר מייל מתפרקים הסטריאוטיפים של הצרפתים כאוכלי צפרדעים וחלזונות, ונבנית תמונת מציאות תרבותית-קולינרית מורכבת ובאותה מידה טוטלית יותר מהקלישאה עצמה.
הז'אנר שמדובר בו נרקם במבנה קשיח יותר משל סונטה אליזבתנית. הפתיחה נטועה בחיים התקועים בהווה אפרורי, רצוי גשום, המצב האישי בכי רע; איתור של נקודה אקראית על הגלובוס שאליה אפשר לברוח מהשגרה המדכדכת; הגעה למחוז החפץ; תיאור ראשוני של הנופים הנגוע בהתפייטות יתר; ועם הזמן גם התערות בקהילה. העלילה בדרך כלל פשוטה, והיא נארגת בתוך תיאורי הנוף ופרטי הפרטים של מאכלים, טעמים וריחות, וכמובן מסקנות אישיות נרכשות (אם כי לא תמיד כאלה המעידות על מודעות עצמית גבוהה).
בגלגול הנוכחי של הסוגה הזאת כולם היו בניו של מייל, אבל אלוהי הספרות הזאת הוא ותיק הרבה יותר - ג'ראלד דארל. מכל הכותבים בז'אנר הוא הכי מדויק, חד, מצחיק, מעורר מחשבה ומעורר חשק לעלות לרגל לאתרים שעליהם כתב. הבאים אחריו התקשו לשחזר את ההישגים הללו. בתוך המירוץ אחר הזכות להיות הרב מכר של ספרי התיירים-דיירים באגן הים התיכון התיישב על המדף גם תום סטון, שהוא, כהגדרתו, סופר, כותב מדריכי טיולים, היסטוריון, מחזאי ובמאי. סטון מספר על הקיץ שבו התפתה לשכור את הטברנה "הלנה היפה" באי פטמוס ולחלוק את הרווחים עם בעליה המכונה או לאדוס - החלקלק.
בישול, כמו נגינה או כתיבה, הוא כנראה צורך שמדגדג באצבעות. לא במקרה שפים המוכרים כגורמאיסטים לעילא קופצים על כל הזדמנות לבשל, אפילו בבסיס צבאי, גם כשלא כרוכה בכך חשיפה תקשורתית (נחשו איפה יונתן רושפלד שמח לשרת במילואים).
הכרעות רבות גועשות בסירו של הבשלן שמתייחס אל עצמו ברצינות, והחשובה מכולן - באילו מצרכים להשתמש. מי שרוצה להתנסות בבישול מקומי, "אותנטי", יעשה הכל כדי להישען על התנובה המקורית של המקום, להפיק ממנה את המיטב, ולעתים לתמרן בתוך האילוצים שהיא מכתיבה. תום סטון לא שמע על זה. בעוד הוא מנסה בכל כוחו להוכיח במהלך הספר עד כמה התייוון והפך לבן האי פטמוס, הדובר את השפה היוונית על בוריה ומעורה בין התושבים, מבחינה קולינרית הוא מוכיח אאוטסיידריות מוחלטת. בישול בטברנה לא מסתכם בהתמחות בהכנת מוסקה ושליפת דולמדס של עלי גפן מקופסת שימורים. השאלה היא אם עוף סיני, עוף בקארי ותבשיל צ'ילי שעועית בסגנון אמריקאי - אותם סטון מבשל בטברנה ואף חולק אתנו את המתכונים בסוף הספר - בכלל מנהלים איזה דיאלוג קולינרי מינימלי עם מרחב האפשרויות על האי.
סטון התעלם לחלוטין מחומרי הגלם המופלאים שחיכו לו בפטמוס, כמו בכל אי יווני. עשבי תיבול הפזורים פרא בהרים כמו קורנית (זעתר) ומרווה, ירקות הגדלים בשדות בשפע כמו שום, שעועית ירוקה וחצילים, פירות קיץ הגדלים באיים כמו מלונים, וכמובן זיתים, ומוצרים יבשים באיכויות נדירות ובמחירים לא יקרים כמו טחינה, וגם גבינות צאן שאחדות מהן מיוצרות על האי עצמו, ביצים טריות, ויותר מכל שלל הדגה ופירות הים. מכל השפע הזה מתעלם סטון שהוא, כהגדרתו, אמריקאי שמסוגל לבשל חזיר רק כשהוא מגיע באריזת פלסטיק מהמרכול. בכלל, קל יותר ללמוד מהספר על האמריקאיות של סטון מאשר על היווניות של האי, למשל כשהוא מסביר ביהירות מסוימת מה היא עין רעה, או כשהנשים על האי, שלא נוהגות לצבוע את שערן ולעשות מתיחת פנים, נדמות לו כקשישות עתיקות.
במרכז הסיפור ניצבת התרמית - סטון, לטענתו, הולך שולל על ידי שותפו היווני. לנוכח סיפור העלילה שהוא עצמו שוטח, מותר להטיל בכך ספק. כל שף השואף לעבוד עם המצרכים האנינים והיוקרתיים ביותר יודע שלא קל להגיע לרווחיות, קל וחומר כשמנהלים מסעדה על אי קטן ונידח, שבו קשה ויקר להשיג את חומרי הגלם האקזוטיים שבהם הוא חפץ. סטון אמנם מעיד על עצמו שהוא אמריקאי מהדור הישן, ש"אינו יכול לשקר", אבל יש בתיאורים שלו משהו צדקני ומיתמם. הוא לא טרח לבדוק את החישובים הכלכליים שהראה לו בעל הטברנה, לא הציץ בחשבוניות, ואחר כך כעס שהרווחים לא היו מספקים, נטש באמצע הקיץ והפר את החוזה.
הכתיבה של סטון לא נטולת הומור, אך הוא אינו שנון, מצחיק או בעל אבחנות חדות כמו מייל ורוזנבלום. כדי לחפות על כך הוא מתבל את הסיפור בהמון סקס מהוגן המתואר באופן קלישאי, בעיקר עם אשתו הצרפתייה דקת הגזרה.
אז הספר שווה קריאה? אם בטיסה קצרה היה מתיישב לצדכם אמריקאי מיוזע ומתחיל לספר סיפור קולח על חייו ביוון, תוך כדי שהוא מראה לכם את הדליות בשוקיו, הייתם מבקשים מהדיילת לעבור מקום, או שהייתם אסירי תודה על כך שהוא מעביר לכם את הזמן?
שירי כץ היא חובבת בישול שבילתה קיץ שלם על אי יווני
