עמנואל טוד, אנתרופולוג, דמוגרף וכלכלן צרפתי, מדיח את ארצות הברית ממעמדה כמעצמת-על יחידה. אין לה סיכוי, אם להאמין לספרו, וההתפוררות כבר החלה, עוד לפני המלחמה בעיראק
אחרי האימפריה, מאת עמנואל טוד, תירגמה מצרפתית לי עברון, הוצאת עם עובד / ספריית אופקים, 2004 ,173 עמודים
כשישבתי בכלא שש, היה בתא שלנו אסיר שהאחרים קראו לו בזלזול גדול "הוליווד", מפני שטען כי היה לפני השירות והכלא בהוליווד. לא
עמנואל טוד. ההתפוררות כבר החלה
עזרו לו כל הטיעונים, אף אחד לא האמין שהיה בהוליווד. תכופות אני חושב על כתבים כלכליים, פרופסורים ואנשי צבא, כמי שקרובים מאוד במנטליות שלהם לאותם עשרים אסירים פרימיטיווים. מוגבלותה של האליטה הישראלית להשתלט על (עוד) שפת תרבות, חוץ מאנגלית, יחד עם האי-יכולת להבדיל בין עושר סחורות לבין מוצא הסחורות, בין תעשיות צבאיות לעוצמה צבאית, בין בורסה משגשגת לכלכלה חזקה, ובין כלכלה חזקה לחברה המקנה אושר לחבריה, המוגבלות הזאת אינה רק תוצאה של פרובינציאליות, אלא עדות לפרובינציאליות קיצונית. ההערצה לארצות הברית דומה לאותו אי אמון בתא 6, כלא שש.
גם אם אין אומרים מלה אחת על הזוועות שממיטה ארצות הברית על חלקים גדולים של העולם - עיראק, למשל: 100 אלף עיראקים מתים כתוצאה מכיבוש לצורך "תפיסת הנשק להשמדה המונית" שלא היה - תמיד יישאר כגרעין קשה של ההערצה לארצות הברית אותו פרובינציאל נרעש מגובה גורדי השחקים, או המפציץ החדיש, או הקמפוס הרחב. או-אז יש לשוב אל תא 6, כלא שש, ולראות באחי לתא את נושאי האמת על ההערצה לארצות הברית: עם שעברו נמחק באמצעות מיתולוגיה מעריץ עם שאין לו עבר כלל.
כל זה לא בא אלא כדי להמליץ על הספר המבריק ביותר שקראתי בשנה האחרונה, ספרו של עמנואל טוד, ליברל צרפתי, חסיד של הקפיטליזם, בהחלט לא לאומן צרפתי, ולא אנטי-אמריקאי מן הסוג הישן והטוב (שהוא טורח להסתייג ממנו), אלא איש מדעי החברה, אנתרופולוג, דמוגרף וכלכלן, המפרק, לבנה אחרי לבנה, את הבניין ה"מרגש" הזה: ארצות הברית כמעצמת-על יחידה. אין לה סיכוי, אם להאמין לספרו, וההתפוררות כבר החלה, עוד לפני המלחמה בעיראק.
עכשיו, כשתפקידה להגן על אירופה מפני הקומוניזם נגמר, ותפקידה לנהל את העולם מערער אותו יותר משעירערה את שלומו של העולם מעצמה כלשהי בדברי ימי המעצמות השליטות בעולם, נעשה החשבון הנבואי הזה בעט מושחז שאין שני לו. הספר של טוד ממלא אופטימיות את מי שחשב כי ימיה של ארצות הברית כמעצמת-על יחידה יאריכו הרבה מעבר לימי חיינו וחיי צאצאינו.
טוד עובר מניתוח הגירעונות הכלכליים של ארצות הברית בעשור שחלף מאז התמוטטות הקומוניזם, ומראה כיצד הכסף מייצור סחורות ברחבי העולם זורם לבורסה האמריקאית ומומר שם בסחורות, המיוצרות שוב מחוץ לארצות הברית וחוזר חלילה. מצב זה אינו יכול להימשך לעד, אלא בתודעתם של הכלכלנים: "התיאוריה הכלכלית האורתודוקסית אינה יכולה להסביר את הנסיגה בפעילות התעשייתית באמריקה, את הפיכתה של ארצות הברית למרחב המתמחה בצריכה ותלוי בעולם החיצוני לסיפוק צרכיו. אך אם חושבים על רומא האימפריאלית, אפשר להבין את התהליך כתוצאה כלכלית של ארגון פוליטי וצבאי". כאן מצוי בוודאי ההסבר להתפעלות העולמית ממה שקרוי "אמריקה". אחרי הכל היא קונה מ"כולנו", בעיקר כשקשה לנו. ואולם, "הגירעון המסחרי (של ארצות הברית) מעמיק, ומגיע בכל שנה לשיאים שליליים חדשים, (...) הגירעון המסחרי של ארצות הברית הוא המנחה האימפריאלית שמעלות לה אומות העולם". וכך, המנחה הזאת, שכל העמים המשועבדים העלו לאימפריות שלהם, כבר קוברת את ארצות הברית.
מכאן גם ההסבר למה שמתחולל בתוך ארצות הברית: "אין ספק שמ-1970 עד 2000 התחולל בארצות הברית תהליך קיטוב חברתי מן הטיפוס הרומי, צירוף של התפתחות פלוטוקרטית והתרחבות פלבאית, במובן שהיה למלה זו בתקופת האימפריה הרומית. המושגים פלוטוקרטיה ופלבאים מציינים כאן לא רק דרגות של עושר, אלא גם את העובדה שהעושר הזה, גדול או קטן, אינו נובע מפעילות יצרנית ישירה, אלא משליטה פוליטית על העולם החיצון".
ארצות הברית, אליבא דטוד, נמצאת בשלב ה"לחם והשעשועים" שלה, ולא בשום "כלכלה חדשה". עניין זה אינו קשור ישירות בנפילת הקומוניזם כמעצמת נגד, אלא דווקא בהערכה האמריקאית המאוחרת יותר (1995), שאת רוסיה (הפוסט-קומוניסטית) החלשה אפשר וצריך לפרק (כהמלצתו של בז'ז'ינסקי בספרו הנודע). מכאן ההסבר להצבתם של חיילים אמריקאים בגרוזיה, באוזבקיסטן והבחישה המתמדת באוקראינה (הספר נכתב הרבה לפני המהומות האחרונות בארץ זו, והתפקיד המערבי בהן הסתכם אצלנו, כרגיל, ב"טובים" מול "רעים").
ואולם אין לה סיכוי, לארצות הברית, על פי התיאור של טוד. לא רק שרוסיה מתאוששת ומגלה סימנים של התייצבות, והיא גורם שארצות הברית אינה יכולה לפרק, אלא שארצות הברית, על פי טוד, חרף עליונותה הצבאית, הבאה לידי ביטוי במפציצי ענק וביכולת של הרס מרחוק, אינה נהנית מצבא יבשה טוב, וכישלונותיו בלוחמת יבשה היו תמיד בעוכריה, גם בזמן מלחמת העולם. אלמלא הצבא האדום, ספק אם היינו נמצאים היכן שאנחנו. למרות הוליווד, גם את המלחמה נגד גרמניה הנאצית ביצעו בעיקר חיילי הצבא האדום. העיקר בניתוח האסטרטגי של טוד עוסק במרחק הגדול של ארצות הברית מאזורים שהיא בוחרת לה כאזורי עימות, בעיקר אזורים נחשלים, שהמלחמה אמורה להיות בהם "זבנג וגמרנו". הריחוק גזר על ארצות הברית בידוד שהועיל לה כל עוד נמנעה מעיסוק בענייני העולם. התערבותה בכל מקום מסבכת את המצב והופכת את ארצות הברית למטרד קבוע.
טוד משוכנע שהנתונים הדמוגרפיים - בעיקר ריבוי טבעי ואוריינות - מעידים על שינוי ברור של סדר הכוחות בעולם, לא רק במערב אלא גם במקומות שההיסטריה הצלבנית של ארצות הברית מחמיצה. למשל, איראן. טוד טוען כי אפילו שלוש החוליות ה"חלשות" של אירופה, כלומר שלוש המדינות היותר פרו-אמריקאיות - פולין, טורקיה ובריטניה - עתידות בתוך זמן קצר מאוד להעדיף, אם יידרשו להעדיף, את תחומי האירו, משום שכלכלתן תלויה באירופה. אירופה, רוסיה ויפאן, מצדן, אינן צריכות לסבול עוד את ההפרה האמריקאית המתמדת של הסדר העולמי, ולפיכך קרוב היום שבו ינוהל מאבק כלכלי נגד ארצות הברית, בעיקר אם זו תתמיד למנוע מהאליטות של המדינות הללו ליהנות ביחד אתה מהתרוששות העולם ומהתעשרות המרכז.
טוד משקיע הרבה מאמץ בתיאור ההבדלים בין הגישה האירופית לבין הגישה האמריקאית. הוא לא נסחף לפרנקופיליות הנפוצה בפרובינציה שלנו בעניין "תרבות עשירה" מול "טלוויזיה אמריקאית". אחד ההבדלים החשובים בשבילו הוא המורשת האנתרופולוגית. שוב ושוב הוא נדרש לחברה האמריקאית כחברה ששולטות בה נשים סרסניות, המאיימות על אירופה לא פחות מהגבר הכל-יכול המצטייר מתיאורי האיסלאם על פי בן-לאדן. ובכל זאת, ביסוד ההבדלים עומדת תרבות אירופה, הדומה מאוד, מבחינתו של טוד, לתרבות אסיה - תרבות בת יותר מאלף שנים של עבודת איכרים, טיוב הקרקע, שימורה, מאבק מתמיד נגד אסונות טבע וסחף, יובש וקור. אמריקה ניתנה למהגריה כאוצר שמעולם לא טרחו לשומרו. האמריקאים, לבד מהשמדת הילידים, לא פיתחו תרבות של התמודדות אטית עם הקיים, עם הקיום. הזלזול בסביבה והשחתת היקום הם הבסיס לתרבות שונה, תרבות של צריכה בזבזנית, חסרת היגיון.
יתר על כן, המדיניות האימפריאלית זרה לארצות הברית, גם מפני שאינה מבינה את מושג "הצדק האימפריאלי", אליבא דטוד, כלומר יחס של שוויון לכל העמים הנשלטים. כאן ממלא בניתוחו תפקיד חשוב היחס האמריקאי לפלשתינאים ולערבים בכלל, לעומת היחס שלה לישראל. בתרבות האמריקאית משלה הבחנה מתמדת בין אלה שהם "לא כמונו" אבל יכולים להיות "כמונו" (אירים, איטלקים, יהודים, ישראלים), לעומת אלה שאף פעם אינם חלק מ"אתנו": אינדיאנים, שחורים, היספנים, ערבים. הכישלון הזה של האוניוורסליזם הוא האספקט המרתק ביותר של הניתוח של טוד והוא חוזר שוב ושוב אל ההיסטריה האנטי-מוסלמית של האמריקאים (למשל החלוקה בספרו האידיאולוגי של הנטיגטון).
יחסה העוין של ארצות הברית למוסלמים, אומר טוד - וחוזר על מה מה שמדברים בו באירופה בכל זירה אפשרית - מסכן את יציבותן של יריבותיה הצייתניות של ארצות הברית: בעיקר אירופה (בגרמניה, צרפת ובריטניה יש הרבה מיליוני אזרחים ותושבים מוסלמים, ו"מסעות הצלב" האמריקאיים מאיימים על השקט הפנימי בהן), וכן את יציבותן של יפאן ורוסיה. אירופה ויפאן תלויות בנפט מהמזרח התיכון, וטוד סבור כי האובססיה האמריקאית לשליטה בנפט של המזרח התיכון נובעת בעיקר מהרצון לשלוט בכלכלות המשגשגות הללו, המאיימות על ההגמוניה שלה. הוא איננו היחיד הטוען כך, כידוע.
התרגום הוא תרגום יפהפה, וכמו כל ספריה של סדרת אופקים, גם כאשר הם מוציאים לאור ספרים פחות טובים, העריכה של הספר זוכה לעבודה מצוינת, מדעית ולשונית. חסר מאוד פרק של "אחרית דבר" על מלחמת המפרץ האחרונה, שהספר נכתב לפניה. שום דבר לא השתנה, מבחינת הנבואות של טוד, גם לא הכישלון הצבאי להילחם מלחמה של כובש, אחרי ההרס של עיראק. יכול להיות שארצות הברית היא רק פדרציה של אינטרסים כלכליים ענקיים והחיבור היחיד, היכול להעניק לשלטון שלה לגיטימציה מבית הוא "הערכים הנוצריים". אלה הנמצאים בשלטון שם - ולא מדובר במפלגה, אלא בגורמים הכלכליים הענקיים הניצבים מאחורי בוש - אינם מפסידים מהמפולת האמריקאית, מהמלחמות נגד כל מיני גורמים חלשים, בכוח עצום של הרס, אלא להפך - הם מרוויחים ממנה. הרי בחשבון הסופי גם הרייך השלישי ההרוס השאיר אחריו מיליארדרים.
