קלמפרר: להחזיק מעמד ולהסתגל / דם, זרע ולבה / מרחב של חלום ומשחק
מאת עמרי הרצוג
"יומנים 1945-1933", מאת ויקטור קלמפרר. תירגמה מגרמנית: טלי קונס. עריכה והקדמה: אילנה המרמן, עם עובד, 536 עמודים
מה שהיה ברור לכל, שנכתב במפורש ב"מיין קאמפף" ונאמר מעל כל במה פוליטית, היה נסתר מיהודי גרמניה במחצית השנייה של שנות השלושים.
צבי טריגר
ההתקדמות האטית והסודית, שיוצרת בכל פעם נורמליזציה לרגע ומאפשרת הסכנה עם הגזירות החדשות עד יעבור זעם, השקיטה את אלו שרצו יותר מכל בשלוות השיגרה. ויקטור קלמפרר, פרוטסטנט גרמני בעיני עצמו ויהודי בעיני המשטר הנאצי, תיעד בדקדקנות את מהלך חייו בדרדזן משנת 1933 ועד תום המלחמה. הוא זיהה מיד שהמגלומניה של היטלר תהרוס את המשטר הנאצי; מעט יותר זמן נדרש לו כדי להבין שהיטלר מתעתד להכחיד את היהודים האירופאים, והוא כמעט איחר לקלוט שטבעת החנק מתהדקת סביב צווארו שלו. קלמפרר ניצל מהמלחמה, ויומניו פורסמו לראשונה בגרמנית שנים רבות לאחר מותו. הפרויקט העצום של עריכת מבחר מרשימותיו ותרגומו המופתי לעברית מעורר התרגשות וראוי לכל שבח.
קלמפרר היה גרמני בין גרמנים, ואיזו תשוקה נלהבת, משוכנעת ונחושה נסוכה בקומפולסיוויות שבה סיפר לעצמו שוב ושוב ביומניו את העובדה הזאת, שנדמה כי איש לא הכיר בה מלבדו. קלמפרר היה בן לרב, עיתונאי וחוקר של ספרות צרפתית, שכתב את קורותיו ביומן מדי יום ביומו בדקדקנות ייקית: על כאבי השיניים של אשתו, הקשיים בהתקנת המוסך שבחצר, מזונו של החתול. וכל אלו, דאגות היומיום של אדם מעט היפוכונדר, מוצאות את מקומן לצד דאגות חדשות, איומות, של דיכוי מזדחל ושל בידוד מוחלט. התנועה ביניהם יוצרת ראשומון אנושי מאין כמותו, מצמרר בעוצמתו.
בשנת 1933 סילקה הממשלה הנאצית החדשה את היהודים ממשרות ציבוריות, כולל המשרות האקדמיות. קלמפרר היה יוצא מן הכלל: עובדת היותו לוחם גרמני במלחמת העולם הראשונה הקנתה לו שנתיים של חסד. כשנאלץ לפרוש ממשרתו, הגל הראשון של אנשי אקדמיה יהודיים כבר נמלט מגרמניה. "לעזוב או להישאר" היא השאלה המרכזית של הלוך רוחו בשנים הללו. הסכנה ברורה ומוחשית, והחברים היהודים נוטשים בחופזה לארצות הברית ולאנגליה - ובכל זאת, חבל לאבד את הפנסיה בגרמניה, ומה יהיה עם החתול ועם הגינה, וכיצד אפשר להסתדר עם האנגלית העילגת, או עם מיחושי הגוף. ההיסוסים של קלמפרר אינם נאיוויים; הוא אינו אופטימי באשר לגורלו. זה היסוס אנושי, פשוט לגמרי, וכך פשוטה גם תחושת ההקלה הפרדוקסלית, כששערי גרמניה נסגרים לחלוטין ב-1941, וההתלבטות מאבדת את טעמה.
ובינתיים, יום אחר יום, הלולאה מתהדקת לאטה. הכל נפרט לפרטים קטנים: האיסור על כניסה לספרייה ציבורית, הוויתור הכפוי על מכשיר הטלפון, החלבן אינו פוקד את הבית, אסור לעשן ולקנות פרחים, צריך להרדים את החתול, מפני שנאסר על החזקת בעלי חיים. ילדים ושכנים עולבים, חברים נעלמים, מתאבדים או נלקחים. ובכל זאת, גרמניה אינה אשמה בנאציזם: קלמפרר מתעד בדקדקנות כל מלה טובה, ברכת שלום אסורה, מתן קופון למזון או עזרה מינורית של השכנים הגרמנים. ב-30 במאי 1942 הוא כותב: "היום בארוחת הבוקר דיברנו על יכולתם המופלאה של בני האדם להחזיק מעמד ולהסתגל. זוועת הבלהות של קיומנו: פחד מכל צלצול בדלת, התעללות, השפלה, סכנה לחיים, רעב, חוסר אונים מוחלט - ואף על פי כן עדיין יש שעות של הנאה, בקריאה בקול רם, בעבודה, באכילת האוכל העלוב עד בלי די, והחיים הדחוקים ממשיכים".
מקרה של אזעקת אמת, מאת צבי טריגר, הוצאת חרגול, 206 עמודים
רומאן הביכורים של צבי טריגר עוסק בנפתולי הלב של שמואל, צעיר ישראלי שעוזב את ירושלים ועובר לניו יורק ללמוד תרגום. הוא נפרד מאהובו נועם, שנותר בישראל, וננטש גם על ידי נדב, סטודנט ישראלי נשוי שהוא מכיר בניו יורק. התנועה בין שני המשברים שמסמנות הדמויות הללו היא תנועה בזמן ובמרחב הגיאוגרפי והנפשי, והיא מתוארת בכנות רגשית שאי אפשר לסרב לחושפנותה ולאמת שהיא מגלמת: טריגר מזהה היטב את רישומה של הטלטלה הרגשית על הגוף הפיסי, ולא רק על התודעה.
שכן במקביל לגעגוע הנכזב, לתשוקה ולאובדן שחווה המספר, מתרחשים בו ובסביבתו שינויים פיסיים, שכל אחד מהם מאיר את האחר באורה של ההתפכחות: בגופו מתגלים אברי מין נקביים, והוא מתחיל לקבל מחזור חודשי; בנייני התאומים קורסים סמוך לביתו; דמות נשית מסתורית - ספק אלטר-אגו, ספק הזיה פתולוגית, מופיעה ונעלמת מחייו. ובתוך כך מופיעה סדרה של דימויים פלסטיים, חומריים: בישול, זרימת לבה רותחת מלועם של הרי געש פעילים, יחסי מין. וכל אלו, כמו ב"מקרה של אזעקת אמת", אינם רק מבשרים על הסכנה - אלא גם מגלמים אותה בנוכחותם, בתנועת העלייה והירידה, הערבוב, ההתפרצות והקרישה.
יותר מכל מפעילים הדימויים הללו - כמו גם הטרנספורמציות שעובר הגיבור - את ההנחה הרגשית של הרומאן: הכאב, ובעיקר הכאב הספרותי, משמעו ויתור על כפילות או על קיום במקביל של אפשרויות גופניות ורגשיות. ההבטחה של הקיום במקביל, כלומר של ההרחקה, נסה מפני הטרנספורמציה הפיסית של הכאב, שאוגרת את ההחמצה ואת התקווה בגוף אחד, מסוכסך ובלתי פתור, שגבולותיו אינם ידועים ואינם צפויים. כך שהמחזור החודשי של הגיבור אינו שולל את גבריותו, אלא מסמן מעבר לאזור ביניים גופני, שמצוי בהמתנה משתקת לשיכוך הכאב, והזמן המושעה בו הוא חומרי לגמרי, נוזלי: זמן של דם, זרע ולבה. הנעת התמלול של הכאב הפיסי מעניקה ל"מקרה של אזעקת אמת" תנופה רטורית ורגשית ייחודית, ומציירת אותו כרומאן מרשים ושאפתני.
הדף הוא מישור, מאת ליאור שטרנברג, הקיבוץ המאוחד, 80 עמודים
בשיר הפותח את קובץ השירים "הדף הוא מישור" מתפענח שם הספר באמצעות הזהות שבין המישור, שהוא נופו של הגוף, לבין הדף, שמשמש לו כתמונת מראה. המרחב של הגוף הוא מרחב טבעי, מתויר ומזמין אורחים, מרחב של חלום ושל משחק. השתקפויותיו נוכחות בשפה שנעה סביב לגוף, והיא נהפכת לנוכחת כאשר מנערים את התפישה האוטומטית שלה; כאשר תשומת הלב מופנית, באופן פתאומי ובלתי צפוי - בשיבוש מהיר, בכפל משמעות - אל עצמה, אל החומרים שמהם היא מורכבת. התגליות הזעירות, שמתגשמות כאשר המוכרת בחנות הצילום אומרת "נפלה עליך שיכחה", או כשרופא השיניים, ביום שרב, אומר: "עוד פעם הצהוב הזה", הופכות את גופן של המלים ליישות אוטונומית, שמשלחות את מושאן לאזור של דמיון משולל הכרה. תבנית הנוף האירי, שנוכחת ב"אירלנד: אלבום סונטות", מזוהה עם הנוף המנטאלי הזה: "שכמות גמישות, כתף חלקה / של סלע, קרעי שדות נפקחים לראווה / כמניפה של מים ואדמה מתוך בטן הקור / החי. הנה דבר שיש לזכור: / פסגה חריפה. אד מוליד. מפל נבקע / אל תוכנו כמלה טובה".
בתוך כך נכתבת התשוקה של ליאור שטרנברג לשפת הגוף, כלומר לשפת השירה, במבנים טבעיים, שאמיתותם גופנית. כשהוא כותב: "מלים מקרקשות את גופן / העילג, מכות בחך / שנזכור / את הגוף, את שפת הפצע שלא נשכח", הופכת השירה ללחישה של ערוצי השרירים והדם, להגירתה של הכתיבה לארץ לא נודעת.
לכשרונו של שטרנברג התוודעתי בזכות תרגומיו היפים לשירה אירית עכשווית, ובזכות פעילותו בקבוצת "כתובת", קבוצת משוררים צעירים המתכנסת בבניין האבן היפהפה של המינהל הקהילתי "לב העיר" בשכונת אהל משה בירושלים, ששם מתקיימים מדי חודש ערבים של כתיבת שירה והקשבה לשירה. "הדף הוא מישור" הזכיר לי את שיש לזוכרו: "הרי ישנם עוד מישורי כבשים / ונקישות צדפים בחוף חורפי, / ויש מקום שבו הרוח / לא אוצרת בכפה אגרוף ברזל".
