נדמה שהפגימות בספרו החדש של מרדכי גלדמן נובעות לא מהיפתחות שירתו אל החברתי והפוליטי, אלא דווקא מניסיונו לאמץ רכיבים הנוגדים את מהותה - פרוזאיות הרמונית בנוסח זך, או התבהמות חגיגית ברוח ויזלטיר
מרדכי גלדמן
תצלום: גדי דגון
שיר הלב, מאת מרדכי גלדמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004 ,96 עמודים
שירתו של מרדכי גלדמן מהלכת כבר מראשיתה על קו לולייני של איזונים עדינים. הדבר בא לידי ביטוי הן בנימת הדובר הגלדמני, שפעמים הוא תם ופעמים הוא תם-שאיננו-תם; הן במפלסי הלשון, הנעה בין תחביר מדמה-חלום ובין חקרנות אינטלקטואלית-דידקטית (ההולכת ותופסת לה מקום מרכזי בספרים האחרונים) והן במישור התימטי, שיש בו שלווה נופית ופיוס קיומי בצד מצבים של אלימות אגורה ואצורה, ולחץ משווע להתפקע. כל אלה מתנגנים יחד ליצירת דיבור מהפנט, שכל סטייה או חריגה מן הנורמות הפרטיות מאוד שלו עלולות לפגום בשלמות מרקמו.
מי שנשבה בחן הנרקיסי של שירת גלדמן (ואני נמנה עם אלה) עשוי להתאכזב מעט עם קריאת "שיר הלב". התפאורות בשירים אלה הן לכאורה אותן תפאורות מוכרות: בית הקפה, אביב, ציפורים עירוניות, חרקים מזמזמים, השלילה האלוהית, זכרויות זקורות וכדים סודיים - אבל משהו באיזון הופר. מה שפעם "רקד את ריקוד השאלה" ("ספר שאל", 1997, עמ' 42) מבקש כעת את המוחלטות הסטטית, שואף "לדרוך באמצע העולם" ("שיר הלב", עמ' 20); ומה שפעם היה צבעוניות המסוככת על אפילה גדולה, נותר עתה בשלוותו המעוננת. "העין המעלימה את העולם" מן הקובץ "עין" (1993) מוסיפה לדבר על האין, אך גם להתענג על השפע השירי ולהתבשם בו - קצת יותר מבעבר, ובשירים אחדים - קצת יותר מדי.
במקומות שבהם נפגמת שירת גלדמן, דומה שכישלונה נובע לא מעצם היפתחותה התימטית אל החברתי והפוליטי - היינו, חריגתה מ"מגדל השן" האסתטי - אלא כבר בניסיון לאמץ אל חיק לשונה רכיבים הנוגדים את מהותה - פרוזאיות הרמונית בנוסח זך המוקדם, למשל, או איזו שאיפה להתבהמות חגיגית ברוח ויזלטיר. לכך יש להוסיף עוד עניין, והוא פירוק הטקסטורה הצלילית והנופית לרכיביה - "הפרטת" המרקם העשיר וההרמטי, שהוא מן המאפיינים המובהקים של שירת גלדמן בשיאה, לכלל בזר קטלוגי, כמו בשירים "הרעה" (עמ' 82), "אוי יהודים" (עמ' 86), או "קונים" (עמ' 92): "קונים קרם לחות / ומקבלים תיק אופנתי / מוסרים סרט לפיתוח / ומקבלים שתי הדפסות (...) קונים (אם אפשר) אותי / ומקבלים את הריק הגדול / וצליל של פעמון מהדהד בו".
אף שבלב שירתו רוחשת דיאלקטיקה של גילוי והסתר, ואף שתכליתה המוצהרת של דיאלקטיקה זאת היא הצלילות והאינות, גלדמן הוא משורר הממעט להיחשף. וליתר דיוק, אף שהעולם הנפשי נוכח בכל נתיבי שירתו - כמעט תמיד מתחוללת אצלו המרה מושגית כלשהי, מבריק ברק לשוני כלשהו, בדרך אל העצב החשוף. יש בשירתו מאניות של רצח וחיתוך ורידים, יש בה אפיפניות של זוהר פואטי נדיר באיכותו, יש בה זיווגים נפלאים של בשר חשקני ועין חכמה-אירונית, אבל רק לעתים רחוקות יש בה מבעים אינטימיים של כאב. גם כשנדמה שמבע כזה ממשמש ובא, אזי מחליפים אותו בדרך כלל ההגיג או האמירה המכתמית על אודות הכאב. "שירי האבל" הנוקבים (2000), או מחזור השירים המקסים על החתול צ'ו (שניהם כונסו בספר "הו קירי יקירי") בישרו לכאורה על התפתחות מעניינת בכיוון זה, אולם בספר שלפנינו הוחלפה צניעותם ורוחם השקטה במפגן של חשיבות עצמית ("כשאני מתאבל על פגימותי / עודני מאוהב בשלמותי", עמ' 33), המעיד על עצמו בפה מלא: "תחילה הסתפקתי במועט / וכך נחלתי שפע רב (...) אך כעת כבר איני מסתפק במועט / וכך השפע מתמעט אט אט / תחתיו צצה שאלה / מה בעצם אני רוצה / וכיצד תעצר תעוצת השלילה" ("תחילה הסתפקתי", עמ' 39-38).
בהקשר זה בולט אלמנט נוסף, שתמיד התקיים בשירת גלדמן, אך כאן דומה שהתעצם בממדיו. כוונתי לריבוים הטבעי של הגברים השרירנים והנערים המחוטבים, המופיעים באופנים שונים ובתנוחות שונות ברבים מן השירים. שירי הפורנו סייעו לגלדמן מאז ומעולם בפיתוח דיונים רציניים בשאלות של זהות, באופנים שבהם מנכס האוהב את נאהבו ובבחינת הקשר שבין הפיתוי הגופני ובין עריית הנפש. אלא שגלדמן, כמדומה, מעולם לא השתמש במלים "חרמן", "חרמנים" ו"חרמנות" בצפיפות כזאת. בהנחה שלא מדובר בסוג של פרובוקציה (שכבר מזמן חדלה להיות פרובוקציה) לא נותר אלא לשייך עניין זה לאותה זחיחות מתקתקה-מעיקה, המכסה במעטה של שביעות רצון את ביטויי האינות, הבדידות והחרדה, הפזורים לאורך הספר, ומקשה מאוד על ההזדהות עמם.
אין להוציא מכלל אפשרות כי גלדמן עצמו מוותר מראש על הזדהות מסוג זה, ולכן מרשה לעצמו לכתוב כך: "אך כעת כשהדיבור שגור בפי / אני מוותר על הקשבתכם / וכבר איני מבקש לדבר או לנסח / כי בשקט אתנחם / ועל עיוורונכם אני פוסח" ("תחילה ביקשתי לומר", עמ' 27). ברור מאליו שדברי אלה נובעים מתוך טעם אישי מסוים, שאחרים עשויים בהחלט לחלוק עליו. יש להניח שיהיו מי שיחשיבו דווקא את ה"זחיחות" הזאת לשלב נוסף בהתפתחות האסתטיציזם הגלדמני, ביטוי להתחזות מודעת ומכוונת של המשורר, שנותר כתמיד דוברו של "האני האמיתי". כך או כך, אין ספק שגלדמן היה ונשאר משורר ייחודי ומעניין, אשר בניגוד לאחדים מבני דורו לא איבד את מגע הקסם שלו.
גם בספר הזה, למרות כל האמור לעיל, יש שירים נהדרים (כמו "קרא", עמ' 55, או "הסגול", עמ' 66) ושורות נהדרות. כך, לדוגמה, השיר "סמלים" (מתוך "שלושה מכרתים", עמ' 64), הנפתח בשורה "סמלים בכל" והנחתם במלים: "ואתה סמל למה? / אתה סמל לעצמך - / דוגמה לצורתך האפשרית ביותר"; או הקופלט המסיים של "מפרץ ליל קיץ" (מתוך מחזור שירי אנטליה, עמ' 62): "כאן, כל שאינו מכאיב - הוא תפנוקי / והשיר מתוק כממתק טורקי". דווקא הצירוף "מתוק כממתק" בתוך מסגרת השיר הזה, מצליח להמחיש אותו טוהר הוויה, המתעמעם במקרים אחרים בשימוש בצמידות דומה: "מצב כללי בלי יוצא מהכלל" (עמ' 33), "בינתיים אני בינתיים" (עמ' 41), "כמה אהבה יש באהבה?" (עמ' 51), אללה ה"נסתר במסתוריותו" (עמ' 60), אלוהים הרוצה "שהרגע יתמלא ברגעיות / בזמניותה של הזמניות" (עמ' 69).
כבר כעת מתעוררת הציפייה לספרו הבא של גלדמן, בתקווה שיכיל שורות נפלאות וטובות-השראה, כמו אלה של השיר "השראה רעה": "שמי מרחף עלי כעננה על אי חרב / עוד מעט תבוא הרוח ותשאנו / אל תוך מראותיו הבוערות של הים / המוזה היפה ורודת האצבעות / תחילה את פני שחרה / אך כבר איני יכולה שורה - / הריני הומרוס נטול הומריות / תודעה צחיחה ואף מרה" (עמ' 44).
