שיחות עם השטן - על הצד האפל של הטוב, מאת לשק קולקובסקי, תירגם מפולנית מיכאל הנדלזלץ, הוצאת מפה / ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב, 2004 ,165 עמודים
בטרם נדון בגוף ספרו של לשק קולקובסקי, הבה נתעכב לרגע קט על שורות אחדות הלקוחות מכריכתו האחורית: "האם אפשר לכתוב פילוסופיה מצחיקה? לשק
לשק קולקובסקי
קולקובסקי סבור שהדבר לא רק אפשרי אלא גם נחוץ". בפנים הספר, במבוא קצר שהקדים לו עורכו, אביעד קליינברג, נכתב ברוח דומה: "מתי לאחרונה קראתם חיבור פילוסופי שגרם לכם לצחוק? קראו את הספר הזה; בעבור רבים מכם זאת תהיה הפעם הראשונה".
קליינברג, אם כן, רוצה למכור לנו את קולקובסקי כהוגה ליצני. על כך יש להעיר כי "פילוסוף מצחיק" הוא מישהו מסוגו של לואיס קרול, או לחילופין אדם דוגמת יובל שטייניץ, היינו, מי שלגלימת הפילוסוף הרשמית שלו נוספו פונפונים - בין בדרך הגיחוך המודע לעצמו, ובין בדרך המגוחכות הבלתי מודעת לעצמה. אלא שקולקובסקי - הגם שהוא אירוני ומריר, ואף שכתב חיבור מלומד על ברגסון, שכתב חיבור מלומד על הצחוק - איננו פילוסוף ש"יגרום לנו לצחוק". לא זו בלבד שאין זו הגדרה מדויקת, היא אפילו מקוממת: האם מישהו היה מעלה על דעתו להציג, למשל, את צ'סלב מילוש - שהשתייך גם הוא לאותה גוורדיה של אינטלקטואלים פולנים שנאבקו במשטר הקומוניסטי בארצם ונאלצו לגלות ממנה - כמשורר מצחיק?
וכעת לעצם העניין. ספר זה נחלק לשניים: חלקו הראשון, המכונה "מפתח לשמים" על גב הספר ו"מפתחות לשמים" בתוכן העניינים, עניינו בחינה של סוגיות פילוסופיות שונות דרך סיפורים מן המקרא ומן הברית החדשה. חלקו השני, "שיחות עם השטן", מציג שורה של מונולוגים מפי דמויות מוכרות אף הן - מרטין לותר, פטרוס הקדוש, אורפיאוס ועוד. בשני חלקי הספר מלמד אותנו קולקובסקי לשאול שאלות, להטיל ספק בכל ודאויותיו של העולם האבסולוטי, ובתוך כך חוזר פעם אחר פעם על הבחנתו המהותית בין ציות או נאמנות למטיל המרות, ובין מוסר או החיפוש אחר האמת.
אין ספק כי זו מטרה נעלה בפני עצמה, לא כל שכן ברקע האקלים הפוליטי של כתיבת הדברים אז (וקריאתם בישראל היום), והיא מלווה בדרך כלל בברק אינטלקטואלי ובדקות אבחנה. באחת מרשימותיו דובב קולקובסקי מפי אלואיז, "אהובתו של פייר אבלאר, כומר ותיאולוג", ואכן יש בו משהו מאבלאר הדיאלקטיקן המבריק. דיאלקטיקה זאת, המאפיינת את סגנון דיבורו ואת אופן עיצוב רעיונותיו, אף תואמת את תפישתו העקרונית את תולדות הפילוסופיה (כפי שהוצגה במסה "הכוהן וליצן החצר", שפורסמה ב-1959, וראתה אור בעברית בקובץ "על הרשות הנתונה") כמאבק של ניגודים בין ה"כוהנים" מייצגי השמרנות, ובין ה"ליצנים" הספקנים.
אלא שיש בקולקובסקי דבר מה נוסף המזכיר את אבלאר, שלא בטובתו, והוא "סירוסו" הספרותי. כמרקסיסט לשעבר, או בהווה, או בפוטנציה, המרבה לדבר בהשפעת המורשת התיאולוגית על הפילוסופיה המודרנית, קולקובסקי אינו מתאמץ להסתיר זיק אירוני בסיסי בגישתו לכתבי הקודש באשר הם - גם כאשר הדבר אינו מתחייב מבחינת האמירה המסוימת, ולא מסייע בהכרח לביסוסה או להמחשתה. כך, למשל, בפתיחת הרשימה "איוב או סתירותיה של הצדקה", המתייחסת לפרולוג האיובי, הקודם לקללתו את יומו: "בפסגת הרקיע עמד בר מפואר בו נהג הקב"ה לשמוע את דיווחי שליחיו מן הארץ" (עמ' 66). קשה להתלהב מן הבר הזה, או מן התיאור הבנאלי העוקב לו של אלוהים השותה מים מינרליים, בעוד שהשטן פולט עשן סיגריה על פרצופו. ככלל, הדמויות המוכרות והאתרים הסיפוריים שבספר זה אינם משרתים את קולקובסקי אלא כתפאורה, ככלי "מסוגנן" לפריקת רעיונות. נכון שישנם קוראים הזקוקים למסגרת מאחדת כגון זו בהתמודדם עם רעיונותיו המורכבים, אלא שאין לדבר איכות ספרותית אמיתית. למעשה, התחושה בחלק מן הסיפורים היא של אנקדוטליות גרידא, מן הסוג המשמש מרצים יבשושיים במיוחד לתיבול דבריהם.
מבחינה זו, נסמך ז'אנר כתיבה זה של פנייה הגותית אל קהל קוראים נרחב, על קרש ההצלה ה"פילוסופי", האמור להבטיח לכותב, מחד גיסא, את ביטחונו מפני האשמות בבינוניות ספרותית, ומאידך גיסא אמור לסחוט מקוראיו קריאות התפעלות כל אימת שיחרוג מיובשנותו בהבלחה דימויית-פיוטית כלשהי (עיינו ערך "הפילוסוף המצחיק" של קליינברג). כקורא, קשה לי לקבל את השימוש בספרות גדולה - במקרה זה, הספרות המקראית - כמצע לספרות בינונית, גם אם הרעיונות המובעים במסגרת סוגה גבולית זו מעניינים כשלעצמם, ופעמים גם מרתקים ומבריקים. דומה שאנו רשאים לתהות גם אם למשל, רשימתו של קולקובסקי על איוב אפקטיווית (מבחינת מידת הסוגסטיוויות שלה) יותר או פחות משיר "איובי" קצר של ויסלבה שימבורסקה? האם מה שמחלחל אל נפש הקורא עושה זאת ביתר עוצמה דרך נאום אורפיאוס של קולקובסקי, או דרך הסונטים על ואל אורפיאוס של רילקה? ויש כמובן דוגמאות רבות נוספות.
מכיוון שתקצר היריעה מלנתח כאן את הסיפורים כולם, אפשר להתבונן בדוגמה מייצגת אחת להמחשת הנקודה שדובר בה לעיל, והיא הרשימה "שיחתו של דוקטור מרטין לותר עם השטן, וארבורג 1521" (עמ' 160-153). שיחה זו של התיאולוג הגרמני עם המלאך שנפל, אשר כפי שמתברר מסופה אינה אלא שיחה עם דמותו הנשקפת במראה שלמולו, מזכירה את מסתו הנודעת של לותר על "חירותו של האדם הנוצרי", ועוסקת בסוגיה המעסיקה את קולקובסקי ברבים מכתביו: מידת אחריותו של היחיד למעשיו, ומשמעות התערבותו של גורם חיצוני כלשהו - החסד האלוהי או הפיתוי השטני - בכל הנוגע למעשים אלה, ולמהות הטבע האנושי. היסוד השטני שבאדם, על פי קולקובסקי, מתבטא בהתקוממותו נגד המוחלט, ובד בבד בעצם הסתירה שמעוררת התקוממות זו, שכן תמיד מדובר בחיפוש אחר האבסולוטי ובבריחה מפניו, בפחדו של האדם מעצמו ובפחדו מפני אובדן-עצמו. קטע זה נגמר בקריאתו של לותר אל בן דמותו השתקן: "הא לך, חזיר מלוכלך, הסתלק!!!" ומיד לאחר מכן בזעקה: "הי, משרתים, בואו הנה, יש שם מישהו שיכול לבוא אלי?! משרתים, אלי! המראה, המראה נשברה!" (עמ' 160).
כעת, הבה נעתיק את המטען המילולי הזה אל שיר קצר ומצוין מאת צ'סלב מילוש, ששמו "בגיל מסוים" (מתוך הקובץ "על גדת הנהר", עמ' 59, בתרגום דוד וינפלד): "רצינו להתוודות על חטאינו ולא היה בפני מי. / העבים לא רצו לקבלם, גם לא הרוח / שפוקדת, כסדר, את הימים כולם. / לא עלה בידינו לעניין את החיות. / הכלבים חיכו לפקודה, מאוכזבים (...) כנסיות. אולי כנסיות. אבל מה לגלות שם? / שנדמינו יפים ואצילים בעיני עצמנו / ובמקום זה, אחר כך, קרפדה מאוסה / פותחת למחצה עפעפיים עבים / וכבר ידוע: 'זה אני'".
נכון שקונפליקט "הטבע והחסד" לא יכול להיות מובן כל צורכו אלא מתוך דיון ארוך ומנומק ביסודותיו, נכון שלמרבה הצער נזירים-תיאולוגים ולא משוררים הם הקובעים את סדר היום האינטלקטואלי-ההיסטורי במובנים רבים, אבל שימו לב לתיאור הפשוט כל כך והמדויק כל כך של אותה קרפדה המואסת בעצמה בתום חיפושיה, השוו זאת לרשימתו הדיכאונית לא פחות של קולקובסקי, והמסקנה, כך נדמה, ברורה: דוקטור לותר, השטן, וארבורג, הכל טוב ויפה - ומחוויר מול המראה של מילוש.
