אהרון אלמוג. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 158 עמ', 72 שקלים
בגיליון 9 של כתב העת "הכיוון מזרח" אומרת חביבה פדיה (בראיון עם דליה מרקוביץ), אגב ניתוח כתיבתם של הסופרים המזרחיים הצעירים הפועלים בארץ, כי "כל אמן הוא פרי של כישרון ושל כלים
אהרן אלמוג
ושל עיבוד התרבות שנטמעה בו. אמן הנמצא במצב מדוכא בתוך החברה נמצא במצב אבסורדי, כיוון שהוא קונה כלים שמהם הוא מנסה בו-זמנית להשתחרר. זה מעגל שניתן לפרוץ אותו רק באמצעות הזרה. הזרה היא תהליך של קריאה הפוכה, תהליך שבו קוראים את המציאות מן הכיוונים שמצויים מחוץ ל'מובן מאליו' (...) רק מן המקום של הקריאה החתרנית יכולה לצמוח חירות". בהמשך הדברים מתברר כי החתרנות היא נגד ספרות הרוב ההגמונית, המתרחשת על פי רוב בשומקום. בסיפורים הנכתבים בתל אביב המקום אינו רלוונטי, שכן יכלו להיכתב בכל מרכז אורבני מערבי אחר. בעוד שהספרות של "המזרחיים" באה ממקומות ספציפיים בפריפריה, כמו אשדוד, שדרות, לוד, רמלה, שהחיים בהם אינם מאפשרים ניתוק מן הבעיות החברתיות, שיש בהם אקוטיות של ישיבה על פצע פתוח.
אהרון אלמוג אינו נמנה עם הסופרים המזרחיים שעליהם מדובר בראיון, שכן בהיותו יליד 1931 - צעיר כבר איננו, ובהיותו דור שלישי בארץ - עולה חדש בוודאי שאיננו, ומכיוון שנולד בתל אביב ועליה נסבים כל שיריו - איש הפריפריה בוודאי ובוודאי שאיננו. ובכל זאת אין כשירתו למזרחיות ולמקומיות.
עובדה זו הודגשה בידי השופטים שהעניקו לו את פרס ביאליק ב-1999, ונימוקיהם היו: אלמוג הוא משורר ארץ-ישראלי, תל-אביבי, בן לעדה התימנית. שלושת מעגלי החיים הללו מזינים את שיריו, מעצבים אותם ויוצרים את קולו האישי. אבל יותר משאהרון אלמוג הוא משורר של מקומות, הוא משורר של זמנים, שאותם הוא טוחן באופן בלתי צפוי, וההפתעות האלה הן מן התענוגות ששירתו מזמנת לקוראיה. בדרך מעודנת ולפעמים ערמומית הוא מעביר לנו את מצוקותיו ואת מעט חדוותיו. גם כשהוא משמיע צעקה, היא נעשית בעקיפין, כמעט בהיחבא, וזה שמקנה לה את כוחה האמיתי.
המלה "צעקה" מעלה על הדעת את ברנר, ולא במקרה, ואת העובדה שאלמוג זכה גם בפרס ברנר, אשר לו הוא מקדיש שיר מוקדם, "לזכר י.ח. ברנר", ובו השורות: "לילד אספר על מכאובי פניך/ שלא מיצו את צער ישראל עד תום" (עמ' 30).
צער ישראל הוא מוטיב מרכזי בשירת אלמוג. אך עם כל המודעות החברתית לעוני ולפער בין התמימים שקראו ספרים וזימרו, בעוד התמימים פחות הזדרזו לשפר את מעמדם - הצעקה של אלמוג איננה מעמדית-עדתית אלא קריאת ייאוש מול התופעה של היעלמות החזון, השירה והאצילות מחיי אומה שלא מזמן כל כך עוד ייבשה ביצות. ייאוש מן ההתבגרות לתוך עולם שבו האידיאלים של הנעורים, כלומר החלום הציוני, נרמסים תחת רגלי העוברים ושבים על מדרכות רחוב ברנר ובלפור והרב קוק ואלנבי ומוגרבי וכיכר המושבות ועשרות הרחובות והמבנים הספציפיים האחרים שאלמוג לא רק מזכיר בשביל קצת צבע מקומי, אלא ממחיש ומחיה לעינינו מעל דפי אסופת שיריו - מפעל חייו.
על היעלמות השירה והאידיאלים אין אלמוג יכול להתנחם. שלא כמשוררים אחרים מבני דורו לא פנה לכתיבת שירי אהבה או שירת יחיד אגוצנטרית ואזוטרית ולא היה לאזרח העולם. הוא הוסיף לשבת על הפצע של שבר החלום וההתבהמות של חיי הרחוב, כולו "התפלאות גדולה" על מה שעשו ממנו ומכולנו החיים. אלמוג מעיד על עצמו שאיננו קורא עיתונים וכי בשעה שבית ישראל צמוד לחדשות הוא צופה בשקיעה בין אילנות הגינה הציבורית. "כל זה יוצר אי הבנות", הוא אומר, ואנו אומרים - הזרה, ביטול המובן מאליו, הכנסת ממד ההומור העצוב, משהו בין תמימות לבין אירוניה. זהו כלי המשמש אותו להפיכת האמת המורכבת - האבסורדית, הקונקרטית עד כדי בוטות, נטולת המטאפורות, זו שכל כולה התנגשויות של גבוה ונמוך, זו שאיננה אלא רצף אסוציאטיבי של אנקדוטות והיגדים טריוויאליים לכאורה - למצבים מטאפוריים עשירים, לליריקה צרופה.
כמשורר ותיק, מוכר ואהוב - שנתן לנו ב-1956 את "אביב עצבת ביהודה" וב-1977 את "הצדעה לישראל" וב-1979 את "הילטון ירושלים" וב-1981 את "למנצח על מות שחקן כדורגל" וב-1983 את "רקויאם לזונה" וב-1987 את "רחוב הרצל", שלא לדבר על חמישה קובצי ספורים ומחזה - ידוע שאלמוג הוא משוררה של תל אביב. מעטים מאוד התמקדו כך בכתיבה על העיר. מי שעולים על הדעת הם כמובן אלתרמן וויזלטיר, אך אין אצלם הנטורליסטיות עשירת הפרטים הקונקרטיים של אלמוג. רמזנו כי שירתו מצליחה לתת את "תחושת המקום" של תל אביב שתחת עטם של סופרים עכשוויים הפכה ל"שומקום", ושהרעננות של כתיבתו מושגת באמצעות הזרה. הזרה היא מונח מסוכן שכן כל משורר חי על הזרת חומרי העולם במעבדה של מוחו. לכן הייתי רוצה לנסות למקד את ייחודו של אלמוג בשימוש שהוא עושה בשפה. השפה - הלא היא ככלות הכל זירת ההתרחשות של השירה.
אלמוג גדל על שפת הפיוטים של אביו החזן אך כשהחל לכתוב נשא עיניו אל שלונסקי, שסגנונו משל אז בכיפה, ולא אל רבי שלום שבזי. מפנה חשוב בשירתו חל בשנות השישים, כשהחל להשתלט בארץ סגנונו של נתן זך. לא עוד נבואות זעם ופרוזודיה "ממושטרת" אלא חרוז לבן ושורות רחבות בקצב הנשימה של אדם מן השורה.
כל המחזיק בידו את הכרך העבה והיפה "אם תראו סוכה עפה" עלול לחשוב שזהו ספר פרוזה, סאגה משפחתית, שכן מלבד השם המרמז על עלילה מה שנשקף אלינו מן העטיפה הוא צילום אוטוביוגרפי-היסטורי, מעט מונומנטלי, של הילד אהרן נישא בזרועות אביו, שכמו מראה לו את הממלכה שהוא עתיד לרשת - תל אביב של שנות השלושים. אך כשמתחילים לעיין בספר מתברר מהר מאוד שבשירה מדובר, אבל מדובר! שכן אלמוג יודע להפיק מדיבור יום-יומי, מן הפרוזה של הרחוב, את השירה שבה, תופעה המזכירה ניסיונות להגדרה מחדש של השירה שנעשו באחרונה בידי האמריקאי ג'ונתן ויליאמס, שבהסתמך על שירתם של צ'רלס אולסון, לואיס זוקופסקי ואחרים אומר כי: "שירים אינם אלא האלהת דיבורם הפרוזאי של אנשים פשוטים. האמנות שבכך מתבטאת ביכולת להרים את הפשוט לדרגה של חסד... והמשורר הוא האיש המחבר את הדברים למקשה אחת".
את הדיבור הפרוזאי של אנשים פשוטים ולא רק של אנשים פשוטים, גם של חבריו המשוררים הידועים, מערבב אלמוג עם טקסטים מקודשים מסידור התפילה שהופנמו בילדותו ושקופצים מתוכו כמו פעלולנים בנסיבות לא מתאימות, בלשון המעטה, ובעירוב זה של כאן ועכשיו שכולו חולין עם שורות צקון-לחש טמון סוד קולו האישי והייחודי. התנגשות זו של שני מישורים היא גם מקור ההומור בשירים. וכך קורה שלמרות שיש באלמוג מעצבותו של ברנר, ומן המיתולוגיזציה האובססיבית של העבר המשפחתי נוסח אבות ישורון - בכל זאת אין כאן טרגיות; אדרבה, אינך יכול שלא לצחוק בעת הקריאה, וזהו כמובן ערך מוסף. כמו אבות ישורון, דמות אהובה ונושא לשירים, גם אלמוג הפך את משפחתו למיתוס פורה ורלוונטי. מי לא מופיע במסכת זו? אבא ואמא, סבתא וסבא, דודים, שכנים, רבים בשמותיהם הפרטיים, וכן גם שמות של שכונות ובתי כנסת קטנים בדרום תל אביב. מבחינה זו לפנינו אכן סגה משפחתית שמצליחה לחרוג מן האידיוסינקרטי ולהפוך לתמונה של תקופה - מלפני קום המדינה ועד לשנות התשעים - ושל מקום - העיר תל אביב על רקע ארץ ישראל של סוף המאה העשרים.
עליה או על עצמו או על האדם באשר הוא אדם אומר אלמוג: "לעזאזל, הנה הגענו/ ואת הדרך לא ידענו" (עמ' 36). לא. שורות אלה לא נכתבו בימים אלה, אלא בהתחלה, בספר הראשון, "אביב עצבת ביהודה". אין זאת כי אם העצבת נמשכת אף אם שינתה את שמה לעצב, ותמיד תמגנט משוררים להילחם בה כל עוד עומד לרשותם "קסם המלים". קסם זה לא תמיד עמד לו לאלמוג ועל כך הוא אומר במעין אחרית דבר בסוף הכרך: "הפסקתי לכתוב שירים כשהגעתי למסקנה, אישית כמובן, ששירה שאין לה שום יכולת להשפיע על החיים ולברוא עולם רוחני יפה יותר, מוטב לה שלא תיכתב".
לנו נשאר להודות לאלמוג על כיבוש כרם התימנים ועוד חלקים מתל אביב ומארץ ישראל למען השירה, שתוסיף להתקיים ולחולל את האלכימיה של הפקת זהב מן המתכת הפשוטה של היום-יום.
