מה אלתרמן היה אומר על ההינתקות? במלאות 35 שנה למותו
נתן אלתרמן
תצלום: יצחק ברז
שלושים וחמש שנים למותו של נתן אלתרמן. מי שהיה משורר לירי, אפיקן, יוצר שירי עלילה, מחברם של שירי עם מולחנים, מזומרים בפי כל. מי שכתב את "רגעים" ו"הטור השביעי", שירי העת והעיתון, התעודה והתגובה והסטירה, במשך עשרות שנים. מי שחיבר פזמונים ל"המטאטא" ו"לי-לה-לו" ולמחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", שהיה בזכותו לפנינה! ואם לא די בכך גם כתב מחזות, רשימות ומאמרים וכן תירגם סיפורים, מחזות ושירים. הוא אמר על דב סדן שהיו בו "עשרה דובים סדנים". גם עליו ניתן היה לומר זאת. אך רצוי לא לשכוח שהיה גם יוצרה של תנועה פוליטית שהסעירה ועודנה מסעירה את ישראל.
בצד שירתו האישית, החשכה והנפתלת, שפרקים בה מסרבים להתפענח עד תום, היה גם הצופה לבית ישראל, המעורב בחיי המעשה ומקורב לעושים. מי שהוסיף ל"שבחי קלות הדעת" את "שיר חכמת המעשה", מי שכתב בשנת 1938 את "אני מתפלל שתהיי שלי רק למען אוכל אותך לשכוח", כתב גם את "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו". הוא היה דובר בשער וספון בעולמו, במבוכיו ומדוחיו. אולי רק תקופות טלטלה ומהפיכה יוצרות משוררים כאלה.
אמרו עליו שהיה איש הבוהמה התל-אביבית. אך לא היתה זו בוהמה במובנה המקובל. אנשים אלה חיו ופעלו בלב ההוויה העברית הנוצרת על האבניים, מתוך חובות הלבבות ומצוות
מודעה של התנועה לנאמני ארץ-ישראל השלמה
המעשים. בעודם משוררים מקומיים מאוד, בעלי ניגון מיוחד משלהם, הם היו מעורים בשירת העולם כבני בית.
הוא היה איש קשה וסגור גם כאשר התגלה כ"איש רעים להתרועע" בבתי הקפה של תל-אביב שכה אהב. מעולם לא הילך רכיל ולא רמז "שיישאר בינינו". מי שכתב את היפים בשירי היין בשירה העברית החדשה לא חיסר נפשו מטובה, עד כדי התמכרות. הוא אישר בחייו ובשירו כי "נולד תאומים" והם שולחים ידם זה בזה. לא פעם, שתיים-שלוש כוסיות הבדילו בו בין ד"ר ג'קיל למיסטר הייד.
אני אזכור לו את חסד פגישתי עם ספר שיריו הראשון "כוכבים בחוץ", שראה אור בתל-אביב בשנת 1938, ספר שכישף אותי ואני אז בן 15. לא הכחשתי כי הושפעתי משירתו בראשית דרכי ככותב. לימים פגשתי בו באותה פגישה לאין קץ שנמשכה עשרות שנים ונסתיימה כמה ימים לפני מותו.
אכן, זו העת לשוב ולדבר בו וביצירתו הספרותית שמעטות כמוה, אף שגם בין התאריכים לא נשכח לרגע. האיש הזה ש"חלה את חולי המתים" לא חדל לחיות כמי שמאשר בעצם הווייתו את קיומו של "המת החי", הזוכר והאוהב, הנלחם והמקנא, השונא והנוקם. אני יודע שימשיכו להתווכח ולחקור, לפענח ולפרש את "שמחת עניים" ויתקשו לעשות זאת ויאשרו את דברי שארל בודלר ש"שיר טוב אינו מתפענח עד תום".
שעת גורל
אך דווקא כעת, בימי הזעם האלה, אני חש צורך לדבר בנתן אלתרמן הפוליטי, האיש שבשנות חייו האחרונות הקים למרבה ההפתעה תנועה פוליטית, שהיתה ועודנה שנויה במחלוקת קשה ומרה. אולי סערת ההתנתקות גרמה לכך. הגיע רגע האמת שאין מנוס ממנו: הישראלים וארץ ישראל. "שעת גורל". כך כינה הוא שעות שבהן אומה ניצבת מול שאלות קשות מנשוא התובעות תשובות אמת. הדיון הזה מתבקש גם בי, כעורך חשבון עם עצמי.
אינני דורש אל המתים. אך לא פעם אני שב ותוהה - "מה נתן היה אומר?!", היום, אילו חי בתוכנו. האם היה דבק באמונתו, בדרכו, או שמא החיכוך האכזרי במציאות הישראלית, בלב הסכסוך הממושך והארסי עם הפלשתינאים, בתהליך ההתעדכנות ונפילת האסימונים, היה מחולל בו את התמורה. הרי עדים אנו מאז למהפך מוחלט וגורף שחל במנהיגי עם, במצביאים, באנשי רוח, עד אשר יומם מכחיש לחלוטין את אתמולם. לא, אין מדובר כאן בשינויי הטעם הספרותי. אני זוכר שורה של פסטרנק, אף שנכתבה בהקשר אחר: "וכאן האמנות נגמרת. נושמים גורל ואדמה".
מה נתן היה אומר לאחר מלחמת יום הכיפורים, שאינה מרפה מאתנו, כמזכרת עוון לעיוורון, ליוהרה ואשליה, לתרדמת הזקיפים, להתעלמות משירתו של העם האחר. מה היה אומר לאחר מלחמת לבנון שקרעה את העם וצבאו ויצרה שירת מחאה שלא היתה כמוה, עד אשר גם המקודשים בשיריו שימשו חומר לסטירה אפלה. ומה היה אומר לאחר האינתיפדה הראשונה ובעיצומה של זו הנמשכת עדיין, כיצד היה מגיב הוא על התגובה הישראלית, הבלתי נמנעת, הפוגעת גם ברבים מדי חפים מחטא, הוא שכתב "לא אשרי הצרים כי אשרי הנצורים". הוא היה נאלץ לצפות בוועדות החקירה החושפות גם את צלם פניו הכעורות של עם השולט ביד חזקה בעם אחר וכל זאת תוך כדי חרדה גוברת מפני "הבעיה הדמוגרפית".
הרי נתן אלתרמן היה המשורר שכתב, בעיצומה של מלחמת העצמאות את טור התוכחה "על זאת" - "רק הליט הזקן את פניו בידיו ודמו את הכותל כיסה", כאשר נודע לו על הרג חפים מפשע. שם הוא אומר: "כי חוגרי כלי לוחם ואנחנו אתם / מי בפועל / ומי בטפיחת הסכמה / נדחקים, במלמול של 'הכרח' ו'נקם', לתחומם של פושעי מלחמה".
שמונה שנים אחר כך הוא מגיב על טבח כפר-קאסם, אחר שנתחוורו לו "קמעה-קמעה פרטיו של אותו מעשה מחריד" והוא יודע ש"אין לכתוב על כל נושא אחר, לא מאמר ולא סיפור ושיר / כי מסרבת העברית לדלוג על נבלה שנעשתה בישראל". ומוסיף: "וזמרים וזמרות שרים את שיר משמר-הגבול / וקול דמי נקיים חופר אפיק בו וערוץ". הוא גם תבע את עלבונם של מקופחים ופגועים ונעלבים וכן שליחי ציבור מקרב העם השכן. מה היה הוא אומר הוא על חזון ארץ ישראל השלמה, הוא שהיה דוברו בשער בת רבים, מה הוא היה אומר לנוכח קיומו הנוצר והולך של "עם פלשתינאי", שכל העולם מכיר בזהותו הנפרדת ובזכותו למדינה משלו בצדה של ישראל. מה נתן היה אומר, כאיש ששלל מכל וכל את הזהות הזאת וראה בקבלתה על ידינו שלילת כל המהלך הציוני מתחילתו וצל כבד על צדקת הדרך מראשיתה.
ערב בה תכיר ראשונה
אלתרמן מכנה את הכלל הערבי בשם "ערב". והוא העם הערבי הגדול הנפוץ במרחביו. הפלשתינאים, חזר ואמר, אינם עם בפני עצמו, בעל זהות נפרדת, תרבות שונה וגורל אחר, אלא חלק מתועפות העולם הערבי. כך ראתה זאת גם התנועה הציונית בראשית דרכה. בכל כתביו בשירה ובפרוזה עוסק אלתרמן ב"ערב", כשכן וכאויב וכבעל ברית מיועד "לשלום עמי בני שם" בבוא היום.
בטור השביעי "לבוקר פלישה" שנכתב יום לפני הכרזת העצמאות, בד' באייר תש"ח, הוא כותב:
מי יכיר בממשלת העם המוקמת?
מוסקבה?
ושינגטון?
זמן לא ישהה פתרוניו.
אך מחר יתברר למדינה-במלחמת
אם נגזר כי ערב בה תכיר ראשונה.
ערב במין נקבה, כלומר האומה הערבית על שלל צבאותיה היוצאת למלחמה בישראל. הוא מדמה את המדינה העתידה להיוולד למחרת היום ליונה ומתנבא: "עוד יראה העולם: את לבו של הפרס / תרטש היונה הנולדת היום" והוא ממשיך ואומר:
כי העם העתיק שעליו היא רופפת
לא יתננה ליפול לרגליו נוטפה-דם.
למול חרב שכירי-בת-ערב הנשלפת
כל דורות ישראל ישלפו מנדנם.
(הטור השביעי, כרך א')
ערב יום העצמאות השמיני, באייר תשט"ז, מתפרסם הטור "בפתחו של יום", החשוב ביותר להבנת עמדתו. בפתח הטור הוא מציין: "שנת 1956. לאחר שגוויותיהם של עשרה פדאין הוחזרו לידי המצרים בארונות של עץ על הגבול". שם אומר המשורר:
על מפתנו של יום העצמאות,
על מפתנו של זה היום הקם
והרואה את המדינה נושאת
מגבול אל גבול צלקת אש ודם,
על סף החג וסף הזיכרון
בלאט אומרת ישראל דברה
אל שבע המדינות הנדברות
להשיבה חיים אל עפרה.
ישראל פותחת את החשבון עם "שבע המדינות" באזכור ההתקפה הערבית שהחלה ביום היוולדה, 15.5.1948: "ביום קומי קרעתן גבולי למו שבעה קרעים בידי המלחמה". להלן מזכיר המשורר את יחסי הכוחות בעת הפלישה הערבית: "ומעטו רובי מרוביכן ולא שריון לי ותותח". העולם כולו מחריש ומתבונן "איך אתפורר כמו החרס תחת הפטיש / אבל במלחמה העקובה עדים פתחי הגיא והרכסים / היה החרס לברזל עשות ופטישכן נופץ לחרסים". מכאן ואילך כל בית בשיר הזה פותח במלה "ערב".
ערב, גדול כוחך משהיה, רב שבעתיים...
ערב, אם ליל חלומך אובדן עלי חורץ
השב יושב לך חלומך, ערב,
השב יושב לך בארון של עץ...
ערב, מאז קומי שיסית בי אש ומוות מגבולך...
ערב, התנערי מחלומות עוועים! אולי זו השעה האחרונה!...
(הטור השביעי, כרך ב')
אלתרמן עוסק בבעיית יחסי הכוחות בין ערב לישראל גם בספרו "שירי עיר היונה" (1957). בסאגה הזאת המספרת במלחמת העצמאות מצוי השיר "שבחי החושך" ובו עיקרי האני מאמין של המשורר:
עת חגרו חיל צרים כלי חרושת-
גויים באור של חמה,
עשו היהודים את החושך
לחזק בכל כלי מלחמה.
כי בחושך קם איש וניגש
עד אויבו - אין רואהו - וגח.
ובחושך סכין הרש
ארוכה מני כלי תותח.
כאן תמצית האתוס האלתרמני - מתי מעט ודלי ציוד, שרק החושך עומד לימינם, לוחמים היהודים במלחמה הזאת. אלתרמן דבק בכל נפשו ומאודו באתוס הזה והוא אחד מחשובי יוצריה של "תרבות הנצורים והצודקים" ש"אש ידי העני הריקות" מלהטת בלחימתם. גם כחצי שנה לאחר כתיבת השיר "בפתחו של יום", באוקטובר 1956, לאחר שצה"ל כבש את חצי האי סיני באמצעות חיל אוויר, צנחנים, שריון וארטילריה, דבק המשורר בספרו "שירי עיר היונה" באתוס "ידי העני הריקות". ברבות הימים התחלפו היוצרות וישראל נתפשה בעיני רבים כמעצמה צבאית, מול הנער הפלשתינאי שאבן בידו.
שלמות המולדת
מלחמת ששת הימים שינתה הכל. אימתה של "תקופת ההמתנה" שקדמה לה והניצחון הגדול שבא בסופה, כמו הפגישה המחודשת עם חבלי ארץ ישראל, חברון, שילה, בית אל והעיר העתיקה, חוללו בנפשו של אלתרמן טלטלה כה עזה עד כי גם הבקיאים שבחוקרי אישיותו ויצירתו התקשו לפענח את עוצמתה של התמורה ולהסביר כיצד היה האיש הזה השקול, המצביע מפא"י, ליוצרה ומחוללה של "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". אלתרמן היה תל-אביבי מובהק, לא חתר מאז תש"ח אל נהר הירדן, אל "שלמות המולדת". אין לכך זכר במרחבי כתיבתו. לעומתו אני, ככתוב בספרי "עד עלות השחר" (1950), קיוויתי לכך. כחסידו המובהק של דוד בן גוריון קיבל אלתרמן את חלוקת הארץ כתנאי להקמת המדינה.
ב-16.6.67, חמישה ימים לאחר הניצחון, הוא כותב את הטור "מול מציאות שאין לה אח" ובו מצוי הקטע הזה: "ניצחון זה עניינו לא רק בכך שהוא החזיר לידי היהודים את העתיקים והנעלים בקדשי האומה, אלה החרותים בזיכרונה ובעמקי תולדותיה יותר מכל, עניינו של ניצחון זה הוא בכך שהוא מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ ישראל. זו הפעם הראשונה מאז חורבן בית שני נמצאת ארץ ישראל בידינו. המדינה והארץ הן מעתה מהות אחת ומעכשיו חסר לה רק עם ישראל שיארוג, עם היש שהושג, את החוט המשולש שלא יינתק".
במשפט זה מתחיל אלתרמן את מלחמתו למען ארץ ישראל השלמה. הוא מותקף ומשיב ליריביו, מרבה להתפלמס. באותה תקופה הנמשכת עד יום מותו אין הוא מפרסם ולו שיר אחד. הכל פרוזה. כבר אז ידוע לכל כי המלחמה שאיחדה את הארץ קרעה אנושות את העם. מי שיעיין בספר "החוט המשולש" יגלה בו אדם קנאי ומר נפש הניצב על המתרס ב"צומת הדמים" שבין הספרות והפוליטיקה. אלתרמן פוגש בערביי ארץ ישראל, מאמין כי יוכלו להיות אזרחים שווי זכויות במדינת היהודים, אך מסרב בנחרצות להכיר בקיומו של "עם פלשתינאי" הרואה בארץ ישראל את ארצו. למעלה משנתיים וחצי הוא מנהל את המאבק הזה המחריף והולך. בשיחה בינינו הוא אומר: "מי שיחזיר את חלקי הארץ הללו יצטרך לפני כן לכתוב תנ"ך אחר".
ההובי החדש
עם התמורה המשמעותית שחלה בשנים האחרונות בקרב הישראלים לגבי קיומו של עם פלשתיני הקשור בארץ הזאת וזכותו על חלקה, שבתי לעיין ב"החוט המשולש". הגעתי אל המאמר האחרון הנושא את השם הלגלגני "ההובי החדש", שפורסם ב-27.2.70, זמן קצר לפני מותו. הוא מתפלמס בחריפות עוקצנית עם אריה אליאב שתומך ב"במציאותה של אומה ערבית פלשתינאית במצב של התהוות". אלתרמן עונה לעומתו: "אם אמנם אנו מודים בקיומו של עם ערבי פלשתינאי, הרי לא רק 'השטחים המוחזקים' הם טריטוריות ערביות, אשר כל עמידתנו בהם היא רק הקזת דם עד בוא הנסיגה הבלתי נמנעת, אלא גם מדינת ישראל שלפני ששת הימים היא טריטוריה ערבית-לשעבר של עם ערבי פלשתינאי. אם אנו מודים בקיומו של עם ערבי פלשתינאי קשה להאמין כי אפילו מחאותינו נגד הטרור, ומאמצינו לעורר על כך את אומות העולם יזכו לאוזן קשבת. אם יש כאן עם ערבי פלשתינאי הנלחם על ארצו הרי שמחאותינו אלו מאבדות את עיקר משמעותן. הטרור הוא כלי פסול מבחינת החוק הבינלאומי והמוסר הבינלאומי רק שעה שאנו אומרים כי הוא כלי מלחמה של מדינות ערב נגדנו. אך משעה שהוא כלי מלחמה של עם פלשתינאי שאין לו צבא ואין לו טנקים ומטוסים והוא נלחם על קיומו הלאומי, לא תעזורנה לנו כל מלות-הגנאי שבהן אנו מכתירים את מעשי הדמים האלה".
כאן מגיע הכותב אל הקטע הקשה והמסוכן בדבריו: "מפעל התחייה היהודי זכה במשך עשרות שנים לאהדת העולם רק מפני שהוא נבע מתוך מציאות אשר בה אין תושביה הערבים של הארץ אלא חלק זעיר של האומה הערבית..." והוא מוסיף: "אפילו הצהרת בלפור לא היתה יכולה להינתן אילו היו מנסחיה צריכים להתנות שהבית הלאומי היהודי יקום בתנאי שלא ייפגעו זכויות העם הפלשתינאי, ולא זכויות התושבים האחרים, כפי הנוסח שנתקבל בדרך הטבע".
אלתרמן משחק פה על כל הקופה. לכן דבריו כה מצמררים בעיצומו של הטרור הפלשתיני. הוא נתפס למדוחי ברירת האו-או עד כדי התניית צדקתה של תקומת ישראל בשלילת כל זהות פלשתינית בקרב הערבים החיים בקרבנו ולידנו. בכך לא שמע בעצת האב משיר "עשרה אחים: "לא לך היא בדידות הקצוות / אדמתנו אליך קולעת מעבי יגיעה ורשעה ופרטיה של דרך המלך". דווקא הוא, "נתן החכם", היה אמור לדעת כי אין בהתהוותה של תנועה לאומית פלשתינית כדי לגרוע מצדקתה של שיבת ציון ומכורח קיומו של העם העברי כעם ריבון במולדת הזאת, שהחלופה לשפך הדמים הכרוני היא הפרדה תוך שותפות.
אילו היה שב אלינו לאחר התמורות העזות שהתחוללו במחשבה ובניסיון הישראלי, אולי היה מוצא את עצמו כחוני המעגל. אילו עשה זאת היה נשבר לבו לנוכח מציאות שהחריבה את עיקרי אמונתו וחזונו במלכוד הזה.
נתן אלתרמן לא היה רק אחד מגדולי השירה העברית אלא גם איש המתרס הדובר בשער. הוא מת מיוסר ובודד ומר נפש. לאחר מותו מצאה בתו תרצה באחת המגירות את שירו "אז אמר השטן" המעיד כמאה עדים על מצב רוחו של המשורר. אין בכוחו של השטן לגבור על "הנצור הזה" "שאתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה תושייה ועצה לו". אז מחליט השטן לנקוט את הדרך היחידה: "אקהה מוחו ושכח שאתו הצדק". והשיר מסתיים: "כה דיבר השטן וכמו / חוורו שמים מאימה / בראותם את השטן בקומו / לבצע המזימה".
אך על כך בדיוק סוערות הרוחות פה. מהו הצדק הישראלי? וכמו שבות ועולות מלותיו של ח"נ ביאליק: "וגדול מסביב התוהו ונורא מאוד".
