חילול הקודש האינדיאני / כבוד / מיתוס, ערפאת / ג'יימס בונד ציוני
מאת הספרים / עמרי הרצוג
שרמן אלקסי
עשרה אינדיאנים קטנים" מאת שרמן אלקסי, תירגמה מאנגלית ליה נירגד, הוצאת חרגול, 252 עמודים
סיפוריו המעולים של שרמן אלקסי מתרחשים בסיאטל, בסמוך לשמורה האינדיאנית של שבט ספוקיין, שבה נולד. הסיפורים מציבים במרכזם דמויות אינדיאניות שיוצאות אל מחוץ לשמורה, ומתמודדות לא רק עם שנאה עצמית ובידוד גזעי, אלא גם - ובעיקר - עם רגשות אשמה של לבנים ליברלים, שמחייבים מהם להציג לראווה אקזוטיקה אתנית כדי להשיג ניוד חברתי ומיני. בדומה לכותבים ממיעוטים אחרים, כגון פיליפ רות היהודי-אמריקאי וגלוריה ניילור האפרו-אמריקאית, אלקסי מייצג את הזהות האינדיאנית באופן שמחלל במכוון את נושאי הזהות המקודשים של רצח העם האינדיאני או של ההסגר בשמורות ההימורים. הוא אינו מונע על ידי זעם קדוש, אלא יוצא נגדו - ונגד הרגישויות הליברליות הצדקניות, ההופכות את הקורבן לקדוש ובכך משמרות את קורבניותו.
זהותם האינדיאנית של גיבורי הקובץ אינה מתבטאת בסבל או בגבורה. הם צדקניים, מניפולטיוויים
אורית קמיר
ובודדים; אנושיים להחריד, לכודים בסבך של זהויות אתניות, מיניות וגופניות. זהותם נרקמת כתגובת נגד לעמדות ולפנטסיות שמופעלות עליהם: לעתים הם מותשים מהעול הייצוגי הכפול של הזהות האמריקאית-האינדיאנית; ברגעים אחרים הם מתמסרים ברצון להנחות של הלבנים המשכילים, כאילו הם נושים של עוול היסטורי או אקזוטיים מבחינה מינית, כדי להשיג "זיון ליברלי" שבא לתקן עוול היסטורי, או להתהדר במעמד של מורה רוחני. אלקסי כותב: "במשך חמש מאות שנה האינדיאנים נטבחו משום שהיו אינדיאנים, אז אם קורליס מקבלת מדי פעם קפה בחינם מהאינדיאנופילית הלסבית הטבעונית המקומית, מי יכול למצוא בזה טעם לפגם? במאה העשרים ואחת, כל אינדיאנית עם אוצר מלים סביר נהנית מכוח חברתי אדיר, אבל רק אם היא סטואיקנית שמדברת לעתים נדירות".
יש דבר מה נוצץ, שנון ומפתה בקובץ הסיפורים הזה, שמשתמש במיומנות מרשימה ברטוריקה הסגנונית האמריקאית, שהיא לבבית, גלויה ואכזרית בפשטותה ובישירותה. אי אפשר לעמוד אל מול רשת המלכודות הרטוריות והרגשיות שטמונות בקובץ הזה; יש בהן מידה של כנות והומור שקשה לסרב לה. הקריאה המצטברת בהם מייצרת התרגשות - אך גם לב קמוץ ממועקה; "עשרה אינדיאנים קטנים" מדגים היטב, שפוליטיקה של מיעוט אתני היא מצב קיומי ולא אזור ספרותי, ובו גזענות נבערת ואשמה ליברלית הם צדדיו של אותו המטבע.
שאלה של כבוד, מאת אורית קמיר, הוצאת כרמל, 250 עמודים
הדיון במושג "הכבוד הישראלי" בספרה של אורית קמיר נעשה מנקודת תצפית היסטורית, בלשנית, משפטית, אנתרופולוגית ופמיניסטית. קמיר מצהירה בפתיחה שהערך "כבוד" מבטא את הדימוי העצמי הישראלי הקולקטיווי; אולם מבין שלל משמעויותיו של המושג (וקמיר מציגה ארבעה מובנים שונים של כבוד, הכפופים לאותה מלה בעברית), רק אחת מהן, זו של "הדרת הכבוד" (Honor), השיגה עליונות, ואפילו בלעדיות, בזירה הישראלית.
"הדרת כבוד" היא רגישות מופרזת לחוויה של בושה, והנעה מתמדת לפעול להשפלת זולת, החשוד ביחס של ביזוי או חוסר כבוד. בחברות שהמבנה החברתי מאורגן על סמך מושגים כמו הדרת כבוד ובושה, מציינת קמיר, "הדרת כבוד היא רכושו היקר ביותר של האדם". כבוד מסוג זה אינו משאב זמין או טבעי; הוא נרכש באמצעות משא ומתן כוחני עם הסביבה, שמתאפיין בתביעה מתמדת לגילויי סמכות ולעליונות הייררכית.
קמיר כותבת: "פגיעה בהדרת כבודו של הזולת מאדירה את הדרת כבודו של הפוגע על חשבון הנפגע, מכתימה את הדרת כבודו של הנפגע והופכת אותו לבעל חוב". בחברות המקדשות את הדרת הכבוד, כמו החברה הישראלית, היחסים החברתיים מאופיינים באמצעות דינמיקה מעגלית של יצירת חוב כבוד ושל גבייתו, והאלימות שאצורה בהם כה מוטמעת בתודעה החברתית הקולקטיווית, עד שחריגה ממנה נתפשת כזילות מסוכנת.
קמיר מתארת בספר כיצד טבועה הדרת הכבוד בבסיסו של המיתוס הציוני, ובאמצעות דיון בכתביהם של הרצל, נורדאו, בן-גוריון ואחרים, היא מיטיבה לתאר כיצד המושגים הלאומניים הגרמניים של הדרת כבוד (שהגיעו לשיאם במנהג ההירואי של דו-קרב), אומצו על ידי ראשי הציונות באירופה כדי לשרטט מחדש את גופו ואת התנהגויותיו של היהודי החדש בסוף המאה ה-19. היהודי "החדש" אינו עוד פסיווי, נשי, מוג לב וחסר אונים, אלא "יהודי של שרירים", תקיף וגאה, נוקם ונוטר.
הסיפור הציוני החדש הפך להיות נקודה ארכימדית שמציירת את אופיה של התרבות הישראלית כמי שמופעלת מתוך חרדה כפייתית מהיות "פראייר". החרדה הזאת מפעילה שדות תרבותיים שונים: היא מעצבת את הפמיניזם הציוני ומאפשרת לשפוט את גילויי הפמיניזם שמקדשים סוגים אחרים של כבוד, כמו כבוד האדם; היא מאפשרת את החלל האמביוולנטי שבו פועלות פסיקות בית המשפט העליון והכנסת בהקשרים של חוק היסוד "כבוד האדם וחירותו", שבו מתנגשות בכוח שתי תפישות מנוגדות של כבוד; היא מכתיבה את ההתנהלות החברתית של עם קולט עלייה ושל עם כובש. פיכחונו של החיבור הקולח והמשכנע הזה הוא מעורר מחשבה וטורד מנוחה.
בנפול אויבך: סיקור מותו של ערפאת בתקשורת הישראלית, הוצאת קשב, מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל, 47 עמודים
עדיין נטוע ברושם שהותיר בי "שאלה של כבוד", קראתי את "בנפול אויבך", קונטרס צנום שמוציא ארגון ישראלי בשם "קשב", שמטרתו לעודד שיח ציבורי ותקשורתי חופשי מהסתה. הגיליון עוסק בתגובת התקשורת הישראלית למחלתו ולמותו של ערפאת, ולכניסתו של אבו מאזן לתפקידו. אין מידע חדש בחוברת הצנומה, אולם ריכוז כל הכותרות, הנאומים והדיווחים בקונטרס אחד - בעיקר מ"ידיעות אחרונות", מ"מעריב" ומערוץ 2 - הוא טיפול בהלם, שמדגיש היטב עד כמה אנו שבויים בקונצפציות של "הדרת כבוד" פוליטית, שבה רגשות האבל של הפלשתינאים היא סיבה למסיבה מתלהמת ומסיתה, שמונעת לא רק על ידי נרטיב ה"אין פרטנר", אלא גם על ידי גזענות עיוורת ושנאת נשים פשוטה.
בכותרות העיתונים הוצג ערפאת הגוסס כמפלצת: כאל-אנוש חייזרי, "זומבי" מטיל אימה, שעומד מול חוקי הטבע ויכול להם בסרבו למות בתאריך שנקבע מן השמים (כלומר, בזמן שנקב לו אהוד יערי); לילה שהיד וסוהא ערפאת, הידעניות של סאגת האימה, הן נשים מניפולטיוויות, חמדניות ושקרניות. ובתוך כך, גסיסתו של ערפאת תוארה כנרטיב מיתי/פרימיטיווי, שבו שני הראשים של מפלצת פלשתינית אחת פונים זה כנגד זה, והציבור הישראלי מביט במאבקם בשקיקה צמאת דם: האשה הרעה מונעת מבעלה המפלצתי למות כדי לסחוט ממנו סכום כסף אחרון, בעוד שבגופו שלו מתרחשים תהליכים אל טבעיים, ההופכים אותו ללא-מת וללא-חי.
אין זה משנה אם ערפאת הוא רב מרצחים, או קונסטרוקט ישראלי שמצייר אותו ככזה כדי לשרת אינטרסים מדיניים. מידת ההפנמה של המסרים הפוליטיים והתקשורתיים המציירים את הפלשתינאי כשטן ואת מנהיגו כשטן-על היא משנית, ואינה שייכת לעניין. החוברת היא עניין ישראלי פנימי לגמרי, והיא ממחישה את האופן שבו מתארת התקשורת הישראלית את המציאות הגיאו-פוליטית המורכבת באמצעות נרטיווים של שנאה ושמחה לאיד, אלימות והסחת הדעת; היא ממחישה כיצד התקשורת יוצרת סובייקט פסיווי, מנותק ואדיש, המזומן ליהנות מחזיונות ראווה אלימים באקט של אקראיות, שמוציאה את האירוע משרשרת ליניארית של מידע היסטורי או לקחים היסטוריים.
17 המדרגות, מאת מרדכי נאור, הוצאת יבנה, 264 עמודים
בזמן הקריאה ב"17 המדרגות" הירהרתי ביחסים הטעונים שבין הספרות וההיסטוריה. מרדכי נאור הוא היסטוריון שבאמתחתו כמות נכבדת של מחקרים מוערכים, וספר זה הוא הרומאן הבדיוני הראשון שהוא מפרסם. מה שמניע את "17 המדרגות" הוא הרצון לחשוף טפח של ההיסטוריה הציונית באמצעות המדיום הפיקטיווי: ספרו של נאור מניח שקיימת הבחנה בין המדעיות הפורמלית של הטקסט ההיסטורי לבין הזרימה השופעת, המפתה והנוחה לעיכול של הספרות.
אולם ההבחנה הזאת אינה כה חד משמעית, מפני שמבעד לאבחנות המתודולוגיות, גם הסופר וגם ההיסטוריון בונים סיפור ממצבור עובדות על פי עקרונות של הסתברות ועל פי "טיפוס" ז'אנרי מוכר, ושניהם משתמשים באותן הטכניקות: ברירת אירועים, הדגשה, חזרה על מוטיווים, שינוי בנקודת תצפית.
לעמינדב, המספר ב"17 המדרגות", יש טון פמיליארי של גוף ראשון; כמו המחבר, הוא פרופסור להיסטוריה של עם ישראל. עם מות דוב בן ליש, שכנו הערירי, הוא עורך את טקס ימי השבעה בדירתו; הוא ואשתו מקבלים מדי יום את האורחים, המגוללים לפני המארחים מונולוגים ארוכים על היכרותם עם דב. בתוך כך נחשפת דמותו של השכן המנוח כג'יימס בונד ציוני, שידו בכל: הוא עלה לארץ באניית מעפילים והציל מטביעה מכר שאותו נשא במים השוצפים אל היבשה; הוא נלחם בגרמנים, ישב בכלא הבריטי והיה מרגל בירדן; נשלח בשליחות סודית לסייע לקהילות היהודיות בברית המועצות לאחר ניתוח פלסטי מקיף ורדף אחר נאצים קשישים; היה שותף בהסכמי שלום ודובב פושעים מסוכנים בתא כלאם. דב בן ליש הוא גיבור-על ציוני, ורגעיו המעניינים של הסיפור נהנים ממידה גדושה של התלהבות ופטריוטיות, כשהם מתארים אנקדוטות גבורה של המחתרות, ההגנה ושירותי המודיעין של המדינה הצעירה.
אולם מדוע לכתוב אותם כבדיון, ולא לתארם במסגרת נרטיב היסטורי? השאלה נותרת בלתי פתורה בתום הקריאה. בדומה לכתיבת היסטוריה, גם כתיבת בדיון נדרשת לעלילה מארגנת ולעמידה בחוקי הסתברות והכרח; אולם עלילת הרומאן אינה עומדת בתנאים אלו. לפיכך, יותר מאשר מתאר הרומאן את קורות דמויותיו, הוא מתאר את הפיקטיוויות שלו עצמו כדוכן מזון מהיר של תכנים היסטוריים.
