הן סובלות לא רק מהטרדה מינית, אלא מהטרדה קיומית. ספרה השני של מיכל זמיר, "ספינת הבנות", עוסק בחוויה של רוב הנשים בצה"ל, המשרתות כפקידות. "זה אולי רמז לחוויה הנשית באופן כללי בחיים", אומרת זמיר
הכנות לטקס השבעה של חיל האוויר בכותל (למצולמות אין קשר לכתבה)
תצלום: ארין טריב / באובאו
"אפשר להשתגע. את שולחת את הילדה שלך לצבא, להיות שרטטת, לא איזה חייל קרבי בשכם, ומקבלת אותה חזרה עם מאה אחוז נכות", כך מהרהרת אחת הדמויות בספר שכולו כתב אישום - קולח, משעשע, קומי-טראגי - נגד היחס לנשים בצבא.
את הספר, "ספינת הבנות" )הוצאת חרגול(, כתבה מיכל זמיר, שגדלה בבית הכי ממסדי שאפשר לדמיין. זמיר, בת 04, היא בתו של ראש המוסד לשעבר, האלוף בדימוס צבי זמיר. זהו ספרה השני; הראשון, "21 פגישות", היה נובלה פורנוגרפית. הספר החדש עוסק בהטרדות מיניות בצבא ובשידולים הגסים שחוות נשים רבות בצה"ל. אך לא רק על הטרדה מינית כותבת זמיר, אלא על חוויה נשית גורפת יותר - הטרדה קיומית; במיוחד בקרב הרוב הנשי הדומם בצה"ל - הפקידות. היא מדברת על השפלה כרונית, על עלבון בסיסי שמצטבר ואין היכן לפרוק אותו, עלבון שמלווה את הנשים במשך שנים.
"היתה לי
מיכל זמיר: "לא רציתי להרגיש שיש לי זכויות יתר בגלל אבא שלי, אבל ברור שהיו לי"
תצלום: דניאל צ'צ'יק
הרגשה שאני כותבת על משהו שלא כתבו עליו קודם", היא אומרת. "יש הרבה סיפורים על צבא - חיים באר, יהושע קנז, ס' יזהר, יובל שמעוני, האחים ברבש; כולם נגעו בצבא, אבל לא בחוויה הנשית של השירות הצבאי, ולא בחוויה הכי נפוצה ומובהקת, הפקידות. מדברים עליה, מפעם לפעם היא אפילו מופיעה בעיתונים, אבל היא לא קיימת בשיח התרבותי כמו שקיימים דיונים על הגירה, דור שני לשואה, או העימות עם הפלשתינאים.
"כשכותבים על זה ספר", היא אומרת, "אפשר לדבר גם על הצדדים הלא פליליים של התופעה - על הבזבוז, על התחושה שלא רואים אותך, שלא מתייחסים אליך אם את לא יפה, כל מיני דינמיקות של 'נותנת לא נותנת'. הרי כל הזמן נזרקות נשים צעירות מאוד, בלי הכנה, לתוך עולם גברי די אכזרי. יש כאלה שזה טראומתי בשבילן. ומי שלא חוותה זאת כטראומה אז אולי הפצע שלה פחות עמוק, אבל זו תמיד חוויה פוצעת".
הספר כתוב באומץ ובהרבה הומור, אבל גם בשילוב של לא מעט סטריאוטיפים על החברה הישראלית. זמיר מיטיבה לתאר את הגיבורה שאין לה שם, היא לא רזה ולא שמנה, לא יפה ולא מכוערת, לא חכמה ולא טיפשה - היא בכלל "מראשון". היא מתארת את האחיות שלה, מלי ואתי, את אמה שתלויה רגשית באביה, ואת האבא שלוקח לו מאהבת צעירה - המזכירה שלו.
היא מתארת את הלחץ הנפשי ולפעמים גם הפיסי שמפעילים קצינים בכירים על החיילות בפו"ם של שנות ה?08 כדי שיקיימו אתם יחסי מין, אז עדיין בלי מודעות לקונדומים, ובאופן כללי כדי שיספקו את צורכיהם. היא מתארת את יום הח"ן שמארגנים לחיילות הבסיס, ובו הן מקבלות את מיטב ההדרכה כיצד להתאפר ולהיות מצודדות. היא מתארת את הגיבורה שעברה חמש גרידות, ובכל פעם קצינת ח"ן מבקשת ממנה לומר שהיא נכנסה להריון בשל אונס. "תגידי שהאבא ערבי", היא מדריכה אותה.
תחושה של בדידות
זמיר גדלה כל חייה בשכונת צהלה בתל אביב ושם היא גם מגדלת את בתה בת השבע, רוני, לאחר גירושיה. היא למדה לתואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב וסיימה תואר שני בספרות עברית, בהתמחות בספרות יידיש. במשך השנים התפרנסה מעבודה כמגיהה בעיתונות, וכיום היא כותבת מפעם לפעם ביקורות ספרים.
"ספינת הבנות" נכתב במהירות - בתוך שלושה חודשים בלבד. "הוא הבשיל בתהליך שלא הייתי מודעת לו ונמשך המון שנים, ואז הוא נפלט בבת אחת", היא מספרת. עד כמה הוא קרוב למציאות? "העולם שמתואר בספר הוא בדוי - אין לידה בבסיס צבאי ואין בחורה שעוברת חמש גרידות - אבל הספר מתאר את התחושה שהרגשתי כשהגעתי לפו"ם, שלא יכול להיות שזה אמיתי, מה שאני רואה. יש בו גרעין אמיתי מאוד. הדמות של הגיבורה עשתה את השיבה למקום הזה אפשרית מבחינתי, פחות כאובה, כי יש לה הסתכלות מיוחדת על המציאות, עם פשטות ותחכום והומור".
זמיר מדברת על הצורך - שקיים גם היום - לאפשר לנשים להרגיש בנוח ולהתקדם בתוך המסגרת הצבאית. "היום נראה לי מוזר מאוד לקחת מישהי שתכין קפה במשך שנתיים. והתופעה הזאת ממשיכה להתקיים. זו לא חוכמה לשפוט את מצבן של הנשים בצבא לפי טייסת אחת ושתי מפקדות טנקים. הן לא הרוב".
שאת מתנגדת לגיוס נשים לצה"ל?
"אני לא יודעת. לי החוויה הצבאית תרמה המון, למרות הכל. גם בספר השניות הזאת עוברת: יש שם המון יופי, יש מפגש עם אנשים חדשים, את פותחת עיניים גדולות ולומדת הרבה דברים על העולם. מצד אחד זו חוויה קשה, מצד שני זו ההזדמנות לצאת מהבית, כי גם הבית הוא לא תמיד מקום נהדר. הגיבורה רוצה להגיח החוצה, יש לה פנטסיות על עתיד, אבל אי אפשר שלא תהיה קצת חמלה במקום שהיא משרתת בו. ואצלי בצבא לא היתה חמלה.
"באתי מבית ממסדי, ואמנם היתה לי דעה לא חיובית על הכיבוש, אבל לא התנגדתי עקרונית לשירות בצבא. באתי מתוך תמימות. לא רציתי להיות מדריכת טנקים, אני לא בן אדם קרבי, אבל רציתי לתת את המיטב - והרצון הזה התנפץ על חומה של גסות ובוטות וגבריות, וזה היה הלם מבחינתי. היה לי קשה להכין כל הזמן קפה, לשטוף כלים, לא ידעתי לשים גבולות בהרבה עניינים, הטרדות עם סוג מסוים של הומור היו קשות לדימוי העצמי שלי. היתה תמיד תחושה של בדידות, שלא בדיוק מבינים מה קורה לך ושגם אני לא בדיוק מבינה, לא ידעתי איפה עוברים גבולות התפקיד שלי, עד כמה אני אמורה להיות צייתנית. החוויה הזאת מוכרת בעוצמה משתנה אצל הרבה נשים. זה אולי רמז לחוויה הנשית באופן כללי בחיים".
לכרסם את התפוח מבפנים
זמיר ניסתה לשרטט בספר תמונה מגוונת של החברה הישראלית: עולה מרוסיה, יוצאת קיבוץ, חייל מרמת אביב, והגיבורה, כמובן, מבית ספק מסורתימזרחי מראשון לציון )"כל ישראל זה ראשון", אומרת זמיר, "ראשון זה לישון שני אנשים בחדר - גם אני חיה ככה היום, אז במובן מסוים גם אני גרה בראשון"(.
בכל הדמויות בספר, היא אומרת, יש משהו שבור ורצוץ. "לכל אחת יש סיפור שהיא רוצה להסתיר, והן באות לכור ההיתוך הצה"לי עם איזשהו רצון להיברא מחדש", היא אומרת. "אבל זו פנטסיה, הצבא לא באמת משווה בין כולם. המוביליות של החברה הישראלית מצומצמת. בסך הכל אנחנו מגיעים לצבא ויוצאים ממנו אותו הדבר, רק אחרי איזה חיכוך לא נעים".
זמיר מאמינה בדטרמיניזם חברתי. "לא רק בצבא, בכלל, הסיפור הזה של חברה שבה אנשים מתקדמים לפי הכישורים שלהם - חייבים להתפכח ממנו", היא אומרת.
ומה עם אפשרות הבחירה, לפחות בספר - האם נגזר על הגיבורה לעבור חמש גרידות? האם אין לה שום אפשרות לעצב את חייה אחרת?
"הבחירה שלה היא לא בין כן או לא להיעתר ללחצים, אלא היא בוחרת בחירה אמיצה גם לחוות את העולם וגם לשרוד בו. יש בה פתיחות לבני אדם והבנה, היא לא יכולה לדחות את התתאלוף שכמעט אונס אותה, היא רואה בו אדם אנושי. בסופו של דבר, הוא היחיד שבאמת דואג לה ומסדר לה גרידה פרטית. העולם מורכב, לא עשוי טובים ורעים. היא מתקיימת בעולם הזה ולא רוצה להתנתק ממנו".
בספר מגיעה הגיבורה לבידוד בבית חולים. גם זמיר הגיעה בעת שירותה הצבאי לבידוד, לאחר שמים ממיחם נשפכו על רגליה והיא התעקשה לא לבקש פטור מתורנות מטבח, עד שמצבה החמיר. בספר הגיבורה מתיידדת בבית החולים עם חבורת אנשים משונים - כל אחד והפצע שלו. הם מנסחים ביחד את עיקרון המחתרת: להיראות כמו כולם, להתלבש כמו כולם, להתנהג כמו כולם, אבל בתוך תוכם לחשוב אחרת, לכרסם את התפוח מבפנים. "זו שיטה נהדרת לחיים", אומרת זמיר. "המחתרת היא הדרך היחידה לשמור על אותנטיות. החוכמה היא לא להיות מיוחדים, אלא לצאת מהחיים איכשהו די מאושרים".
משהו בגלות מדבר אלי
הדמויות היחידות בספר שמעוררות אופטימיות הן דווקא דמויות לאישראליופת במובהק. "יש משהו בישראליות שקשה לי אתו", מודה זמיר, "אם כי אני לגמרי ישראלית, ורוצה לחיות כאן ושילדי יחיו כאן. מבחינה זו ההורים שלי עשו עבודה מצוינת. אבל יש משהו בגלות שמדבר אלי, היהדות הגלותית שאין בה גאווה ועם זאת היא לאומית.
"בגיבורה שלי יש משהו שקצת ניזון מספרות יידיש. הגיבור היידי גם שייך לסביבה וחש את כאביה, אבל גם חיצוני לה, תמופי וקצת טמבל. הוא פקעת של נורמות והוא לא מצליח להסתכל בשום אופן על המציאות בצורה בלתי אמצעית. זו הבעיה שלו, הוא לא שייך לשום מקום. זה מאוד יהודי, לא להיות שייך. אפילו הישראלים ששייכים לפה לא באמת שייכים לפה. גיבורי ספרות היידיש הם עממיים, יש להם חיים פנימיים ערים, אבל בלי טיפת מודעות. גם הגיבורה שלי כזאת".
יכול להיות שדרך היידיש מרדת במורשת הציונית של בית אבא?
"ההורים שלי מאוד ציונים, שניהם דור תש"ח והיו בפלמ"ח. אבל שניהם גם אנשים לא זחוחים. אבא שלי קשור מאוד למורשת היהודית שלו, הוא מדבר יידיש ומצחיקות אותו בדיחות ביידיש. נכון שההיכרות שלהם עם הגלות לא היתה אינטימית. המפגש שלי עם היידיש פתר לי איזו בעיה במישור הכי אישי של ההגדרה העצמית שלי".
זמיר תמיד תמכה בעמדות שמאל שהיו "יותר מיליטנטיות מהעמדות של ההורים שלי", היא אומרת. "אבא שלי הוא ביטחוניסט, לאמא שלי יש יותר רגישויות הומניסטיות. כשהייתי בגיל ההתבגרות היו ויכוחים בבית, אבל בסך הכל זה בית פתוח. הם חשבו, למשל, שהספר הזה הוא אקט אמיץ ושצריך לדבר על הנושא".
מה המשמעות, מבחינתך, להיות הבת של ראש המוסד?
"הייתי נורא קטנה כשאבא שלי היה ראש המוסד, לא הבנתי מה זה. בגיל 81 בערך הבנתי שזה מקנה לי סוג מסוים של יתרונות, כלומר שאני מסקרנת אנשים בגלל זה. היתה לי עם זה דרמה. לא רציתי להרגיש שיש לי זכויות יתר, אבל ברור שהיו לי".
היא אינה בקיאה בפרטים על מבצעי המוסד - התחום הזה פחות מעניין אותה. "גם לא ממש מדברים על זה אצלנו בבית, אבא שלי מאמין בסודיות. בסך הכל ההורים שלי עבדו קשה, אבא שלי כמעט בכלל לא היה בבית, ואמא שלי היא זו שנתנה את הטון, ומבצעי המוסד לא היו הדברים שהסעירו אותה. היא ניהלה מעבדה לסיווג רקמות והיתה מבין הקבוצות הראשונות בארץ שתמכו בהשתלת איברים. אז הדרמה המרכזית אצלנו בבית היתה אם הכליה נקלטה או לא נקלטה. אחר כך, כשקצת התבגרתי, העובדה שאני הבת של אבא שלי עשתה רושם בעיקר על בנים".
