בוהמיין, מהפכן, משורר, איש מחתרת, פובליציסט, עיתונאי, חובב נשים - אלה הם רק חלק מהכינויים שזכה להם מקסים גילן, בכל פעם שניסו עיתונאים לתאר אותו. גילן, משורר ופובליציסט, הלך לעולמו בלילה שבין שישי לשבת, בגיל 74, בתל אביב.
לאחר שלא חש בטוב בשבוע האחרון ולא ענה לטלפונים בשבת, מצא אותו בדירתו ידידו יוסי גרנובסקי. גופתו נשלחה לנתיחה שלאחר המוות. הלווייתו תתקיים השבוע, כנראה בקיבוץ עינת. הוא השאיר אחריו אחות.
גילן נולד ב-1931 בעיר ליל בצרפת, כמקסים גולדהירש, לאב עשיר שירד מנכסיו, התעשר שוב ונסע לברצלונה, שם פגש את אמו. אביו התקדם ומילא תפקידים פוליטיים בספרד הרפובליקנית, אך בזמן מלחמת האזרחים, תחת משטרו של פרנקו, נלכד ונדון למוות.
גילן עלה עם אמו ואחותו לישראל ב-1944. תחילה השתכנו במחנה עתלית ואחר כך עברו לשכונת התקווה בתל אביב. בשל מחלת אמו, הוא נאלץ לעזוב את לימודיו ולעבוד בשורה של עבודות כפיים. עם הזמן החל לכתוב ולהיות פעיל פוליטית.
בשל פעילותו הפוליטית, ישב גילן בכלא כמה פעמים. שמו נקשר כמקורב לרוצחיו של ישראל קסטנר. ב-1967, בזמן שהיה עורך השבועון "בול", נעצר בשל פרסום ידיעה, תוך עבירה על חוקי הצנזורה. גילן פירסם שישראל מעורבת ברצח מהדי בן ברקה, ראש האופוזיציה במרוקו, שנחטף ונרצח בצרפת בידי שירותי הביטחון של מרוקו.גילן נכלא, שוחרר כעבור ארבעה חודשים והחל לעבוד עם אורי אבנרי ב"העולם הזה". כעבור שנתיים נסע לחיות בפאריס, ונשאר שם 23 שנים.
גילן כתב שם שירה, נפגש עם פלשתינאים - כולל יאסר ערפאת - כשהחוק הישראלי עדיין אסר זאת. לכן חשש לחזור לישראל. הוא הקים שם כתב עת באנגלית שנקרא "יזראל אנד פלשתיין". בשנת 1993 החלה שרת החינוך של ממשלת יצחק רבין, שולמית אלוני, לפעול למען הסרת האיום להעמדתו לדין כשיחזור לישראל.
באוקטובר 1993 חזר לישראל, אך המשיך לנוע על קו תל אביב-פאריס. עמדותיו הפוליטיות השתנו עם השנים. תחילה תמך בלאומיות סוציאליסטית (בצעירותו היה חבר ב"הגנה", והיה גם איש לח"י ומזכיר תנועת הנוער העברי של הציונים הכלליים), ואחר כך עבר לדגול בהומניזם אנטי-לאומי. הוא החזיק ברעיון המדינה הפלשתינית עוד הרבה לפני שהפך הרעיון הזה ללגיטימי בשיח הישראלי.
את ספר שיריו הראשון, "גדר פרוצה", פירסם כשהיה בן 26. מאז הוציא כמה ספרי שירה ובהם "שהד", "מיפוי" ו"בבית קורס".
בשנות החמישים והשישים היה מקסים גילן חלק מהסצינה הספרותית בתל אביב. הוא כתב שירים ניסיוניים והיה חלק מחבורות המשוררים אז. תחילה עם נתן זך ומאוחר יותר עם מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ ויונה וולך. הוא היה אחד מעורכי כתב העת "קילטרטן". סוריאליסט, אנרכיסט, אקספרימנטליסט - כך כינוהו מבקרי שירה.
בשנים האחרונות הוציא גילן לאור, תוך ניסיונות חוזרים ונשנים להשיג מימון, כתב עת ספרותי-פוליטי ששמו "מטען", ובו שירים ומאמרים ביקורתיים. באחרונה זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים, והפרס סייע לשיפור במצבו הכלכלי."מקסים היה מעין איש עקרונות, אדם שדגל בחברה אזרחית שוויונית", אומר ידידו, המשורר יהודה עתי. "היה לו חזון מגובש לגבי המקום הזה. הוא מאוד אהב אותו, כתב עליו, נלחם עליו. הוא לפחות זכה לפעול את פועלו עד יומו האחרון".
לדברי עתי, "במשך הרבה שנים הוא חי מחוץ לישראל, כי הרגיש כאן נרדף. היו לו הרבה חברים וידידים בכל העולם. לא מזמן הוא חזר מסיור בוואשינגטון, שם פגש אנשים הקשורים לממשל הרפובליקני, בניסיון להשפיע על פירוז המזרח התיכון מנשק להשמדה המונית. לפני שבועיים הוא אמר לי שאם היה לו זמן, היה מקים תנועה לטיפול באסירים פוליטיים".
השיר האחרון שפירסם גילן, בכתב העת העצמאי לשירה "אורבניה", נקרא "תם ולא נשלם", ועסק במותו. "לפתע אצא ברגע מיידי/ הווה לא מדומה. /לפתע לא אהיה", כתב.
