"אני יודעת שיכתבו שהשירה שלי יותר טובה מהסיפורים שלי, ואני לא יודעת איך אני אתמודד עם זה", אמרה רביקוביץ' בראיון לעיתון לקראת צאתו של ספר הסיפורים החדש שלה. ובכן, סקירה זו אינה מתעתדת
דליה רביקוביץ'
תצלום: מוטי קמחי
לעסוק בהשוואות ממין זה. סגולותיו (או חולשותיו) של "באה והלכה" עומדות לעצמן, בלי שום קשר לשירתה הגדולה של רביקוביץ' (ובכלל, המעבר משירה לפרוזה אינו חידוש גדול, והוא נחלתם של לא מעט יוצרים ישראלים). מה גם, ש"באה והלכה" אינו קובץ הסיפורים הראשון של דליה רביקוביץ'. קדמו לו "מוות במשפחה" (1976) ו"קבוצת הכדורגל של ויני מנדלה" (1997), שהוא למעשה הוצאה לאור מחודשת של הסיפורים הקודמים בתוספת של ארבעה חדשים.
הספר החדש, הערוך בידי אורלי קסטל-בלום, שידה וקולה ניכרים בהחלט, מכיל חמישים סיפורים, רובם קצרצרים ממש. הסיפורים נכתבו "בפרץ כתיבה של שלושה וחצי חודשים". האינטנסיביות הזאת, המצויה גם בתוך הסיפורים עצמם, בדחיסות שבהם, מייצרת תחושת דחיפות המעידה על צורך ממשי של המחברת לומר דברים, אך יש בה גם כדי ליצור עומס המוביל לפרקים לקוצר נשימה.
שני הסיפורים הראשונים עוסקים בהוריה של רביקוביץ', או באופן כללי בהעדרות, בחוסר. הסיפור הפותח, "קיצור תולדות מיכל", הוא למעשה סיפור תולדות חייה של אמה של רביקוביץ'. זהו גם סיפור ארוך באופן ניכר משאר הסיפורים, וניכר בו שהוא מונע מכאב עמוק ויוקד על חיי אמה, על חייה שלה. הסיפור מסתיים כך: "מגיע למיכל שעמוס עוז או מאיר שלו יכתבו עליה רומן שלם ויפתחו את הנושאים שאני הזכרתי כאן בצמצום ובדלות, אבל זהו מזלה הביש שאין מי שיכתוב עליה מלבדי, ואני מי אני ומה אני? לא מאמינה בתיאורי טבע ובניתוח דמויות וכותבת רק את המעט מן המעט בלי סדר ובלי פשר" (עמ' 17).
הפסקה הזאת מאפיינת היטב, בכנות רבה, את המוטיבציות שמניעות את הספר, ואת יתרונותיו ומגבלותיו. "בלי סדר ובלי פשר" עומד כהתנגדות לניסיון לארגן את המציאות בתבניות מוכרות, ליניאריות, נראטיביות, ומתוך שכך לצקת בה פשר כלשהו. מי שיחפשו בסיפורים עומק ודמויות בנויות כהלכה ומבנה ועלילה והתרה, או סתם פואנטה, צפויים לאכזבה. אך מי שמפללים לקרוא פרוזה אחרת, שוברת ומתוך שכך גם מתריסה, ימצאו כאן לא מעט.
בראיון הסבירה רביקוביץ' שבחרה לכנות את עצמה בסיפור על אמה "בת השש", למרות שהסיפור אינו נעצר בנקודת הזמן הכרונולוגית הזאת. זאת, משום שבגיל הזה, שבו מת אביה, חייה נפגעו קשות. ואכן, גם בסיפור עצמו, שכולו שברים ועצב גדול, נאמר שביום מותו של אביה (מתאונת דרכים אקראית, שרירותית) התרסקה המשפחה. למעשה זהו אחד הנושאים הבולטים שעוברים לכל אורך הספר, בגלוי או בסמוי, פגיעה ופגיעות, ואי אפשר להימלט מהתחושה שלאקט התרפויטי יש מקום לא מבוטל במעשה הסיפורי.
הסיפור השני, "אבא של -", עוסק במותו בטרם עת של אביה. "מי מכיר את אבא של דליה? מי זוכר את אבא של דליה (...) אפילו דליה זוכרת רק את הזיכרונות שלה. איך אפשר לזכור מישהו שמת לפני יותר מ-60 שנה? איך אפשר לזכור את מכנסי החאקי שלו וגרבי הברך ומצחו הגבוה ואת שירי המשוררת אלישבע שאהב ושירי חיים לנסקי?" (עמ' 19).
הפרדוקס הזה, שבהנצחתו של מה שנועד לשכחה ואבדון, כפי שמעיד סיום הסיפור, "אבא של דליה כבר אינו אפילו צל או עננה קלה. כל מה שנשאר ממנו הוא שהוא אבא של דליה וגם דליה תהיה עוד מעט צל או עננה" (עמ' 20), מסמן את המתח ואת המסגרת של הספר, כפי שגם מרמזת הכריכה. צדה הקדמי מציגה תמונה מאלבום תמונות ישן, בשחור לבן, ובה אם, אב וילדה. בגב הספר מופיעה אותה תמונה אך במהופך, ואף שם הספר מופיע שם באותו אופן. אלה מייצרים תחושה של אלבום תמונות פרטי שהסיפורים אינם אלא דפים בו.
התחושה הזאת מתחזקת מההשתקפות העצמית של רביקוביץ' שחוזרת שוב ושוב בספר, ומהממד האוטוביוגרפי הבולט בסיפורים (כמו הסיפור על השופט פורז, שמרחיק ילדים מאמהותיהן, ודמותו השנואה הופיעה גם בספרה הקודם). מדי כמה שנים מתפרסם בעיתונות ראיון חושפני נוסף עם רביקוביץ', השוטח את כל תולדות חייה ומשפחתה על כל פרטיהם האינטימיים. וכך, גם בלי לתור אחר האוטוביוגרפי הוא מונח לפני הקוראים, כמעט מתריס. אי-היכרות עם פרטי חייה של רביקוביץ' לא רק שאין בה כדי להפחית מהסיפורים; להיפך, היא מנטרלת את התחושה המציצנית שנלווית לקריאתם ומוסיפה נופך כללי יותר, אניגמטי יותר, מעניין יותר.
הרבה מאוד מהסיפור הציוני נכנס ומבקיע מבעד לסיפורים. למשל, הסיפור "הקיץ האינדיאני של תקומה", המספר על התעוררות בת יום של אשה השקועה בתרדמת שנים רבות. תקומה מתעוררת בוקר אחד, פתאום, כולה אומרת חיונית. ורובי הפיליפינית, מופתעת, נדרשת מיד להגיב ולתפקד. "'ברקפסט ויל בי רדי אין א מיניט', אמרה רובי בחלחלה. בכל הקהילה הפיליפינית לא שמעה על מקרה דומה, שאשה משותקת אחרי שבץ מוחי תקום פתאום כמו חלוצה בגדוד העבודה" (עמ' 81). המעבר המהיר (של תקומה, הלא היא האם, ובמובן מייצג מסוים גם המדינה) מגדוד העבודה לגדודי מהגרי העבודה מונח במשפט אחד, והנה כל תולדות הציונות וישראל שנת 2005. ביקורת מפורשת יותר, שחוזרת בווריאציות שונות, מצויה במשפט הבא, מתוך הסיפור "שרגא רינתי": "מזי הוניג, שרת התקרובת, נסעה לבורמה לביקור ממלכתי, כדי ללמוד מקרוב איך דמוקרטיה מתפרקת לגורמים, ואיך מתנהלת הכלכלה ללא זכויות לעובדים" (עמ' 142).
ההתפרקות של הדמוקרטיה לגורמים היא חלק מההתפרקות הכללית (חברתית, פוליטית, כלכלית, מוסרית) מסביב, שמוצגת בחריפות בספר. היא גם הולכת בד בבד עם פירוק האמונה בנראטיבים קוהרנטיים מכל סוג שהוא. העולם (המציאותי, הספרותי ובוודאי זה הפנימי) מתגלה על כל שבריו, חוסר המוצקות וחוסר היציבות שלו, סתירותיו ופיצוליו. אך הספר לא דן ב"עולם" כי אם בישראל ספציפית מאוד, עכשווית.
אף על פי שרונית, שאינה אלא רביקוביץ' עצמה, "היא מפגע תברואתי משום שהיא מסיתה בגלוי נגד המדינה שבה נולדה" ("אדם נסע ורונית תיסע", עמ' 101), היא אינה מוותרת על העמדה הביקורתית, גם אם תמיד נמהלת בה מידה של ריחוק אירוני. כך, למשל, בסיפור "אירוח בדואי" מתוארת נסיעה לחיילים בשטחים, שהפכה לאירוח מסביר פנים אצל מתנחלים. "בדרך חזרה מן ההר אל השפלה אחזה בי רוח שטות וכל הזמן זימרתי: חיילים אלמונים הננו בלי מדים, משורה ישחרר רק המוות, עד שטובית ביקשה שאשיר משהו יותר מודרני מאשר המנון הלח"י. עוד מעט יתחילו הפקקים ואי אפשר לעמוד בפקק עם משק כנפי ההיסטוריה והמנונים של עולי הגרדום, נימקה" (עמ' 156).
הרבה ספרות בנאלית ושפה בנאלית במקרה הטוב, ולא מעט שמרנות במקרה הרע, יוצאות לאור היום. בדיוק בגלל זה קל כל כך להתלהב מפרוזה, שגם אם יש בה חולשות ופגמים היא אחרת, לא נענית לסדרי הקריאה וסדרי המציאות הקיימים, אינה מקלה על הקורא/ת, חושפת שקרים, אינה מתבשמת באהבה עצמית, אינה טופחת בחשאי על הכתף הלאומית ומציבה מראה לא חנפנית בעליל.
טלי גולדשמיד כותבת עבודת דוקטור בחוג לפרשנות באוניברסיטת בר אילן
