אתגר קרת עדיין מרגיש אאוטסיידר ולא מבין למה טוענים שהוא מייצג דור. "צלליות", קובץ חדש בעריכתו, כולל 11 סיפורים על פגועי נפש. "רוב הסופרים שאני מכיר הידרדרו להיות סופרים", הוא אומר בראיון. "הכתיבה היא פיצוי לדברים שאתה לא מצליח לעשות בחיים שלך"
אתגר קרת: "אני ושירה נמצאים בין דץ ודצה לאחים טביאני"
תצלום: טלי שני
פעם הופיע הסופר אתגר קרת מול תלמידי שמינית בתיכון במרכז הארץ. הם ישבו באולם והקשיבו לו, ובסוף ההרצאה הוא שאל אם יש להם שאלות. תלמידה הצביעה ורצתה לשאול שאלה, אבל הנער שישב מאחוריה בעט בכיסא שלה ולחש לה: "אם את פותחת את הפה, את מתה". קרת שאל אותה, בכל זאת, מה היא רוצה לשאול, אבל התלמידה ויתרה.
"אחרי שנגמר הכל, הלכתי אליה ושאלתי אותה מה קרה", מספר קרת. "היא אמרה: 'היה לנו שיעור לפני שבאת, אמרתי שלדעתי הסיפורים שלך נורא גרועים ומשעממים, ואחרי זה תלמידים מהכיתה אמרו לי אל תעשי לנו פאדיחות, ואל תעזי לפתוח את הפה כשהוא מגיע'. ואני, אם יש מישהו מ-400 התלמידים שהיו במפגש הזה, שהוא דומה לגיבורים שלי - זו הבחורה הזאת. כי הגיבורים שלי הם תמיד אלה שבועטים להם בכיסא. אני כשהייתי ילד, היו בועטים לי ככה בכיסא. את מבינה", הוא חוזר לנושא שעליו דיברנו, "אני כותב כתיבה של אאוטסיידרים - ופתאום זה נהיה איזה סוג של טרנד או מיינסטרים".
אתה עדיין מרגיש אאוטסיידר, גם בגיל 37, גם אחרי ההצלחה?
"כשמצליחים הרבה דברים משתנים, והרבה דברים לא. בספר הראשון שלי, 'צינורות', יש הרבה סיפורים שמתרחשים באוטובוס. בספר השני שלי יש הרבה סיפורים שמתרחשים במוניות, ובספר האחרון שלי יש הרבה סיפורים שמתרחשים בטיסות. מי שעוקב יכול לראות את השינוי במעמד הסוציואקונומי שלי. אבל זה לא שהגיבורים שלי שטסים במטוסים, יש להם פחות בעיות מהגיבורים שלי שנוסעים באוטובוסים. זה שהגעתי למצב שאני טס הרבה לחוץ לארץ, זה עדיין לא אומר שהחיכוך שלי עם החיים נעלם. אם אתה אדם שחרד, ומסתבך, ואומר את הדברים הלא נכונים במקומות הלא נכונים - גם אם אתה אדם מצליח, החרדות והבלגאנים שלך עוברים לזירה אחרת, אבל הם לא נעלמים".
לא עומד בתקנון
קרת לא מבין מה רוצים ממנו. הוא סופר מצליח, בזה אין ספק. מבקרי הספרות רואים בו סופר שהמציא סגנון ושפה חדשים לגמרי בספרות הישראלית. הוא פופולרי מאוד, במיוחד אצל צעירים. הוא מצליח בחו"ל (בגרמניה, צרפת, אוסטרליה, ניו זילנד, נורווגיה ופולין), ולא מפסיקים להזמין אותו להרצאות ולפסטיבלים בעולם.
בכלל, קרו לו כמה דברים טובים בשנים האחרונות: הוא התחתן עם שירה גפן, בת זוגו בשמונה השנים האחרונות; הוא הוציא ספר סיפורים משותף באנגלית עם הסופר הפלשתינאי סמיר אליוסף; הוא כתב תסריט לפיצ'ר באנימציית בובות; בארצות הברית מצלמים סרט על פי ספרו "הקייטנה של קנלר" (טום וייטס אמור לשחק בתפקיד הראשי); הוא עובד עם שירה זוגתו על סרט שייקרא "מדוזות", ובו שלושה סיפורים על נשים. "אני ושירה נמצאים בין דץ ודצה לאחים טביאני", הוא אומר.
אבל הוא לא מצליח להבין למה מבקרים, עיתונאים, סופרים בני דורו ואינטלקטואלים כועסים עליו, כלומר - על הכתיבה שלו. יש שרואים בו מתחכם, אחרים רואים בו ילד נצחי שאינו מקבל אחריות מוסרית על כלום, מבקרי תרבות כתבו שהוא עסוק מדי בפרטי ומתעלם מהקולקטיווי.
"תמיד כשאתה עושה משהו יש אנשים שאוהבים אותו ויש שלא", הוא מסביר. "הספר הראשון שלי פחות הצליח מבחינה מסחרית אז 99% מהביקורות היו טובות, וברגע שאתה מתחיל להצליח, הדיון עובר לשאלה אם מגיע לך להצליח או לא. ההבדל המהותי בין הדיון על הספרים שלי בארץ ובחו"ל הוא שבארץ הבןאדם שמחזיק ספר שלי ביד אומר, 'הנה עוד ספר של המעצבן הזה' או 'הנה עוד ספר של המגניב הזה', ואז הרבה פעמים הביקורת נראית כאילו היא נכתבה לפני שהספר נקרא".
אבל אתה באמת מייצג סוג כתיבה מאוד מסוים.
"התפקיד שאני לוקח בעולם הוא לא תפקיד של סופר, אני לא מעשן מקטרת ומצטלם על רקע מגדל דוד. אז אם אנשים מצפים שאעמוד בתקנון המאוד ברור של המכרז של מיהו סופר, אני לא עומד בו - בדיוק כמו שהספר שלי 'אניהו' לא עמד בתקנון פרס ספיר".
הדור של דורי מנור
לרגע נדמה שקרת משתמט מלהכיר בהשפעה שיש לו על הספרות המקומית; אחרי רגע מבינים שהוא באמת לא ידע שהוא כזה. הוא תמיד שומע את הטענה שקם לו דור של חקיינים, אבל בפועל, הוא אומר, "כשאני מסתכל על ספרים שיוצאים בארץ אני כמעט לא רואה ספרים שעושים משהו דומה. הרבה דיברו על המושג המופרך הזה, השפה הרזה, שאיפיין את הספרות העברית בשנות ה-90. אנשים אוהבים להגיד: אתגר קרת, אורלי קסטלבלום ועוזי וייל, מין חיבור כזה, ואז אומרים עידן השפה הרזה. ואחר כך אומרים תם עידן הספרות הזאת, עכשיו מתחיל עידן אחר. כאילו היתה פה דיקטטורה של סופרים פוסטמודרניים, שדיברו בשפה לא תקינה והם שלטו בכל מוקדי הכוח, אבל עכשיו דורי מנור יחזיר עטרה ליושנה. מתי סופרים פוסטמודרניים שלטו פה? הרי במשך כל התקופה הזאת סופרים כמו עמוס עוז, יהודית קציר, צרויה שלו, דורית רביניאן וא"ב יהושע כתבו בשפה תקנית והצליחו מאוד. איפה בדיוק היתה פה מהפכה?"
אבל מה שאתה וקסטלבלום עשיתם היה שונה, כתבתם אחרת. לא כתבו כך לפניכם.
"אבל כתבו כך אחרינו? הייתי מהכותבים של 'החמישייה הקאמרית'. כולם דיברו בתקופה מסוימת על המהפכה של החמישייה, אבל אף אחד לא דיבר על המהפכה של 'הקומדי סטור', שגם שודרה באותה תקופה. את מסתכלת עשר שנים אחרי, ורואה שהכל התפתח מ'הקומדי סטור' - 'שמש', 'כוכב נולד', 'ארץ נהדרת', אלי ומריאנו, יצפאן, הכל ברוח הזאת. מה התפתח מהחמישייה? כלום, אסף ציפור עשה גם את 'הבורגנים'. ההשפעה שלי על זירת הספרות לא כזאת גדולה. ולפעמים אני מרגיש כאילו יש תיאוריה כמעט קונספירטיווית לגבי ממדיה. אז יש אנשים שכותבים באינטרנט סיפורים בסגנון שלי, מה בין זה לבין סופרים מהדור הצעיר שאומרים עכשיו שהם מורדים בי - נגד מי יש להם למרוד, נגד איזה תמהוני מרמת גן שהולך מצחיק? אני קורא ראיונות עם עינת יקיר, מאמרים של אריק גלסנר, זה נשמע כאילו אני מוביל איזה מחנה. אבל מי האנשים במחנה שלי? מי הם מתפקדי הליכוד שלי?"
יכול להיות שקרת מעורר הרבה עניין וגם הרבה כעס וביקורת משום שהוא נתפש כמייצג של דור. "אנחנו חיים בחברה כל כך מגוונת - איזה דור בדיוק אני מייצג? את הצעיר מאלון מורה, או את הצעיר החרדי שלומד בכולל במאה שערים, או את הצעיר הערבי מאום אלפאחם?"
אולי את הצעיר העירוני, שמרגיש אבוד מול החיים באיהוודאות של העולם הפוסטמודרני.
"בשביל לייצג דור צריך להגיע מתוך רצון או יומרה מסוימת, אבל זו יומרה שאף פעם לא היתה לי".
למה הוא מתכוון כשהוא אומר אאוטסיידר? "תראי, אני בנאדם שכשאני הולך לקנות בקבוק קולה, אני נותן לאיש בפיצוצייה 100 שקל, ואני תמיד חושב מה יקרה אם הוא יכניס עכשיו את השטר לקופה ויגיד 'לא שילמת לי על הקולה'. אני חושב את המחשבה הזאת מגיל 12, ולא קרה שום דבר משמעותי במציאות או בדרך שבה אני תופש את נפש האדם שיגרום לי להפסיק לחשוב אותה".
האופטימיות מתחברת לעצב
אנחנו נפגשים לשיחה על שבירותה של נפש האדם. קרת ערך קובץ סיפורים, "צלליות", ובו 11 סיפורים על פגועי נפש, על סבל מנטלי, על שיגעון, שכתבו סופרים כמו אמיר גוטפרוינד, אשכול נבו, יהושע קנז, גפי אמיר ועוזי וייל. הוצאת כנרתזמורה ביתן ורשת צומת ספרים התגייסו למבצע ההתרמה הספרותי הזה, וההכנסות ממכירת הספר יוקדשו לעמותת "אנוש" לבריאות הנפש.
הסיפורים של קרת תמיד עסקו בנפש האנושית המסובכת. "הזמינו אותי פעם לחוג כתיבה שהתקיים באחד המועדונים של אנוש", הוא מספר, "וזו היתה פגישה מאוד מעניינת כי קראתי להם את הסיפור שלי 'צינורות', ואחרי זה שמתי לב שאנשים היו די המומים, הם כאילו חשבו 'רגע, אתה דפוק כמונו, אז איך זה שאתה מתפרנס מזה ואנחנו, נותנים לנו כדורים?' תרומה לחולי נפש היא לא דבר סקסי כמו תרומה לנפגעי פעולות טרור או מחלות קשות, אבל דווקא משום שמדובר במצב לגמרי פנימי, הרבה יותר קשה להם לזכות באמפתיה מהסביבה".
כותבי הספר נרתמו למשימה וכתבו בהתנדבות. אולי משום שהפגיעות הזאת נוגעת להם?
"רוב הסופרים שאני מכיר הידרדרו להיות סופרים. מצב שבו אדם נכנס לחדר, סוגר אחריו את הדלת וכותב על כל מיני דברים שאף פעם לא היו - זה לא מצב נורמלי. כתיבה היא סוג של פיצוי על דברים שאת לא מצליחה לעשות בחיים שלך. תמיד עושים את הקישור בין סופר לבין הצופה לבית ישראל, מישהו שהוא מנהיג רוחני. שואלים סופרים מה צריך לעשות עם השטחים, או אם ניתן לעשות שלום עם סוריה. אבל אלה אנשים שקראתי את הספרים שלהם, אני מכיר את הפחדים שלהם, את החולשות שלהם, ואם זה מכתב ההמלצה שלהם לכך שהם יכולים לנהל את העולם, אז זה מכתב המלצה לא הכי מוצלח".
הכמיהה לצאת מן העולם הזה ולעבור לעולם אחר מלווה את הסיפורים של קרת כבר שנים - החל ב"צינורות", שבו הגיבור בונה מכשיר עשוי מצינורות כדי לעבור בו לעולם אחר, וכלה בסיפור שכתב לספר הנוכחי, "קארמה רעה", שבו הגיבור מתגעגע אל העולם הבא. "זו מין חוויה מאוד חזקה שלי, שהרבה פעמים המציאות היא כמו מבחן אמריקאי, שיש לך ארבע אופציות ואז אתה שואל את עצמך אוקיי, אז מה אתה רוצה עכשיו - להתחתן, להתפטר, לנסוע להודו, אתה צריך לבחור תשובה אחת ואתה מרגיש שכל התשובות לא נכונות. יש משהו שאני רוצה, אבל הוא לא נמצא באפשרויות האלה.
"וגם בסיפורים, היות שהגיבור שלי לא מסוגל להשיג את מה שהוא רוצה בעולם, אז העולם חייב להשתנות. החוקים הפיסיקליים שלו חייבים להשתנות. סוריאליזם הוא הרבה פעמים סוג של מחאה כלפי המציאות. אני מרגיש שהדבר הכי חזק אצלי בכתיבה זה הרצייה, הגיבורים שלי תמיד נורא נורא רוצים, והם רוצים מספיק חזק עד כדי כך שהם משנים את המציאות, וגם אם המציאות תכריע אותם הם עדיין ימשיכו לרצות. יש פה אופטימיות כמעט אוטיסטית. חירבנו לך על הראש - נכון, זה לא נעים, אבל אתה מאמין שעוד אפשר. לכן האופטימיות אצלי מתחברת לעצב, כי אם אתה מאמין שיכול להיות יותר טוב ולא נהייה יותר טוב, זה עצוב. אם אתה לא מאמין שיכול להיות יותר טוב, אין לך ממה להתאכזב".
קרת לא מסכים עם הטענה שהוא אינו מעורב חברתית ופוליטית. בשנה האחרונה, הוא מספר, פירסם שני מאמרים פוליטיים בעיתונות, והחומרים של המציאות הישראלית נכנסים לספריו. רק שאופן הטיפול שלו בהם שונה. אנשים, הוא אומר, מעדיפים לפעמים להיצמד לטקסט ולהתעלם מהסבטקסט.
הוא היה רוצה לכתוב רומן, כי יש דברים שלא נכנסים לסיפור קצר, אבל הז'אנר עדיין זר לו. הוא מרגיש שעבר הרבה שינויים. "אני לא מרגיש ילד. לפעמים אני משתתף בפורומים של סופרים צעירים ויושבים לידי בני 50. עד שאתה לא בן 70, אתה עדיין סופר צעיר. ליד סאראמאגו הם צעירים. אני כל הזמן מרגיש שאני מתפתח, רק יותר לאט מאחרים".
