לא רבים היום הסופרים הצעירים המתייחסים ברצינות "של פעם" למלים גדולות כמו ציונות, הלאום היהודי וצדקת הקיום הישראלי. פיין הוא סופר חדש החוזר לנושאים הגדולים, בסגנון כתיבה המערב את הריאליזם הישן עם ז'אנרים מסוגים מגוונים, ומתוך "התפרעות", המכוונת כמדומתני לאפשר רצינות שלא תיתפס כפתטית או שמרנית.
פיין מנסה את כוחו במעין סאגה, המקיפה את הקיום היהודי-ישראלי במהלך כשתי מאות: החל בתחילת המאה ה-19, בעלילת אהבה אסורה בין גרמני ליהודייה, דרך הונגריה, גרמניה ופולין במלחמת העולם השנייה, השואה, כמובן, ולצדה באופן בלתי נמנע הגבורה, מלחמת השחרור (הלוחם הישראלי ההרואי, ניצול השואה המבוזה), הגבר הישראלי הלוחם (בעל כורחו), "הביצה הלבנונית", מות גיבורים. המסגרת המקשרת את כל אלה היא יומנים שכתב יקי, שנפל במלחמת לבנון, ושהועברו לאחר שנים לידי חברו הטוב אורי, המנסה לפענח סוד המסתתר בהם. סיפור המסגרת הפנימי הוא הקשר בין יקי לבין פרשת גיטלין, שבה נאשם יהודי הונגרי ברצח, ויקי נשלח לסקר אותה; יקי מתוודע לסיפורו הפנטסטי של גיטלין ומעלה אותו על הכתב. הסיפור צופן בחובו תעלומות ומסתורין, והספר עוקב אחרי שלושה מישורים סיפוריים המתרחשים בזמנים שונים, ושל ניסיונות פענוח המשתלבים זה בתוך זה.
המחבר מנסה להתמודד עם הבעיות הבוערות של הקיום הישראלי: המלחמות הצודקות והלא-צודקות, דימויי היהודי "הגלותי" מול "הגבר הישראלי", החוט המקשר בין ה"שם" ל"פה", והמוביל לציונות ולישראל של ההווה. בסופו של דבר, עולה מהספר עמדה המבססת מיתוסים לאומיים ודימויים קולקטיביים שכבר נשחקו במידה רבה, עמדה שניתן לסכמה בתמציתיות בצירוף האנכרוניסטי "משואה לתקומה". עם זאת, המסר "מוסווה" ומרוכך בהרבה אירוניה, בהומור שחור בנוסח "מלכוד 22" ובביקורתיות שאינה מותירה את המיתוסים במלוא זוהרם. הציר האידיאולוגי מיטשטש גם בשזירתו בעלילה בלשית, בפנטסיות מטורפות, ברומנטיקה הונגרית, בעלילות מעולם הספורט, במיסטיקות, וכל זה בתוך תבנית סיפורית שזמנים, מקומות ושחזורים מתערבבים בה בנוסח מודרניסטי לעילא.
החומרים הגודשים את הספר היו יכולים להספיק לשלושה, והדמיון העולה על גדותיו מספק חומרים בלתי נדלים לקיטש מסוגים לא מזיקים ומזיקים יותר. איך להצליב יחד את השואה, מחולליה הנאצים, קורבנותיה וגיבוריה, ובתוך זה את גיבורינו הלוחמים הישראלים? כמו במלודרמה, סוד אפל של אהבה אסורה קושר בין הרוצח לקורבן, באושוויץ (אלא מה) מזדמנות יחד דמויות ומתגלים החוטים הקושרים אותן, ובארץ מפגיש הגורל את גיטלין, הניצול הנוקם, עם הקאפו המרושע הבא על עונשו. ואם לא די בכך, מתגלה שגיטלין חב את חייו לדודו של יקי, מפקדו במלחמת השחרור, ויקי משכפל את גבורת דודו במלחמת לבנון בסיוע לצד החלש, פעולה העולה לו בחייו.
עם כל הגודש והקיטש, למחבר כישרון כתיבה לא מבוטל, והוא מציג את החומרים הנכבדים בהומור מקורי. למשל, במבצע כושל בלבנון אשם קצין ש"פתח בשירת 'הארי קרישנה' והזמין את כל מחבלי ה'חיזבאללה' להצטרף למעגל" (89), שכן "אבדה נשמת הלוחם בין נחשי הקוברה והפרות הקדושות". הקצין נכלא בבית משוגעים וחבריו משחררים אותו בתחפושת של מחבלים ואנשי חב"ד, אך הוא מתעורר לחיים רק אל מול יריביו האמיתיים, "צנחנים מאניאקים (...) קדימה הסתער, אש אששש!" (96). במיטב הפלגותיו הדמיוניות משתלח המחבר בקב"ה: "'גברים!' צהל הקב"ה. 'גברים!' קיללה השמש. 'גברים!' חרצה יעל שן, והיכתה ברקתו של סיסרא. 'גברים!' חייכה איזבל את חיוכה המוזר, עת המתינה לפלוגה ג' במבואות צידון. 'מה שעשיתי לאחאב, זה כלום לעומת מה שאני מכינה לכם" (138).
היחס לקב"ה ולעוללותיו חושף נימה חתרנית, אך מבעד לאירוניה, להומור ולמלודרמות הסמיכות מוביל אותנו המחבר אל אמונות מוצקות, מהסוג שלא היינו מצפים לו בספרות של היום. למשל, למרות הביקורת המופנית נגד מלחמות ישראל וההרג המיותר, אחד הערכים המרכזיים ברומן הוא הצבא הישראלי ואחוות הלוחמים. הצבא מתקשר עם ערכים של גבריות, כמו ניצחון וכוח, המבטיחים את המשך הקיום היהודי הישראלי, ולפיכך הגבר חייב להיות חזק ומנצח.
מי שמגלם במחודד את הרעיון הוא גיטלין, היפוך מכוון של הסטריאוטיפ של היהודי הגלותי: ענק וגיבור כגוליית, ספורטאי דגול שהביס יריב גרמני באולימפיאדת מינכן ב-1936 (ועמד ממש קרוב להיטלר!), בעל חוש צדק ונועז ללא רתע. גם באושוויץ גיטלין שורד בזכות כוחו, ובארץ, גם כאשר הוא מבוזה כ"סבון" ויורד מכל גדולתו, הוא ממשיך להאמין. אמנם הוא שואל "איזה לקחים חינוכיים ברצונך להפיק מאושוויץ" (114), אבל למעשה יש לקח בוטה אחד: "לכל עם מגיעה הזכות לחיות בתוך הדרעק שהוא מייצר. אתה מבין? כל עוד אתה דורך בדרעק שלך, זה לא נורא. (...) אבל כשמישהו אחר מוריד עליך את הדרעק שלו, אז, ורק אז, מתחילה הבעיה האמיתית! וזה כל רעיון הבחירה" (186). האין זו דרך מקורית לגילום הרעיון הציוני במשפט אחד? לכן, כפי שאומר יקי, "לפעמים צריך להילחם ולפעמים לא. לדור שלי קשה לקבוע עמדה חד-משמעית לגבי השאלה מהי מלחמה צודקת" (עמ' 111). אבל גיטלין רואה בזה פינוק: "אתה ובני הדור שלך מוטרדים מאיכות החיים בארץ ומייללים מבוקר עד ערב (...) אוסף הבכיינים הגדול ביותר שצמח לעם היהודי בדורות האחרונים" (עמ' 185).
אז מה בעצם רוצה הספר להשיג? סיפור מותח, מלודרמטי ומשעשע, או בחינה של בעיות הרות גורל, שכבר כמעט אין בשבילן מלים? לחזור ולשאול איך ואם השואה מצדיקה את קיומנו פה? והמלחמות? מלחמת העצמאות או מלחמת 48'? ו"ההיסטוריונים החדשים"? (עליהם זועמת הלוחמת לשעבר, עמ' 222). ומה עם הפליטים, שאינם מוזכרים? כל זה ביחד הוא משימה קשה מדי. לכן, לטעמי, יפים בספר קטעים הזויים, מעורבלים, שאין בהם דידקטיקה סמויה או גלויה, אלא תהייה מבולבלת על כל המישמש הזה שהוא הקיום היהודי. כמו זה: "כל אותו הלילה, לאחר שקראתי ביומנו של יקי, התקשיתי להירדם. אני לא מבין גברים גלותיים, חשבתי לעצמי. (...) איך ידע דוד גיטלין לתנות אהבים עם ספל קפה דרך אצבעותיה וקרסוליה של אשה? (...) ומה זו דליקת יער? והאם בודפשט דומה לרומא? ומה עם ירושלים? ועד מתי נסחב ג'ריקנים במעלה שביל הנחש? מתי יהיה לנו זמן לאהבה? ומה נעשה גם בלי גשרים? (...) אז איך נוכל לחזר אחר נשים כמו שצריך? מעל הגשרים מ'ליל הגשרים'? הרי הפלמ"ח כבר פוצץ אותם! ורגע, מה עם גשר הירקון? (...) כן! גשר הירקון שווה מחשבה מעמיקה" (132).
הסדרה "מבוא לתורת הספרות והתרבות" בעריכת ד"ר חנה הרציג רואה אור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה
