מחתרת החלב, מאת רוני סומק, הוצאת זמורה-ביתן, 48 ,2005 עמודים
היכן יש למקם את משכנה של השירה - במרום הרים או בין דיירי הרחוב? אילו חומרים ראויים להיכלל בסל הקניות של משורר - לחם היומיום או קוויאר החלומות? והאם צריך בכלל לבחור בין השניים? שאלות שכיחות אלה מקבלות משנה תוקף למול הפואטיקה של משורר כמו רוני סומק, הדבק למן ספרו הראשון ("גולה", 1976) ועד לספרו הנוכחי בסגנונו העצמאי, אשר נהפך זה מכבר לטביעת אצבע מוכרת וידועה - שאף הצליחה להשאיר חותם בקהלים שאינם נמנים בדרך כלל עם קוראי השירה הטיפוסיים.
על שירתו של סומק כבר נכתב הרבה - הן על ייחודה הסגנוני (ובמיוחד על טכניקת הדימוי האופיינית לה) הן על הפופולריות יוצאת הדופן שלה, שככל הנראה מדידה שינה מעיניהם של יוצרים אחדים. ובכל זאת נדמה שראוי לבחון שוב, עם צאת ספרו התשיעי של סומק, כיצד הצליחה שירתו לשמור על רעננותה לאורך שלושה עשורים.
כדי לעמוד על תשובתו של סומק לשאלות שהובאו למעלה, תשובה שיש בה כדי להסביר דבר או שניים על הבסיס האידאולוגי המוצהר של שירה זו, נתבונן בדוגמה פשוטה. בוב מארלי אמר פעם (דברים שהונצחו בסטיקר רב-תפוצה): "שחררו עצמכם משעבוד רוחני". והנה, אמירה זו דומה להפליא להגדרת הנאורות של קאנט. ובכן, כיצד מעכלים את הסיסמה הזאת, העשויה להופיע בספר פזמונים, בספר שירה, בחיבור פילוסופי או במניפסט מכל סוג ומין? האם יש לקבלה כמות שהיא, או שמא יש לכלול בשיקולי אימוצה או אי-אימוצה את "טיב" המחבר שמאחוריה? והרי ברור לנו, מחד גיסא, שגיבור התרבות הנדון לא כתב את "ביקורת התבונה הטהורה" - אלא שגם ההוגה מקניגסברג, מאידך גיסא, התכחש בחייו לציווי הקטגורי של הראסטה.
השוואות מעין אלה הפכו למעט מסוכנות בימינו ה"פוסט-מודרניים", שכן עלולה להשתמע מהן אותה נטייה בלתי נסבלת לייחס חשיבות זהה לתוצרי התרבות ה"גבוהה" וה"נמוכה", נטייה המלווה פעמים רבות גם בהאשמתם של עורכי ההבחנה המעמדית עצמה במה שמתחיל בקטנות (סנוביזם) ומסתיים בגדולות (קולוניאליזם). צריך איפוא לומר מיד: לא בביטול ההייררכיה הקדושה אמורים הדברים, אלא בהצבעה על אותו אזור דמדומים מוזר, שבו מוענק לאמירה המסוימת, שמקורה עשוי להיות "נמוך", מטען תרבותי אריסטוקרטי.
הפואטיקה של סומק מושתתת כולה על הכלאות ועימותים מעין אלה - לא רק בין "גבוה" פרדיגמטי ל"נמוך" סטריאוטיפי, כי אם גם בין המתוק לאלים ("מסמר הזמן החליד בפרסה שעה שאלוהים / שיחרר אל העולם את הצעקה הרטובה", עמ' 20), בין הטבעי למלאכותי ("האהבה פורצת בקילוחים דקים / מנקבי הממטרה", עמ' 5), בין הנוסטלגי לפוטוריסטי ("סוף סוף אפשר... להביט במצחה של ג'וליה. הוא יודע שאם יקיף אותה / יתחממו לה המנועים והיא תשלוף פנים ממוסך הגוף", עמ' 16). אפשר לאתר בשירתו הן דמויות וחומרים מוכרים שנתלשו מדפי תרבות ההמונים (בעיקר זו האמריקאית של המאה הקודמת, אך גם מיני גיבורים מקומיים ועכשוויים), הן דמויות שלא נלעסות דרך קבע בפיות המדיה לגווניה - בספר זה, למשל, ניתן למצוא שיר נפלא על המשורר הפרואני ססאר ואייחו (עמ' 30), ולצדו "שיר אהבה לוויסלבה שימבורסקה" (עמ' 31), שאמנם נהפכה בהבלח ביקור לכמעט "סלבריטאית" במחוזותינו.
מאחורי עימותים אלה, המתרחבים אצל סומק מרמת הצירוף הלשוני ("מחתרת החלב") אל מרחביו הסמנטיים של השיר, עומדת אידיאולוגיה שירית ברורה, הגורסת כי העולם צריך שירה, וכי השירה מצדה צריכה לחיות בעולם - בין געגועי הפועלים, הזיות החיילים, אפרודיטות בתשלום, ערבית ספרותית של מחבלים מתאבדים ולבבות מקושקשים על שולחנות בבית הספר. תפישה זו, אשר נוסחה על ידי המשורר באופן מפורש בראיונות רבים, שואבת את השראתה ממורשתו השירית של עמיחי ושמה לה למטרה לאתר את נקודות המפגש החמקמקות של חולצת הטריקו והפפיון, של נוצת האביר וכובע הטמבל, של שן הזהב ולב הזהב. דומה שזה מקור רעננותה של שירת סומק, ובה בעת אלה הם גם גבולותיה הפואטיים (שוב, בדומה לעמיחי). לא בכדי, אף טמון בגישה כזו סיכון רב - שהרי אזורי דמדומים אלה הם-הם אזורי המחיה של יצרני הקיטש המתוחכם, מה שאומברטו אקו ואחרים כינו בשעתו midcult; תרבות "ממצעת" העושה שימוש מניפולטיווי בחומרי התרבות ה"גבוהה", בהמירה את איכות החוויה האסתטית העילית במראית-עין של אליטיזם.
שירתו של סומק, המודעת לסכנות אלה, היא דוגמה מרתקת לאופן שבו ניתן להכות בקיטש בנשקו שלו. גרטל מן הבר שברחוב בן-יהודה, המהווה בחייה שילוב של "קיטש ומוות" (מן הספר "בלאדי מרי"), בכי אמו של המשורר לשמע "קליאופטרה" של עבד אל-והאב (מן "המתופף של המהפיכה"), או הנערה מן השיר "יופי טיפש" שבספר זה (עמ' 13), ש"אפלטון לא רשום בפנקס הטלפונים הדחוס בתיקה" - כל אלה ועוד הן דמויות סימפטומטיות של אגדת תרבות הצריכה, שתיאורן בשירים מפרק את הקיטש מיומרתו, וגורם לו לאבד - במונחיו של הרמן ברוך - את ה"אספירציה" הקיטשית שלו. בשיאה, מצליחה שירת סומק להחליף את מזרק הקיטש, המוצמד אל ורידי הקורא הכמה ל"קריאה קלה" (גירסה מתוחכמת יותר של הפרט הכמה ל"בידור") באינסולין של שירה צרופה.
איכויותיה של שירה זו מתבטאות בראש וראשונה בשימושיה המתוחכמים במדמה ובמדומה השיריים - "אפקט" שירי שהשפעתו על הקורא, בניגוד ל"אפקט" הקיטשי, מצריכה הפעלה של רפלקסיה מצדו. שיריו של סומק לא מוליכים את הקורא בנתיב צפוי ולעוס, כי אם דרך סחרחרת דימויית שסופה עשוי להיות מפתיע. כך, למשל, בשיר היפהפה "הפרפרים ממונטה סן סווינו", המתרחש בקפה "דה לה לונה", ומתאר התבוננות בפסל בין טיפות קפוצ'ינו: "בבת-אחת באו פרפרים אל ראש הברונזה / של המשורר ג'וליו סלבדורי. (...) כמו מתימטיקאי אני מצמצם את המרחק / בין פרח לשמש, מכפיל בשיני אשה / המתעלסות על קצה עוגה, מחלק בשתי עיניו / של סלבדורי ושומע איך כנפי הפרפרים / מתנופפות כמחיאות כפיים" (עמ' 35).
אף שמגמה זו קיימת בשירת סומק מראשיתה, דומה שבספרים האחרונים עוסקת שירה זו באופן ישיר ובוטה יותר בחברתי ובפוליטי. מי שהגדיר עצמו בספר "אספלט" כ"עריק מצבא הנוסטלגיה", פונה כעת ישירות אל קהלו - שכידוע, נמשך הן ל"נוסטלגי" הן ל"צבאי" - ומציג לו את שירת הרחוב כאלטרנטיווה לתרבות של פחי הזבל. כך בשיר שהעניק לספר את שמו, "מחתרת החלב" (עמ' 26), שבו השורות עצמן מוצגות כהזנה המינימלית שלה זקוקים "הילדים שיצאו מן המקרר הריק", המחפשים לשווא אחר "שמנת", ש"שכחה מזמן / את עטיני הפרה שטיפטפה / אותה אל העולם". ברוח דומה, שיר שכותרתו "שיר פטריוטי" יכול להיות אצל סומק אישי לגמרי, ויחד עם זאת בעל סממנים "קונסנסואליים": "אני עיראקי-פיג'מה, אשתי רומנייה / והבת שלנו היא הגנב מבגדאד" (עמ' 7).
מי שיקרא בשירים אלה ברצינות, יגלה ברבים מהם ממד של עומק ותחכום המתקיים בצד עונג הקריאה. ובמלים אחרות: מי שישתה את השירה הזאת כעראק, בתקווה שתחמם לו את הלב, יגלה שיש סוג מיוחד של אלכוהול המשפיע לטובה גם על גלי המוח.
