פרא מתורבת, מאת פול גוגן, תירגם מצרפתית ראובן מירן, הוצאת נהר, 142 ,2005 עמודים
שלהי המאה ה-19 בצרפת ידעו שני צמדים של יוצרים גדולים, שאמנותם וחייהם חרגו מכל הנורמות החברתיות של התקופה ויצירתם הפרועה גבלה בטירוף: המשוררים "המקוללים" ורלן ורמבו והציירים "המקוללים" ואן גוך וגוגן. חייהם של שני המשוררים שהיו זוג נאהבים, עד שוורלן ירה ברמבו, כמו חייהם של שני הציירים, שבילו יחד כמה חודשים סוערים בארל שבפרובאנס, שבסופם נתקף ואן גוך שיגעון, הצטלבו בנקודה מכרעת.
גוגן, שהיה סוכן בורסה אמיד, נשוי ואב לילדים, גילה את הציור, ולמען אמנותו נטש את משפחתו ואת חייו הקודמים. הוא נדד בעולם, רעב ללחם, עד שהגיע לאיים הטרופיים באוקיינוס השקט וצייר שם את ציוריו הידועים ביותר, הספוגים יופי מסתורי ועגמומי. הוא מת ב-1903 בגן העדן הדרומי שלו, כשהוא מרושש, בודד ומטביע את יגונו בכוס.
בעיני השלטונות הקולוניאליים הצרפתיים היה הצייר התמהוני אנרכיסט מסוכן. במקום להזדהות עם בני ארצו השליטים, צידד גוגן בילידים התמימים והמנוצלים בידי מינהל קולוניאלי מושחת. גוגן למד את שפתם של אנשי המקום והקיף את עצמו בנשים אקזוטיות. ההתפעלות מציוריו של גוגן החלה בפאריס עוד לפני מותו, אך ההכרה הגוברת לא הביאה לו רווחה כספית: אשתו מכרה את הציורים ששלח לה ושמרה על הכסף למען ילדיהם, והסוחרים הממולחים לא מיהרו לסייע לצייר הגולה. כמו "המקוללים" האחרים, זכה גוגן לתהילת עולם רק אחרי מותו.
גוגן היה אדם בלתי צפוי, יהיר ופרוע, אך גם איש משכיל, מעורה בתרבות תקופתו. הוא היה מבאי ביתו של המשורר מלארמה, ושלח ידו גם בכתיבה. ראובן מירן תירגם מבחר מעניין מתוך כתביו של הצייר, הכולל קטעים אוטוביוגרפיים, דיווח על החודשים שבילה בחברת ואן גוך, הגיגים על אמנות, דת וחברה, ומכתבים שונים. גוגן מתגלה בהם כאנרכיסט מוחלט, שאינו חס על שום דבר מקודש. הוא תוקף את הכנסייה, את האלוהים שהיא מייצגת ואת המיסיונרים הצבועים. הוא מתנגד למוסד הנישואים ומבקש שוויון זכויות לנשים. אהבת המולדת והמלחמות המתנהלות בשם הלאומיות מעוררות בו קבס. כל שלטון, וקל וחומר שלטון קולוניאלי, נראה מאוס ומטומטם בעיניו. סגנונו של גוגן בוטה ואלים.
אפשר לומר שבמרדנותו של גוגן היה מרכיב גנטי. סבתו היתה פמיניסטית וסוציאליסטית ידועה, פלורה טריסטאן, ילידת פרו, שכתבה בין השאר רומאן אוטוביוגרפי ושמו "מסעותיה של אשה מנודה". אביו היה עיתונאי רפובליקאי, שנמלט עם משפחתו לפרו ב-1851 מחשש לרדיפות פוליטיות, אחרי תפיסת השלטון בידי נפוליאון השלישי, אך מת בפטגוניה, בטרם תגיע הספינה ליעדה.
גוגן נולד בפאריס ב-1848, אך גדל בפרו ושפתו הראשונה היתה ספרדית. הוא ראה בילדותו אמנות פרה-קולומביאנית, וביקש להאמין שדם אינדיאני זורם בעורקיו. אחרי שהמשפחה שבה לצרפת, התעורר בו יצר הנדודים והוא שירת חמש שנים בצי המסחרי. עם שובו מצא עבודה בבורסה של פאריס, התחתן עם אשה דנית והוליד ילדים. אך היכרותו עם ציירים כמו פיסארו, ולימודי הציור שהחל בהם, שינו את חייו. הוא החליט להקדיש את חייו לאמנות. כבר בצרפת, בראשית דרכו כצייר, נמשך גוגן אל האמנות הפרימיטיווית ואל מקומות רחוקים. הוא היה לאחד המנהיגים של קבוצת ציירים בינלאומית שהתיישבה בעיירה פונט-אוון בברטאן, שהיתה אז מחוז נידח בעל פולקלור ייחודי.
בעוד האימפרסיוניסטים מציירים בניחותא את חיי הכרך ואת הטבע המבוית, נמשך גוגן אל הבעה פראית יותר ואל נושאים מסעירים יותר. בוואן גוך, הצעיר ממנו בחמש שנים, מצא שותף לשאיפותיו. בשהותם בעיירה ארל יצר ואן גוך ציורים מופלאים. גוגן ביהירותו טען שוואן גוך למד ממנו. אין לדעת מי השפיע על מי, אך החיים המשותפים יצרו מתח בלתי נסבל בין שני הציירים. ואן גוך תקף את גוגן, שנמלט מהבית, ובאותו לילה חתך ואן גוך את אוזנו. הוא אושפז בפאריס והתאבד כעבור זמן לא רב. עד סוף ימיו דיבר עליו גוגן בחיבה עצובה. כאשר גוגן נסע לאיי הדרום, מה שנרמז בברטאן ובשמש של פרובאנס נהפך לפרץ אדיר של יצירה בטהיטי ובאיי מרקיזה, כולם מושבות צרפתיות. ציוריו הנודעים ביותר נוצרו באיים הטרופיים הללו.
כמו צרפתים רבים בשלהי המאה ה-19 חיפש גוגן את האושר הרחק מהאווירה הדקדנטית של פאריס. הוא מצא את גן העדן האבוד בשלוותם של הילידים הפולינזיים, באמונתם התמימה וביופים הפיסי. מול המודל המערבי המסואב ניצבה תרבות שונה וטהורה. כדי לתת לה ביטוי לא נזקק גוגן לחיקוי המציאות, שאותה, לטענתו, יש להשאיר לצילום. כפי שכתב, "הציור הוא אחיה של המוסיקה" והוא בנוי מצורות וצבעים (עמ' 68). בראיון, המופיע בספר, מצהיר גוגן: "יצירתי איננה נזקקת לרעיונות או למראות, והיא משיגה אותם באמצעות זיקות מסתוריות הקיימות בין המוח שלנו לבין אותו ארגון של צבעים וקווים" (עמ' 70).
האלוהים האמיתי אינו מצוי בכנסייה אלא בצירוף של מסתורין ויופי, כמו זה המדבר אלינו מעל בדיו הצבעוניים של גוגן. "מנין באנו? היכן אנחנו? לאן אנחנו הולכים?" שואלת אחת התמונות הידועות של גוגן. חסרה לנו השאלה הדתית: "לפני מי עתידים אנחנו לתת דין וחשבון?" עולמו של גוגן הוא חילוני, גם כשהוא משתמש ביסודות דתיים. התשובות ניתנות כאן ועכשיו, בעולם הזה, ביופים הקסום של האיים, בפניהן הענוגות של הנשים. גוגן האמין שרק מי שמחדש הוא אמן אמיתי, והשלים עם העובדה שלא יהיה מובן במשך זמן רב (עמ' 71). כיום קשה לדבר על האמנות המודרנית מבלי להזכיר את הצמד המיוסר גוגן-ואן גוך.
ציוריו של גוגן מוכרים לכל, אך אישיותו ורעיונותיו ידועים פחות. ראובן מירן מציג לנו את כתבי גוגן, "הפרא המתורבת" שמאס בתרבות המערב. הוצאת נהר ספרים, הנוהגת כבוד בקורא, מגישה בספר זה תרגום מוקפד, הערות נחוצות, תקציר ביוגרפי ותצלומים של הצייר בתקופות שונות בחייו.
