עורך: אתגר קרת. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 175 עמ', 39 שקלים
הקו הערפילי המפריד במעומעם בין שפיות לאי-שפיות הוא המקום שבו צריך להלך כל סופר טוב. לא לגלוש לבנאליות, לא להיסחף למלודרמה, להקפיד על תזמון. הקובץ נפתח בסיפור המצוין של אמיר גוטפרוינד, "צלליות", המעביר את תחושת השבריריות. גוטפרוינד כותב נהדר ובונה עולם נוסטלגי, שבו במקום טלוויזיה המשפחה והשכנים מתכנסים בקיץ מול קיר לבן וריק, שעליו דוד נתן מקיים מופע צלליות. אט אט החמימות של הקיץ והאינטימיות של "כולנו" מתפוגגת, ובמקום צלליות של כריש, טרקטור, קוסם וקטר על הקיר מופיעות המחזות היסטוריות, "שרה גיבורת ניל"י מתאבדת", "מוטל'ה שפיגלר מבקיע שער באליפות העולם". פתאום מתגלה שדוד נתן הוא בעצם לא באמת דוד בקשר של דם, אלא פליט שואה שאימצה המשפחה. אדם שתמיד היה אחר, מוזר, ראוי לחמלה; זר וגם כותל לסיפורים ולסודות המשפחתיים. דוד נתן שובר את הקשר העדין בינו לבין מאמציו לא רק משום שהוא מציג מופע צלליות של "1978 - א-ב-ני-בי זוכה בארוויזיון. רגע ההדרן", אלא גם בגלל שהוא חושף את הסיפורים הבלתי מלבבים מהעבר, וכשהם צצים ועולים למורת רוחם של המאזינים, מאשפזים את נתן בבית חולים לחולי רוח.
הצמרמורת העוברת בקוראים לא נובעת רק מהעצב והאמפתיה כלפי מי שהחברה אינה מבינה את המופעים שהוא מעביר לה. היא נובעת מהתבוננות באותה חברה, "כולנו", וזו מעלה את השאלה מי כאן השפוי, והאם אכן האשפוז מגן על החולה ועל החברה, וממה הוא מגן בדיוק? הסיפור שרקם גוטפרוינד אינו רק אישי, הוא גם לאומי. אשפוזו של דוד נתן יכול לשמש משל ליחסה של החברה הישראלית לשואה עד עצם היום הזה: פצע נפשי שיש לחבוש ולהדחיק.
החברה זקוקה לסיפור אחיד, לקודים מילוליים והתנהגותיים לא חריגים כדי להתקיים, לתקשר באופן בסיסי בלי להיחשף יתר על המידה, בלי להיפגע. מי שחוצה את הקו העדין של חוסר טקט, או חוסר נימוס, מי שמכניס תכנים המערערים על תפיסות מקובלות של זוגיות, משפחה, חברות או אמונה - מורחק. לכן מעניין לציין שאין בקובץ סיפורים על מיעוטים אתניים או מיניים. יוצריו נותרים בגבולות הקונסנזוס, ובכך מבקשים לקרב אלינו את האי-שפיות, לטשטש בין מי שמצוי שם למי שכביכול כאן, בצד הבטוח.
הטשטוש בין נורמליות לאי-שפיות מוצג היטב בסיפורים של אתגר קרת ושל עוזי וייל. שני האנשים המוכשרים הללו מצליחים לתאר את הבנאליות של סיפורו של האדם החי בקרבנו - לכאורה כמו כולם, ובעצם לא. קרת בחר בסוכן ביטוח, נשוי, אב לילדה, משכנתא. מה שמפריד בינו לבין אשתו האוהבת הוא חוויה של כמעט-מוות, פרק זמן שבו היה שרוי בתרדמת.
בעוד אשתו ובתו יושבות לצד מיטתו, בוכות וממתינות שישוב, הוא ערך מסע אל עולם אחר, מרגש, בלתי נגיש להן. קיים בתוכו רגש כלשהו המגרגר כל הזמן, ומדי פעם אף מצייץ, נוקש, דורש לצאת החוצה. הוא רוצה לחזור לשם, להחצין את החוויה, אשתו רוצה שיחזור לכאן, מסרבת לדעת אחרת. הסיפור נבנה על המתח בין השניים, על קבלתה של הצגה קונפורמיסטית כלפי חוץ כשבעצם קיים רצון עז לשבור את המוסכמות, ניסיון שזוכה בעיקר להרמת גבות ולמבטי תימהון מפני החברה השופטת את סוכן הביטוח שמערער על ביטחונה.
עוזי וייל כותב את הסיפור ה"נורמלי" ביותר בקובץ: "אשה בגיל 32, חייה הולכים ומתעצבים, יש לה חבר אוהב זה ארבע שנים, יש לה דירה, יש לה קריירה. ובפנים, החור הולך וגדל. וככל שחייה הולכים ונסגרים על הפרמטרים שהגדירו לעצמם, הולכת ונגלית נקודת המשבר: בשלב מסוים אדם חייב לומר לעצמו: או-קיי, זה אני. לא אהיה יותר מזה. אבל אשתדל שלא להיות פחות מזה. זו נקודה מפחידה, זינוק בעיניים פקוחות אל עבר העתיד, שהוא המוות הצפוי... מכאן, תתחיל לעבוד נגד השעון. אתה כבר יודע מי אתה, אתה יודע מה העולם, יש לך 40 שנה לנסות ולהשפיע עליו לטובה" (עמ' 73). דווקא הפשטות המובנת מאליה של הסיפור "נעלמה", והשימוש בעובדות ביוגרפיות, הופכים אותו לביזארי. התזמון המדויק שומר על מתח תמידי בין בהירות הסיפור לאי-משמעות שלו: דנה לואיס העלימה את עצמה. ברור שזה "סיפור", יחידאי, לא כללי, בלתי מקובל, בלתי נתפס במלואו.
וכמובן, השאלה המקננת ללא הרף: האם אצל כולם זה כך, או רק אצלי. האמפתיה של וייל מרמזת על האופציה השנייה. יוסף אל-דרור בסיפור תמהוני מצביע דווקא על האפשרות הראשונה, וכמוהו גם יהושע קנז החותם את הקובץ בסיפור שבקלות יכול לשמש בסיס לתסריט של קווין סמית.
להבדיל מהם, שירה גפן בסיפור "דיסנילנד" קופצת בחדות בין המציאותי לווירטואלי, מה שמעניק לסיפור נופך סוריאליסטי. הילדה בסיפור של גפן אינה מקבלת די תשומת לב מהוריה, ולפיכך קופצת עם מיקי מאוס אל תוך האגדות. הקפיצה המזכירה את נפילתה של עליסה בעקבות הארנב מאפשרת התבוננות מרוחקת ב"נורמליות" ובתקניות, כאשר בביתו של מיקי הוריה נצפים בעד מסך הטלוויזיה כגיבורי טלנובלה פלקטיים.
ראוי לציין גם את אסף גברון שכתב סיפור טוב על היסטוריה, מקריות ושושלות יהודיות ("גברים שמורידים את הכובע לפני הארוחה"). למרות שלא נגע ישירות בשאלת השפיות האישית, סיפורו מעלה לדיון את שאלת השפיות הלאומית של התנועה הציונית.
אך לא ניתן לסיים בלא התייחסות למטרת הספר: "הקשר בין ספרות לשיגעון עומד במרכזו של הקובץ 'צלליות', ניסיון ראשון מסוגו בישראל לעורר מעורבות חברתית באמצעות פרויקט ספרותי". האין הקשר בין ספרות לשגעון דבר מובן מאליו בספרות טובה? האם יש צורך לציין את תומאס מאן, נבוקוב, בשביס זינגר? אחרי הכל, מדובר באדם היושב לבד בחדר וכותב עולם מתוך עצמו ומוחו הקודח. ההגדרה הזאת נשמעת יותר כמו שאלה לבגרות בחיבור עברי.
שנית, דפיו האחרונים של הספר מוקדשים לפעילויות החשובות עד מאוד של עמותת אנוש. הן הוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר והן הכותבים המשתתפים, המעצב, בעלי חנויות הספרים וסוכני השיווק וההפצה בחרו לוותר על רווחיהם ותמלוגיהם ולתרום אותם לעמותה. מעשה יפה ללא ספק, המעיד על חשיבות הפעילות הקהילתית עבור אנשים אלה. אך כיצד ניתן למדוד את חשיבות התרומה החברתית עבור הצרכן, או, מדוע מחירו של הספר רק 39 שקלים? למה, אם כבר, לא קיימת אפשרות לשלם יותר וכך לתרום יותר כבר בעת קניית הספר בקופה? מדוע דווקא כשמדובר במוצר שהוא גם איכותי וגם בעל מטרה חברתית נאה המחיר יורד למחצית? זה לא אמור להיות הפוך? זה שפוי?
גל קרניאל כתבה עבודת מסטר בחוג ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית בירושלים
