סביר להניח שתהיה לי מראש חיבה לספר הזה. גם רומן ששואב את השראתו מטקסט עתיק, וגם, ואולי בעיקר, אני נושאת את שמה של הגיבורה שלו. כמובן הסתקרנתי. מטבע הדברים העדפתי תמיד להיצמד להסבר הבוטני של שמי, כשחברי מעבר לים שאלו אותי מה פירושו. אולי עכשיו הגיע הזמן להתוודע קצת יותר לאחת התמריות התנ"כיות שתמיד העלו סומק קל בלחיי בשיעורי התנ"ך בבית הספר היסודי.
"מעשה תמר", הרומן הראשון של שלומית אברמסון, נולד מתוך פרק ל"ח בספר בראשית. הפרק מספר את סיפורה של תמר אשת ער, בנו הבכור של יהודה. הוא ממוקם, באופן שמעורר מידה של תהייה, בדיוק בנקודת השיא של סיפור יוסף ואחיו, ושובר את רצף העלילה באופן מלאכותי מאוד. פרק ל"ז, המתאר את מעשה התרמית של בני יעקב ומכירת יוסף לישמעאלים, מסתיים באחד הרגעים הדרמטיים ביותר בספר בראשית, שלא לומר בתנ"ך כולו: בני יעקב מציגים לאביהם את כתונת הפסים המגואלת בדם, יעקב מתאבל מרה ומסרב להתנחם, ויוסף נמכר לפוטיפר סריס פרעה. סיפור יוסף ממשיך מאותה נקודה בדיוק בפרק ל"ט (שם ממתין לקוראים עוד שיא דרמטי, סיפור יוסף ואשת פוטיפר).
קשה להתחרות בעוצמתו של סיפור יוסף ואחיו, והסטייה מהנראטיב העיקרי נראית כאמצעי רטורי שנועד להעצים את הדרמה. ואולם תהיות טקסטואליות בעניין מיקומה של הפרשה הזאת והאפקט הדרמטי שהיא יוצרת עלולות להסיט את תשומת הלב ממשהו אחר: סיפורה של תמר, שהערימה על יהודה באומץ ובתושייה, מכיל אלמנטים דרמטיים, אנושיים ומוסריים שיכולים בהחלט להתחרות בסיפור המסגרת. מעניינת מאוד גם העובדה שהסופר המקראי הניח לה לנפשה ולא הענישה על האופן שבו השיגה את מבוקשה. מעשה תמר, שהתחפשה לזונה והתעברה מזרעו של חמיה יהודה כשהבינה כי ייבומה מתעכב ואולי לא ייצא אל הפועל, יכול היה להיכתב כחטא נורא של ניאוף וזנות ולהסתיים בעונש כבד; אבל לעין מודרנית וביקורתית קוסמים דווקא העדרו של האל מהסיפור המקראי, ומיקוד תשומת הלב ברובד האנושי - ויש שיאמרו הנשי - של הסיפור.
נקודת המוצא של אברמסון שואבת בהחלט מן העניין הזה ולוקחת את העלילה כמה צעדים קדימה. אצלה, אלוהים בגרסתו היהודית כלל לא קיים. השבטים כולם - שבטה של תמר מתמנה, שבט בני יעקב, "אנשי ההר", הכנענים, החרנים והעדולמים - חיים כולם בצל האלים תמוז ואישתר. אמנם יש שוני במנהגי השבטים - שבט בני יעקב הוא המחמיר והשמרני מכולם - אך הדבר בא לידי ביטוי בנורמות התנהגותיות ולא בחוקי דת. אברמסון משתמשת בסיפור המקראי כסיפור מסגרת ומעבה אותו בדמויות משנה, בקווי אופי נוספים ובפרטים שאינם נמצאים בגרסה המקראית, כך שהעלילה העצמאית שלה קורמת מהר מאוד עור וגידים ועומדת היטב בפני עצמה.
תמר, נערה צעירה מאוד, חיה במאהל השבט בתמנה. חיי הרועים מתנהלים בקצב משלהם אם כי הם לא נעדרים דרמות אנושיות: קנאת נשים עזה, לבלובי אהבה ראשונה, מוות בטרם עת, כל אלה הם חלק מרקמת החיים המקומית. יום אחד נשברת השגרה, כשאורח רם מעלה ומרשים - יהודה בן יעקב - מגיע לביקור ולוקח עמו את תמר כדי להשיאה לבנו הבכור, ער. המהלך כולו מתבצע במהירות גדולה ובלא הסברים, ותמר, שאינה מבינה לאן נלקחה ואל מי, מתקבלת אל משפחת יעקב המורחבת בקרירות מופגנת וברשעות אגבית מצד הנשים הוותיקות. בעלה - נער צעיר ממש כמוה - מתנהג באופן מוזר. ניכר בו שאינו רוצה בה, ובליל הכלולות בורח ממנה ומותירה מושפלת ומבולבלת. תמר מקבלת עליה את התפקידים השמורים לכלות הצעירות - אפיית הלחם, שאיבת המים - ומכלה את ימיה בשתיקות ארוכות ובתחושת עצב גדול וגעגועים לסבתה ולמשפחתה.
נערה צעירה היא תמר, אך עיניה חדות ונפשה רגישה. היא מבחינה עד מהרה בכך שבני שבט יעקב הם מרי-נפש, שתקנים ומתוחים. היחידה שמתיידדת אתה היא בלהה, אשת יעקב האחרונה שנותרה בחיים, הנראית צעירה מכפי גילה ומתנהלת בחירות השמורה ליחידים בקרב השבט. בלהה מספרת לה את תולדות המשפחה והיא לומדת על ההיסטוריה רצופת הכאב של יעקב ובניו, החל בפרשת רחל ולאה וכלה במעשה דינה בשכם. המעשים כולם מתוארים ברומן מנקודת מבט אמפתית והומנית. האל, ועמו חוקי הדת, לא מוזכרים כלל.
תמר מנסה להבין את העולם סביבה, הנפתל בענייני הנפש ממש כשם שהוא פשוט וברור בענייני היום-יום. ער, בעלה, חומק ממנה תדיר ומבלה את לילותיו באוהל הגברים. הנשים מתחילות לרנן. הקול המספר מגלה לנו מאוחר יותר את מה שכבר דימיינו לעצמנו: ער הכחוש והנבדל היה מאוהב בנער הרועים כליל. כשנתפס בידי אמו, שלא הזדעזעה במיוחד אך ידעה היטב כי שבט בעלה רואה במשכב זכר חטא שדינו מוות, היא האיצה בבעלה להשיא את בכורם למיועדת לו, תמר, בלא הסברים מיותרים.
אחיו של ער, אונן, הוא ההיפך הגמור ממנו. גברי, יפה תואר וחביב הנשים, צעירות ומבוגרות כאחת. תמר נשבית גם היא בקסמו של גיסה, והשניים זוכים לממש את אהבתם פעם אחת - לפני שהצרות נוחתות על השבט כולו. ער נופל אל הנחל ומת; אונן מוצא את מותו למחרת מהכשת נחש (לא תמימה, כפי שמתברר). תמר, שאינה מכירה את מנהגי השבט, מבינה רק בדיעבד שיכלה לזכות באהובה באופן חוקי אך יד נעלמה מנעה את אושרם. מאחר שאחיהם הצעיר של ער ואונן צעיר מכדי להיות היבם שלה, היא מוחזרת אל בית אביה ומוצאת שם שלווה ומנוחה, וגם אהבה ישנה-חדשה. המעשה שהיא עושה בסופו של דבר - ההתחזות לקדשה ופיתוי חמיה יהודה - מוסבר כאן לא כדחף להמשיך את שושלת יעקב (מה שכנראה זיכה אותה מעונש בגרסה המקראית, אך לא מובא כהסבר גלוי), אלא דווקא כניסיון אישי בהחלט להציל את עצמה ואת פרי אהבתה ממוות.
"מעשה תמר" הוא עוד רומן השואב את השראתו ממקורות מקראיים והיסטוריים, כמו "הרודיה" של עידית שכטר-פייל, ו"אני שלום בת שמואל" של מינו בן גיגי-יגר, שראו כאן אור באחרונה. רומנים היסטוריים הם סוגה עניפה ומרתקת בספרות, בעיקר אם הם מזכים את הקורא בהנאה הכפולה של התכתבות מעניינת עם הטקסט המקורי מצד אחד ועלילה שעומדת בפני עצמה מצד שני. רומן הביכורים של שלומית אברמסון יכול היה אולי להעמיק קצת יותר את הדיאלוג שלו עם המקרא, אך הוא בהחלט עומד בפני עצמו ונעים מאוד לקריאה. העברית עשירה וקולחת, הדמויות ברובן משכנעות - גם אם עיצוב חלק מהן חוטא לעתים בשטחיות-מה - והעלילה עצמה, ומה שאברמסון הוסיפה לה, בהחלט מרגשת.
ספרה של ד"ר תמר לנדאו, and the Herod Narratives Out-Heroding Herod: Josephus, Rhetoric, יראה אור בהוצאת E J Brill בסתיו 2005
<<
