ימים אחרונים של תמימות מאת נעם קצב, הוצאת שוקן, 2005 ,204 עמודים
לכחול אין דרום מאת אלכס אפשטיין, הוצאת עם עובד, 2005 ,215 עמודים
"הספרות העברית החדשה", כלומר הקורפוס הספרותי ה"חילוני" שנוצר במזרח ובמרכז אירופה
נעם קצב ואלכס אפשטיין. זהרורים מן הספרים הישנים, שנדמה כי כבו
החל באמצע המאה ה-19 והופרד בלידתו מן הספרויות שכתבו יהודים במאות שקדמו לה וביבשות אחרות, היא תוצר של המפגש בין תרבות יהודית ולשון עברית שהתפתחו בתוך עולם האמונה והמחשבה הדתית לבין המודרניות האירופית. הלם המפגש בין נערים שרכשו את רגישותם הלשונית והספרותית בחדר ובישיבה, באמצעות סיפורי המדרש ופיוטי התפילות, לבין תרבות אירופית שהולידה את עצמה מחדש כ"מודרנית" וכ"נאורה", גם ואולי בעיקר בספרות, פיזר במרחב של העברית במפנה המאה ניצוצות מזהירים אינספור, ויצר בה את אחד הרגעים המסנוורים בתולדות התרבות היהודית (דן מירון היטיב לתאר את הרגע הזה בספרו "בודדים במועדם").
בעת ובעונה אחת הבהיקו אז בתוך העברית כמעט כל הז'אנרים הספרותיים (הסיפור הקצר ומעט אחריו גם הרומאן, השיר הלירי והפואמה, אפילו המסה והרשימה הביקורתית), וזרקו יחד אור על הסצינות שהתפזרו מן המפגש המחשמל עם המודרנה: הסצינה של השיחה האחרונה עם האל לפני הפרידה הטראגית ממנו; הסצינה של החיבוק עם האם לפני הנטישה או הסילוק מבית ההורים; המעבר מן הגטו העני אל הכרך הקפיטליסטי וההתבוננות המתהפנטת בתהום הפעורה שלו; החשיפה אל עושר הלשונות, הדימויים והאידיאולוגיות באירופה של ראשית המאה העשרים; והופעת האנטישמיות בתוך המודרנה וההשלכה האלימה ממנה, שהולידה את הסצינה של גילוי הלאומיות. התלקחות הכתיבה של ברדיצ'בסקי, ביאליק, פיירברג, ברנר, ז'בוטינסקי, שופמן ואחרים, אירעה בדיוק בתוך מרחב התאונה ההיסטורי שבו הרגישות היהודית אל האלוהי והנפש החדשה של העיר המודרנית התנפצו זו לתוך זו.
במעבר של הספרות העברית לארץ ישראל ובתהליך הפיכתה מספרות מינורית (כתובה בשולי התרבות האירופית) לספרות לאומית, כבו כמה מן התמונות המזהירות הללו, ואחרות ניצתו במקומן. גבולות "הספרות העברית החדשה" בארץ ישראל שורטטו באמצעות הגדר של הלאומיות החילונית: ההתבוננות הספרותית במרחב ובנפש הארץ-ישראליים קיבלה על עצמה את המבט הלאומי, כלומר חדלה לראות את הנוכחויות של השבר הקפיטליסטי או של התשוקה הדתית בתוכם.
עגנון היה כמובן היוצא מכל הכללים, וברוך קורצווייל חיבר, דרך הקריאות המתאבלות שלו ביצירותיו, קינות נפלאות להתרחקות הסצינות האלה מן החלל הספרותי של העברית. מאז נשמע ההד המלנכולי שלהן בפרוזה כמעט אך ורק ביצירתו של אהרון אפלפלד, שנכתבת תמיד בתוך החלל שיצר המפץ ההוא ובאה אל העברית ממרחקי מרחב וזמן. רק מפעם לפעם, אם מסיטים את המבט ממרכז הרפובליקה הספרותית, הן עוד שבות ומבהיקות ביצירות אחרות שנכתבות כאן, ואז הן מביאות עמן את כל הזוהר של הכתיבה ההיא, המנופצת, ומשמיעות שוב את קולם של הספרים הישנים.
כך בדיוק חזרו אלי בעת האחרונה הקולות הרחוקים, בלשונם ובתשוקתם של שני ספרים צנומים. "ימים אחרונים של תמימות", רומאן הביכורים של נעם קצב, מספר את סיפורם של כמה נערים הלומדים בישיבה ליד בית שמש. הוא מסופר בלשונו של יצחק, אחד הנערים, ממרחק של שנים אחדות, אבל "העבר הדתי" הזה, העבר של התשוקה הדתית והחיפוש המיוסר אחר האלוהי בתוך המסורת היהודית הכתובה, נוכח בו נוכחות חיה ומפעים את הסיפור.
הספרות העברית, גם זו שנכתבה בעשורים האחרונים, פגשה כבר סיפורים של "חיפוש" או "חזרה בשאלה", של יציאה מארון הספרים היהודי אל הספרייה המודרנית; במה שונה אם כן הסיפור הזה? מדוע דווקא הוא החזיר אלי את תשוקת הספרים הישנים? בדיוק מפני ש"ימים אחרונים של תמימות" אינו כתוב מן הפרספקטיווה המנצחת של החילוניות, אינו משחזר את הרגישות אל האלוהי כהיסטוריה, אלא כתוב עד נשימתו האחרונה בתוך השבר הטראגי שיצר המפגש בין העולם האמונה היהודית לבין המודרניות.
נטישת האל ב"ספרות העברית החדשה" שנכתבה במזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, בניגוד לקריאה שקראה בה מאוחר יותר הביקורת הלאומית, לא היתה אף פעם פרידה אמיתית מן הטקסט היהודי הדתי; לא היה בה שום "ניצחון חילוני" או זריחה נכספת של נאורות: היא היתה סצינה של שיברון לב וחשיכה, של צלילה אל עומק התהום שיצרה עוצמת המפגש בין התשוקה הדתית והמודרנה. זיכרו את האפלה שבה מסתיים "לפני ארון הספרים" של ביאליק, זיכרו את תשוקת ההתאבדות שלו ("אספני נא, הוד לילה, והליטני"), זיכרו את דממת המוות שיורדת על העולם ("ענוני, כוכבי אל, כי עצב אני"). וזיכרו גם את השקט הנורא שנופל על "נחמן המשוגע", גיבור הנובלה "לאן?" של פיירברג, אשר "עודנו יושב כמאז בפינתו האפלה, בדד ודומם, מבלי לדבר עם איש". זה היה אז גורלם של מי שמצאו עצמם מתנפצים עם ההיסטוריה, ורק אחר כך, בישראל "החילונית", נכתב סיפורם כרנסנס מודרני בשירותה של הלאומיות.
"ימים אחרונים של תמימות" מנכיח בדיוק את הסצינה הזאת של שברון הלב בתוך ההווה הספרותי המחולן כבר לכאורה. דמותו של המספר-הגיבור, יצחק, מתפזרת בו לעוד שתי דמויות: איציק, נער ישיבה המשתוקק אל החילוניות; ויצחק'לה, העובר תהליך של גילוי מיסטי ונהפך לנביא זעם מקראי ממש. עד סיומו של הרומאן עתיד יצחק להיות שבור בין שתי הדמויות הללו מ"עברו", וגם ההווה אינו גואל אותו מן השבר שממית ומחיה אותו בעת ובעונה אחת.
התשוקה של הטקסט להנכיח את השבר שנשבר בעולם האמונה היהודית לאחר המפגש עם המודרנה, התשוקה למשש את כאביו אבל לא לחבוש אותם, ניכרת גם במבנה הקרוע של הרומאן ובלשונו. בתוך סיפור ההתבגרות של הגיבורים, בין הפרקים הרושמים את קורותיהם ולבטיהם, משולבים פרקים החוזרים אל סיפורים מקראיים או אל מדרשי חז"ל. לפרקים אלה אין "מספר" וגם לא "הנמקה ספרותית". הם לא משולבים בעלילה הלינארית של הבילדונגסרומאן (עלילה יסודית מאוד בספרות האירופית של "הנאורות"), אלא מגיעים אל החלל של הטקסט ממרחקים ומרחפים בתוכו כגרוטאות מפוארות, רסיסי אור מעבר טקסטואלי מלא חיים, הדים מן המפץ הגדול ההוא שהושכח אבל נשמע עדיין, גם בלשון הכותבת את הסיפור.
הלשון הזאת, לשון שמפגישה את הטקסט היהודי הדתי ואת המושאים המודרניים שלו, אין לה לרוב זכר בספרות הישראלית אלא כבדיחה, כלומר כייצוג לשוני של אחרות נלעגת. כאן, בטקסט של קצב, נכתבת סצינת האהבה הראשונה בין הנער ה"חרדי" לנערה ה"חילונית": "לפתע פתחה כפתור עליון בחולצתה, המתינה רגע קט והטביעה את ידה השנייה בעומק שדיה, מלטפת אותם ברכות. אחר פתחה כפתור נוסף וכבר יכולתי לראות את מקצתם. כפתור ועוד כפתור נפתחו ורק סכר קטן בדמות חזיית משי צהובה הפריד ביני ובין אתרוגיה הבשלים (...) לפתע אחזה בי ההכרה שהנה אני נוגע בפיטם האתרוג וההתרגשות שלי גברה. שקעתי במצולות שפתיה, אגם מתוק" (עמ' 146).
לשון האתרוגים של הטקסט אינה לשון פתורה, כלומר לשון שכבר התגברה על משבריה ומצאה בעצמה מלים לכולם; זו לשון שלא מפסיקה להתרחש בתהום הפעורה בין הפורנוגרפי לקדוש, בין הווה לעבר, לשון שממשיכה לחפש אחר "שפת הרזים" שאבדה לביאליק, ובעצם מעשה החיפוש מהדהדת שוב אותה ואת אגמיה אל תוך העברית שלנו, ואתה מחזירה אלינו מן ההיסטוריה גם את הזהרורים שהתפזרו הרחק מכאן, ברגע שהתנפצו יחד יהדות ומודרנה.
"לכחול אין דרום", ספרו הרביעי של אלכס אפשטיין, החזיר אלי סצינה חסרה אחרת מן ההיסטוריה הכבויה של הספרות העברית. הספר מורכב רובו ככולו מסיפורים קצרצרים, שחלקם התפרסמו לראשונה במוסף זה, סיפורים הנעים בין כתיבה "פילוסופית" (כפי שמגדירים אותה עורכי הספר על הכריכה), המתכתבת עם יצירתם של קפקא ובעיקר של בורחס, לבין כתיבה שהיא התבוננות מלאת תשוקה בעיר ובחייה.
אני, בעוונותי, רגיש פחות לכתיבה הבורחסיאנית, והסיפורים הרפלקסיוויים בקובץ מצאו אותי בדרך כלל מרוחק מעט. לעומת זאת, פרקי ההתבוננות בתוכו השיבו אלי את יופיו של הרגע שבו נפגש מבטם של הסופרים העבריים שיצאו מן החדר עם הכרך הסואן, והאיר אותו באור מלנכולי, רווי געגוע לזוהר הנפש שלפני היות "נשמת הסחורה", כפי שכינה ולטר בנימין את הנשמה החדשה של העיר המודרנית.
הציטוט של בנימין כאן איננו מקרי כמובן; וגם אין זה מקרה שהוא, היהודי שמכונת ההרס המודרנית הביאה עליו את מותו, היה הכותב הראשון שראה בצלילות את הנשמה העירונית הזאת וידע לנסח אותה. לטעמי, אין ספרות אירופית שיש בה חוויות חריפות כל כך של פגישה עם המודרניות, כפי שיש בספרות המינורית שנכתבה באירופה בעברית.
המפגש ההיסטורי של נערי הישיבה עם ורשה ואודסה, עם לונדון ווינה ורומא, יצר בעברית מבטים מהפנטים על המרחב הקפיטליסטי שנחרש באירופה בעיקר החל במאה ה-19. יצירתו המוקדמת של ברנר ("בחורף") ומכתביו מלונדון, יצירתו הגדולה של אביגדור המאירי ("גיהנום של מטה"), או סיפוריו האיטלקיים של ז'בוטינסקי, הם מופת של פרוזה מודרניסטית, כלומר של פרוזה שהמפגש עם המודרנה הוא האתר של התלקחותה. יותר מבכל אלה, שותתת ההיסטוריה הזאת בפרקי ההתבוננות הקצרים של גרשון שופמן, מספר כמעט נשכח, שכתיבתו מבשרת אולי יותר מכל את כתיבתו של בנימין (קיראו שוב ושוב את סיפורו "כשני קברנים"). אבל גם המבט הזה כבה כמעט לגמרי עם המעבר של הספרות העברית לארץ ישראל, והכפפת ההתבוננות במרחב לקווי המתאר הלאומיים. היא המשיכה לזרוח בספרות שכתבו יהודים ביידיש ובשפות אחרות, בעיקר בארצות הברית, ובשביס זינגר הוא דוגמה מובהקת לאור השפוך הזה.
ההתבוננות של אפשטיין במרחב ובנפש של העיר, בכמה סיפורים בקובץ, משמיעה שוב בספרות העברית את הדהוד הקול השופמני ואת מבטו; הסיפורים הללו הם סיפוריו של "משוטט", כלומר של מי שאוסף מראות המושלכים בעיר על מדרכות, שמלקט מחזות זעירים שאין בהם עוד חפץ, ומנסה להפיח חיים בנשמת הסחורה המתה שלהם, באמצעות הסיפור. הנה למשל, במלואו, הסיפור "שמו של הירח": "לפני שנים רבות, כשרק הכירו, מצאו לירח שם חיבה. עתה, אחרי שחילקו ביניהם את כל הספרים והתקליטים ואלבומי התצלומים, עוד נשאר להם להחליט מי לוקח את מאוורר התקרה" (עמ' 73).
הפואטיקה של ליקוט החפצים שיצאו ממחזור הסחורות, והניסיון להחזיר להם את נשמתם, באה למיצויה השלם ביותר בסיפור "עידן המסעות הגדולים", שאביא כאן רק בחלקו: "מעשה זה מועתק מלה במלה מדף שנתלש בתאריך לא ידוע ממחברת שורות ונטמן בשקית אשפה כתומה באי הזבל שנתגלה בשבוע הראשון של אוקטובר, שנת 2002, על המדרכה לצד בית מספר 39 ברחוב גאולה בתל אביב. עוד היו בשקית האשפה: שישה בקבוקי יין אדום מתוצרת צ'ילה, ריקים לגמרי, שבצווארו של אחד מהם תקוע פקק השעם המקורי; מוספי עיתונים מסוף השבוע הראשון של אוקטובר" וגו' (עמ' 108).
אבל מה שבעיקר חוזר לחיים בסיפורים הללו של "לכחול אין דרום", כמו ברומאן "ימים אחרונים של תמימות", הוא האור המשתבר מן הסצינות הרחוקות בספרים הישנים, שלעתים נדמה כי הספרות הישראלית הניחה מזמן על ספסל בשדרה, כחפצים שאין להם דורש. למזלה, מדי פעם בפעם עוברים בשדרה הזאת גם סופרים שמרימים ופותחים אותם, ואז בוקעים מתוכם הזהרורים הישנים, ונדלקים שוב בחלל של העברית.
