ב"ספר האלף-בית" - מרקם אוטוביוגרפי יפהפה של קטעי זיכרון, הגות והוויה - מתאר דן צלקה את פגישתו היחידה עם המשורר הפולני זביגנייב הרברט: "לעתים רחוקות מאוד עורר בי שיר שנכתב בימי חיי חוויה כה עזה, כמו שאירע לי במפגשי עם שירי הרברט (...) פגשתי אותו פעם, אבל לא הצלחתי להוציא מפי אלא מחמאה מוזרה ומתפייטת סביב דמות אמו של המשורר האנגלי ג'ורג' הרברט (...) כשפתחתי במחמאה הסבוכה, הרברט חשב שאני מנסה לומר משהו על חיפושיו הדתיים, הדומים אולי לאלה של ג'ורג' הרברט. הקלה ואכזבת-מה הצטיירו על פניו בתום דברי".
יחסי תקשורת דומים היו לצלקה עם קהל הקוראים הישראלי: לאורך כארבעה עשורי כתיבה התנהל בינו ובין ה"ציבור" דיאלוג מקוטע, לעתים ערני, לפרקים מהוסס, שסופו ידוע מראש - כסופה של כל שיחה אפשרית בין אריסטוקרט נוודי ובין יושבי השממה הפורחת. בדומה להרברט היה צלקה עצמו אסתטיקן אוהב חיים. הוא היה מלומד מדי, פואטי מדי, ומעל לכל - חופשי ומגוון מדי. לא היה לו סיכוי.
"על מנת לשבח", כתב צלקה בשירו "מהדורות שונות של דאנטה", "עליך להיות מלא תעלולים / של שכל תמים". אמנם לא היה זה דנטה כי אם פטררקה שכתב את השורה האלמותית "המוות הזה ששמו חיים" - ומוות זה שב ומופיע אצל צלקה בגלגולים שונים, עובר בירושה בין אגדות שונות, מבליח בין ההלצות החכמות והאבחנות המשויפות, חושף איזו חרדה המתמידה להופיע ברקע יצירתם של היודעים כי יש רק ציוני דרך ולא דרך, רק סימני אפשרויות ולא תכלית.
בראשית שנות השישים (כאשר לא היה הדבר פופולרי במיוחד) פירסם צלקה בסדרה המקסימה "מחברות לשירה" קונטרסים משירת גלבע, פנקס, עמיחי, זך ורביקוביץ' - בלוויית רשימות פרי עטו על עולמות היוצרים. יסודות אחדים מעולמות פואטיים אלה מצאו להם ביטוי גם ביקומו שלו. ואכן, לבד מ"אזרחות העולם" או כפועל יוצא שלה, היו לו הן הרגישות אל "הים העתיק", שרירותיות גלויה וגמורה זו של הלא-חתום והבלתי מוגבל (מעטים מבינים כמה קשה לעיניים עתיקות להתבונן בעיר צעירה כתל-אביב, וכמה מתסכל לנגב בה חומוס באצבעות ביזנטיות), הן הנטייה להרהר בטיב החומרים הלא-נראים, הנסתרים מעין, המאחים את רסיסי השרירותי לכלל פסיפס של זמן וחומר. יש המכנים זאת מיסטיקה. צלקה, לפחות בחלק מכתביו, היה מסכים אולי עם השארת תעלומות היקום בעילומן במישור האונטולוגי-העקרוני, אך בעולם היצירה שלו, כך נדמה, ובעצם בעולם ההכרתי של הסופר בכלל - הומר יסוד המסתורין בהתחזות מודעת. "המתחזה השרוע שיכור ושבע מתחת לשולחן, מוקף מטבעות זהב ושרידי סעודה, והמתחזה המציל בעל כורחו את הפתאים המאמינים בו מן המבול ומוראותיו - זה הסופר".
אמנם אין אצל צלקה, על פי רוב, הכלאות והכלבות קפקאיות - מן הסוג המרמז על יחס פילוסופי ללשון, והעדפה אפשרית של ה"בלתי נתפש" על ה"נתפש". הדמויות הסמליות של הזאב והכבש, למשל, המופיעות ב"גן החיות התנ"כי" (פרק מתוך הרומאן המונומנטלי "אלף לבבות", שאף פורסם על ידי אלי הירש כסיפור עצמאי בקובץ "11 סיפורים") דרות אצלו בכלוב אחד, אך אינן מהוות ישות אחת. כל עוד נשמר האיזון הקיומי ביניהן - וכפי שניתן לשער, טבעם של איזונים קיומיים שיופרו במוקדם או במאוחר - מתחולל מה שצלקה כינה במקומות אחדים "תואם"; התואם שבין הבתים ביצירה מוסיקלית, שבין הבתים בעיר האידיאלית, שבין העיר האידאלית לייצוגה האסתטי. תואם שמעבר לו שוכן המסתורין, שאפשר שאינו אלא האחדות שמעבר לריבוי. "לא מחלה ולא מזל-ביש / יפגעו בתואם, שאפשר למסרו בירושה וללמדו / במאמץ קטן ומעט כמיהה".
כמה צנועה הבקשה - הציפייה ל"מאמץ קטן ומעט כמיהה" מצד הקוראים - וכמה קשה למלאה בתל-אביב - עיר שאין בה אוניברסיטאות או ספריות עתיקות (ואפשר שבקרוב כלל לא תהיה בה אוניברסיטה), המוחקת בקלגסי פקידים ובפסטיבלי שכול כל ניסיון לשמר מסורת תרבותית כלשהי, שתושביה חיים בשותפות סתמית ותמהונית של א-היסטוריות ביום, וזיקוקין די נור בלילה.
לא הכרתי את דן צלקה אלא מבעד לכתביו, אבל זכור לי היטב מראהו מן השנה שעברה, לאחר שזכה בפרס ספיר. אי אפשר היה שלא לזהות בפניו ארשת של "הקלה ואכזבת-מה"; תחושה שנצבעת כעת בצבעי ההחמצה: כמה מרצים לספרות יאשרו בלא היסוס מחקרים על יצירת צלקה - וכמה סטודנטים עשויים לגלות בכך עניין? כמה מן הנפשות הפוקדות כרפאים מעונים את סדנאות הכתיבה השונות טרחו אי-פעם להציץ במסותיו? כמה קוראים תרו בשקיקה אחר שירי אומברטו סבא ואוג'ניו מונטלה, לאחר שגילו את תרגומיו?
שלמה בלומגרטן, מתרגם התנ"ך ליידיש וגיבור הסיפור "יהואש ורוכבי המרכבה השמימית", אומר על סף חתימת מפעלו: "צריך לכבד סופים, כמו התחלות". ואנו ממילא הוכשרנו לכבד סופים בלבד - ורק סופים גמורים. בשיר "מוריס אנדרה: תקליט קונצ'רטי לחצוצרה" מופיעה השורה: "ויש להחמיא למתים כפי שהם החמיאו לנו. / אולי עצבותם בהרהוריהם עלינו". ואנו ממילא מחמיאים למתים בלבד - ורק למתים מוחלטים. בשיר אחר, "פתקה עם תצלום של קדוש", עולה השאלה: "מה עם התקווה לומר פעם: אלה שאהבנו נצחו". יש להניח כי "אלף הלבבות" שהיו ונותרו קוראיו הנאמנים של צלקה, יודו בפיכחון כי אלה שאהבנו לא ניצחו, ולא יוכלו לנצח בתרבות מסורטנת כשלנו. עם זאת, טבעו של פסימיזם תרבותי זה להימהל בעובדה כמעט אופטימית: בנסיבות של מוות חגיגי, פרידה מאדם נוטה להיטיב עם כתביו.
