המשוררים העברים בני שנות החמישים ביקשו להצמיד את השפה לחבל ארץ, כלומר לתושביו. פנחס שדה בחר בכל אפשרות לשונית אחרת
פנחס שדה
תצלום: רחל הירש
כל שירי פנחס שדה, הוצאת שוקן, 2005 ,366 עמודים
איש שוכב בחושך על מיטתו עיניו רואות את הנערה ברכיו נוגעות בברכיה הוא שולח ידו לחבקנה הוא מפשק שפתותיו לנשקנה הוא נוגע בה היא לבנה היא חמה וענוגה היא יפה עדי כאב אבל היא איננה.
השירה העברית מוצאה מהרומנטיקה. אין לה עבר קלאסי. כמה התאמצה השירה העברית כדי להלבין את ה"חטא" הזה של ראשיתה. ואולי גם משום כך נהפכה הרומנטיקה המוצהרת, כמו זו של פנחס שדה, להיות מין ילד מביך שמגלה ברבים את קלון מוצאה ה"נחות" של משפחתו, כאשר שר:
כפות רגליך לבנות, לבנות כשושנים של מוות. כפות רגליך נוטפות אודם של אהבה נואשת ושל הרבה, הרבה תפילות.
אבל האם רק מן הרומנטיקה ניסה המודרניזם המאוחר בשירה העברית לברוח, או שמא שלטה בשני הדורות האחרונים, מאז אלתרמן ושלונסקי, ואחר כך זך ואבידן, איזו עקרות רגשית, שנעטפה בצידוק מודרניסטי לאמור: הקלאסיקה לא התעסקה באהבה וגם אנחנו לא?
לאן שייך פנחס שדה בתיאור ההיסטורי של השירה העברית? השירה העברית אין לה היסטוריה (מלבד חלוקה ל"דורות"). היכן המפה של הזמן והמקום? לאן שייך פנחס שדה באותה מפה דלה שציירו לנו? (וזלדה, לאן היא שייכת? ואמיר גלבע?) שום תיאור דורי אינו טוב דיו, ונשארת האפשרות המכובדת יותר: לקרוא שירה כאמנות בלי היסטוריה. אבל זה בדיוק המקום שבו ההיסטוריה דורשת התייחסות: מנין הגיע פנחס שדה? מנין "הגיע" למשורר עברי הכוח לומר (אי אז בסוף שנות הארבעים ובשנות החמישים המוקדמות):
אמן, אני אומר, אמן כי דל אני. את כל אשר לי נתתי בברזל... ניצת הנערות ומור בשרן, ומי המנוחות אשר לזוך עיניהן - נ ת ת י ב ב ר ז ל ה מ ל ו ב ן.
כל כמה שהשורות של שדה נהדרות הן נשארו זרות ל(היסטוריה של) השירה העברית. פיזור השורה האחרונה אינו הסממן היחיד שבו אתה מוצא אצלו את אורי צבי גרינברג. גם דימויי הכלב: "מה טוב לכלב החי מן הכלב המת! / מה טוב לישנים בירכתי הספינה עד-עת. מי בספינתי שילח אש?" (הנה אצ"ג והכלב שלו: "אך בוחר אני היות כלב / בית עמי העתיק והעני").
ההבדל בין אצ"ג לשדה גדול. הוא קשור גם בכך שאצ"ג היה, אחרי ככלות הכל, ארצי מאוד, למרות לאומיותו (והרי כל לאומיות היא קודם כל "רוחנית" ולא ארצית), מפני שאצ"ג בא מן הלחם והאבן והדם. והעיקר - הוא בא מן היידיש, וזו, יתרונה הגדול על פני העברית, שהיא היתה באמת שפת החומר. מצד אחר, הפאתוס השירי של אצ"ג הוליך אותו לעבר השירה הלאומית, העניק לו כלים לשיר שירה שעניינה ההיסטוריה של העם היהודי, היסטוריה שנהפכה למיתולוגיה.
פנחס שדה, בשנות החמישים, לא רק שלא יכול היה לפתח את הפאתוס שלו לכיוון הלאומי, בעיקר לא בעידן שבו חגגה הלאומיות "רק" את ה"נורמליות", אלא שהוא עשה את המהלך ההפוך: הוא תופף ב"אנטי-ארציות" הרומנטית שלו. לשונו הארכאית בחרה ב"שירת פרט" קיצונית, מתנכרת. לשונו היתה מקראית והיא נזקקה למקור רוחני אחר, לאו דווקא אצ"גי. ניטשה היה המקור. ויותר מכל, שפתו המיוחדת בתרגום פרישמן - "הנה לילה: כל הבארות השוקקות מדברות עתה בקול גדול - וגם נשמתי היתה באר שוקקת. הנה לילה: כל השירים אשר לאוהבים מקיצים עתה - וגם נשמתי היתה שירת אוהב. - כה אמר סרתוסטרא".
עד כאן ניטשה בתרגום פרישמן. והנה פנחס שדה תחת השפעת ניטשה של פרישמן:
אבל איה ביתך? באשר נשמתך שם ביתך. ונשמתך, כבכפות ידיים חמות, חובקת את כדור-האדמה. כי זהו העולם: פרוורים זרים כבחלום.
שורות כאלה חורגות הרבה, לא רק מהרוחב הלשוני שהשירה העברית רצתה בהן, אלא ממה שנתפש כארציות. האם יכול היה אמיר גלבע לכתוב כמו שדה: "גני לונדון לובשים ירוקים; חופי יוון / לובשים זהב. / בסוריה מבכות נשים את התמוז; באפריקה / מתעלפים היערות בפריחה אפילה"? לא. התיאור הזה של שדה מוליך לעבר שירה שאין לה, כביכול, מקום אחד, ארץ אחת, לבד מהעברית עצמה, וזה מה ששדה חזר ואמר ברומאנים שלו ובשירים שלו, שאין לו ארץ, אלא ה"שירה" ו"הרוח". גם נתן זך המשובח, כלומר המוקדם מאוד, לא היה כותב כך, חרף יומרתו להיות "אזרח העולם". כי האתגר (מנקודת המבט ההיסטורית של השירה העברית) של המשוררים העבריים בני הזמן ההוא היה להצמיד את השפה לחבל ארץ, כלומר לתושביו, כלומר לגובה לשוני סביר של דובריו המדומיינים של החבל הזה, "להיות נורמלים", לכתוב שפה שהיא שפה של "עם בארצו", בין שגזרו מכך את מלוא המשמעות (יהודה עמיחי, למשל), בין שהתכחשו למשמעות (נתן זך), בין שהיו מלאי היבריס ביחס ל"שליטה" שלהם בתרבות באמצעות השירה (אבידן).
שדה בחר בכל אפשרות לשונית אחרת. לא רק ב"החיים כמשל", אלא גם בשירתו, וגם במקורות שביקש לסגל לעברית שלו. כל קורא של "הברית החדשה" (בתרגום דליטש) יכול להבחין בצורך העברי של פנחס שדה להתנצר, כשכתב: "אמן, אני אומר, אמן כי דל אני". והלשון הזאת נהפכה אצל היהודי פנחס שדה לתוכן מומר, מתריס, מתגרה, מתנכר. הוא לא הסתפק באשה הנשגבת, סימפטום גברי יודע, אלא הפך אותה למדונה, ואת עצמו מדי פעם - לישו.
אבל השירה, כמו דון ז'ואן, מחפשת לה תכנים לשוניים חדשים והיא עוברת הלאה כדי לחפש מושאים לשוניים, ושוב הולכת הלאה. כך אפשר להסביר את המסלול הארוך של אהרן שבתאי, או של כל משורר המבקש לחיות חיי כתיבה ארוכים. גם אבות ישורון, משירו הראשון "בלדה של מרים המגדלית ובנה הלבן" עד השיר האחרון שכתב בצורה מרוסקת: "יסר ייסרני יה ולמוות לא נתנני", עבר שפות בתוך העברית, פולנית, ועברית שלונסקאית, וערבית ועברית משדרות רוטשילד. ומעל לכל כך הרבה משוררים (אשכנזים) ניצבה היידיש כמחוז תשוקה אמיתי, מוכחש, כאילו הלשון העברית הגבוהה היא אב פרוטסטנטי אנלי, והיידיש היא חיק האם.
בספר חדש, "מה שחייבים לשכוח" (הוצאת יד בן צבי), סקרה יעל חבר את מה שהיא מכנה מסלול ההשכחה של היידיש. חבר מקבלת את הצורך ההיסטורי של הציונות לבנות לעצמה שפה חדשה, ובוודאי צודקת בהנחות היסוד ההיסטוריות שלה, ובטקסטים שהיא מוצאת על תפוצת היידיש בשנים שהעברית כאילו שלטה בכל (ואין הוכחה טובה יותר ליידיש הדומיננטית בתל אביב, מהמפגש עם מגורשי יפו, ברצועת עזה, ב-1967, כאשר אחת מדרכי התקשורת היתה היידיש של חלק מן החיילים הכובשים עם היידיש של מקצת הפליטים: גם את זה צינזרו ב"שיח לוחמים").
ראו את המסלול של שדה. בצעירותו כתב כעברי בארוקי: "האם שבחלומך, הצעירה לעד, הבתולה, היא אמך האמיתית". ואילו פנחס שדה החולה כתב בשירו האחרון, רגע לפני המוות: "לו אך יכולתי, לא אך יכולתי לשוב אל החלום שחלמתי לפנות בוקר. / נערה צעירה, יפה ביופי זר, שרה בנוף של אור. והיא היתה אמי. / אך בזיכרוני לא נותר מאום זולת המלים: איך זינג וי א פייגאלע, / איך זינג וי א פייגאלע, איך זינג וי א פייגאלע, אני שרה כמו ציפור".
הספר נפתח בשורות נשגבות:
אני נושא את שירי הרעב לרוח
ולא לשובע, לא אל הגשמי.
אני שוטח שירי לרגלי העני, הבודד והנעצב -
והוא נחתם בשורות המצמיתות בשיר הקרוי "עם קבלת תוצאות בדיקת הריאה ב-CT":
אני שוכב מכווץ בקצה המיטה כמו חיה קטנה.
אינני יכול יותר לכתוב שירים.
שימו לב לציטוט מתחילת הרשימה (איש שוכב בחושך על מיטתו וגו'), ושימו לב גם למשפט הראשון בשיר הזה, כמה הוא דומה אחרי הכל במבנהו למשפט "איך זינג וי א פייגאלע", "אני שר כמו ציפור", כאילו המנוחה הנכונה היא מנוחה מהשפה העברית.
