גם הגדר באזור ירושלים מנתקת ישראלים. אבל הם הרי פלשתינאים
דרמה גדולה מתרחשת בארץ בימים אלו. ישראל עומדת לפנות כ-8,000 מתנחלים מרצועת עזה ומצפון השומרון. יש שיאמרו כי מדובר במעשה הצודק וההכרחי ביותר שיזמה הממשלה מאז ראשית מפעל ההתנחלות. גם אם אלה פני הדברים, יסכימו רבים שהוא כרוך בפגיעה בזכויות המפונים כיחידים.
בפסק הדין שניתן באחרונה בעתירות שהוגשו נגד תוכנית ההתנתקות, קבעו שופטי בג"ץ כי שני חוקי היסוד שנחקקו ב-1992, המקנים מעמד חוקתי על-חוקי לחלק מזכויות האדם החשובות ביותר, חלים באופן פרסונלי על המתנחלים החיים בשטחים. זאת על אף שמקום מושבם הוא מחוץ לגבולותיה הריבוניים של מדינת ישראל. ההיגיון מאחורי קביעה זו הוא חד ומשכנע. מדובר בישראלים, שחיים באזור הנמצא תחת שליטת ישראל, שאליו הגיעו בזכות החלטות שקיבלה הממשלה ובעידודה. ההכרה בתחולתם של חוקי היסוד על המתנחלים הובילה את השופטים לקבוע שתוכנית ההתנתקות אכן פוגעת בזכויות חוקתיות, ולכן רובץ על המדינה נטל כבד: לפצות את נפגעי התוכנית ולסייע להם, כדי שפגיעה זו תיחשב לחוקית.
אבל דרמת ההתנתקות מעזה אינה ההצגה היחידה בעיר. באותו זמן ממש מיישמת ישראל באזור ירושלים (ולא רק בו) מהלך דרמטי לא פחות. באמצעות גדר אימתנית המוקמת לאורך גבולותיה המוניציפליים של העיר, מנתקת ישראל בני אדם ממקומות עבודתם, ממשפחותיהם ומשירותי הבריאות והחינוך שבהם הם תלויים. תוכנית התנתקות ממש. בין הנפגעים העיקריים מהתוכנית יהיו עשרות אלפי פלשתינאים בעלי תעודות זהות ישראליות, רובם "תושבי קבע" במדינת ישראל ומיעוטם אף אזרחיה, שנולדו במזרח ירושלים וחיים בפרווריה המזרחיים של העיר, כגון א-רם, ענאתה, חיזמה ואבו דיס. במלים אחרות, ישראלים הנמצאים מעבר לגבולותיה הריבוניים של המדינה, באזורים הנשלטים על ידה (שטחי B ו-C לפי המינוח של הסכמי אוסלו).
גם הם, בדומה לישראלים החיים בעזה, הגיעו לאותם יישובים בעידודה של הממשלה, וכתוצאה מהחלטותיה. בהחלטות הללו קבעה הממשלה כי תפעל לשמירת "המאזן הדמוגרפי" בירושלים. מושג זה הוא תוצר אופייני של מכבסת המלים המלווה את הכיבוש הישראלי זה שנים רבות. משמעותו נהירה לכל. הוא תורגם לשפת המעשה באמצעות מדיניות תכנון מפלה, שחסמה את הבנייה הפלשתינית בשטחים הפתוחים המעטים שנותרו במזרח העיר אחרי ההפקעה המסיווית בשנות השבעים של קרקעות, ששימשו להקמת השכונות היהודיות החדשות. מדיניות זו העמידה רבים מתושביה הפלשתינאים של ירושלים בפני ברירה קשה: חיים בצפיפות בשכונות הולדתם או הגירה לפרוורים הסמוכים לעיר. עשרות אלפים בחרו באפשרות השנייה, בהנחה שגישתם לעיר לא תיחסם. לכן, מאז החלה בניית הגדר הגדולה בירושלים לפני כשלוש שנים, וכתוצאה ישירה מכך, אלפים מבין אותם "פליטים" ירושלמים נוהרים חזרה אל בין חומות העיר העתיקה, לצפיפות של הרובע המוסלמי.
באחרונה התקיים בבית המשפט העליון דיון בעוד אחת מהעתירות נגד הגדר מסביב לירושלים. הפעם הגיע תורם של תושבי א-רם, שיותר מ-30 אלף מתוכם נושאים תעודות זהות ישראליות.
למרות הדמיון במצבן של שתי האוכלוסיות, מתנחלים מכאן ו"פליטי" ירושלים מכאן, בעתירות שנדונו עד כה בבג"ץ בעניין הגדר בירושלים נמנעו השופטים מלקבוע כי אותם חוקי יסוד שחלים במקרה אחד יחולו גם במקרה השני. יש לציין, למען ההגינות, כי הם גם לא קבעו אחרת. הם פשוט תהו. וממשיכים לתהות ולתהות. כאשר כל אותו זמן הדחפורים עובדים, והגדר הולכת ונשלמת, ומפרידה והורסת ומסלקת אנשים מבתיהם. כאילו אותם פלשתינאים שהם תושביה של ישראל או אזרחיה, שזכויות האדם הבסיסיות שלהם נפגעות כתוצאה ממעשי הממשלה, היו שקופים, בלתי נראים, בעיני חוקתה של מדינת ישראל.
גם אם נקבל את הטענה, המפוקפקת כשלעצמה, שלפיה אין מנוס מהקמת גדר בתוואי הנוכחי, נשאלת השאלה: האם לאותם ישראלים המשלמים את המחיר על כך לא מגיע פיצוי כלשהו על הפגיעה בזכויותיהם? האם מי מבין שרי הממשלה העלה על דעתו להקים מינהלת התנתקות, שתסייע לאותם מפונים "מרצון" להקים את בתיהם מחדש מעברה השני של הגדר? האם נשקלה האפשרות להקצות שטחים מתאימים במזרח ירושלים להעתקת הקהילות בשלמותן? במציאות שבה זכויות האדם מיושמות בצורה סלקטיווית לפי מפתח של מוצא לאומי, שאלות מסוג זה יישמעו תמיד הזויות.
<<
