אבי אליאס (שירים), מנשה קדישמן (רישומים) הוצאת הקיבוץ המאוחד, 84 עמ', 54 שקלים
ב"גג הלחם", השיר הפותח את "אלוהים ואיש שמן בג'יפ צהוב", כותב אבי אליאס: "חגורת
שיר ורישום מתוך הספר
מכנסיים מחוררת עד אבזם הלחם המרוח./ ומה שיהדק בטן של ילד רעב/ הוא חבל תלוי על מאוורר התקרה". השורות החזקות האלה מתכתבות עם סיפורו של הנער שתלה את עצמו בגלל מצוקתה הכלכלית של משפחתו. אליאס מחורר את חגורת המכנסיים עד דק ומספיד את הבטן הרעבה בשורות קצרות ומנוקדות. המטאפורה "גג הלחם" תלויה על התקרה והשיר נוגס בה ומפורר את יופייה.
הפתיחה בשיר זה היא מעין מזוזה. אי אפשר לעבור את הסף בלי להכחיל את הצווארון. אליאס מאמין ששירה צריכה לכווץ אצבעות, להלום במקום שבו קו העוני עובר מעל לראשם של חצי מיליון ילדים.
בשיר אחר, "בקבוקי החלב הצדיעו לחיילי הדרום מול הצפון", מרצף הדובר את הבלטות בכלוב הפנתרים השחורים. הוא מזיז את מחוגי השעון למאי 71' ומושיב את עצמו מחדש "במסעדת הפועלים של מוסך דן". שם ב"אצבעות גריז" הוא מחייל את בקבוקי החלב המצדיעים "בשלשות לחיילי הצפון מול הדרום". אין שלטי מחאה, אין "לחם עבודה". יש רק בטרייה שירית המחוברת באיזולירבנד לרמקול של הפגנות פועלים. הווליום בא מהביוגרפיה, מאותו גן חיות שבו רבץ "עלבון הפנתרים".
אליאס מכוון את השירים לפואנטה. בחלק מהם, הוא בונה סיפור. לסיפור יש את כל המ"מים: גם מקום, גם מתי, גם מדוע וכו'. המחשבה הנראטיבית מאלצת את הקורא לצלם את העלילה. לתת לתשליל להתגלגל בבטן המצלמה עד ל"קאט" האחרון שמצלם הכל מחדש. הטכניקה הזאת בולטת מאוד בשיר הנושא "אלוהים ואיש שמן בג'יפ צהוב". זה מתחיל בתיאור מקום ("בדרך הניצחון, ליד גן שרה"), עובר לתיאור שחקנית המשנה ("הייתי אוחז בידה של סבתא"), חותך לדמיון שבו נהג הג'יפ "הוא אלוהים". אחר כך בא השוטר ואתו כלבת הבוקסר המנומרת והניסיון (המלווה ב"סוכריות מלים") לשכנע "שאלוהים יושב למעלה". ואז, כשהסיפור עומד להיסגר, תבוא הטריקה בדלת והאמירה "שאמא מתה".
אם צריך לדבר כאן בתחביר קולנועי הייתי פותח את המילון של פדרו אלמודובר. הייתי מכווץ את המרחק בין סרט מצויר לבין טלנובלה ומקרין את התוצאה בערוץ הספורט. כלומר, עיני הילד, וגם העין שהיא בוגרת בית הספר לדמעות, וגם הרצון לבעוט בשתי העיניים שראינו קודם. הנראטיב בשיריו ה"סיפוריים" של אליאס הוא פיגום שאולי צריך להסיר, ובמקרה הזה טוב עשה שלא הסיר.
במחזור שירים אחר, "ינשוף ותפוח עץ", משחק אליאס מחבואים עם הטבע. כמעט ברור שהוא מאניש את עוף הלילה, וכאן הדיו הירוקה היא מטאפורה לדיו שחורה, אספלטית. מנשה קדישמן, בספר הזה, הוא חבר למסע. השירים של אליאס מרוהטים בתוך רישומיו ועבודות "פוטו קופי" שלו. הדיאלוג אינו בעקבות המלים. הוא בעקבות הרצון להניח טביעת אצבע על החלל שמותירות המלים. כאמור, פה ושם אפשר לזהות את היד הפיגורטיבית החזקה של קדישמן, אך ברוב המקרים בחר קדישמן לפתוח לשיר דלת ולרמוז שלעץ המסגרת של אותה דלת היו גם שורשים.
שיתוף הפעולה בין אליאס לקדישמן מתרחש גם במחזור השירים "פורטרט" שגיבוריו הם כבשים. במקום שפופרות צבע מציע אליאס מלים: פעם מתולתלות כצמר, פעם חדות כסכין שחיטה ופעם מלים על הארס-פואטיקה הקדישמנית: "ראשית הלסתות, אחר כך עיגולי העיניים,/ משיחת אקריליק על סיבי בד רכים./ צייר הוא לפעמים עגבניית שמש/ המאדים אגודל בפורטרט כבש". ולכבש, כאמור, קדמו בספר הזה גם מצמוץ עפעפי הינשוף וגם חידוד השיניים בלוע הפנתר.ש
ספר שיריו של רוני סומק, "מחתרת החלב", ראה אור בהוצאת זמורה ביתן
