הוצאת חרגול. ספרו של ערן בר-גיל פורסם ב"חרגול פלוס", סדרה בעריכת אלי הירש בהוצאת חרגול. ההוצאה, שהוקמה ב-1998, מתמחה בספרות מקור צעירה, ובין השאר פירסמה את יצירותיהם הראשונות של מאיה ערד ואלון חילו, שניהם היו מועמדים לפרס ספיר השנה
ערן בר-גיל. סדרת חרגול פלוס, הוצאת חרגול, 254 עמ', 79 שקלים
בכישרון גדול, בהינף רחב ובעוצמה רבה כתוב הרומן החדש של ערן בר-גיל. קולו של בר-גיל, לאחר שני ספרי שירה, קובץ סיפורים ורומן ראשון, ולנוכח הרומן הנוכחי, מתבסס כקול מובהק ויציב, בוטח ורגיש. אלה מעלותיו הוודאיות; אלה גם מכשלותיו.
הרומן כתוב מפיהם של שני מספרים, דני ויוני, תאומים זהים שהופרדו סמוך ללידתם ומאז חיים במנותק, מבלי שיכירו זה את זה, חיים שונים בתכלית ודומים להדהים. מהלכי חייהם יזמנו את השניים לנקודה זהה, יפגישו ביניהם, וישרגו אותם בחשאי שוב זה בזה. רגע הפגישה הטראומטי יפגיש ביניהם לראשונה ולאחרונה גם ברומן, ויהיה הרגע היחיד שיימסר בכפילות, במלים כמעט זהות, מגרונו של כל אחד מהמספרים.
לבד מרגע זה, סיפוריהם - גם אם הם ארוגים במתווה עומק המתפענח במהלך הקריאה - ניתנים לסירוגין וללא חפיפת זמן: פרק אחד מסופר מפיו של דני הבוגר, כנר מחונן שזה עתה עזבה אותו חברתו והוא עסוק באימונים קדחתניים לקראת הופעתו הראשונה כסולן; והפרק העוקב מסופר מפיו של יוני המתבגר, תלמיד תיכון בכיתה טיפולית, העושה את רוב זמנו בחוות סוסים יחד עם חבורת נערים ומתכונן למירוץ הראשון שלו ושל סוסתו. וכך חוזר חלילה: דני, יוני, דני, יוני, בשני ערוצים מקבילים, משמרי מתח, מתחרים, נפגשים בחטף ומיד נפרדים בשנית.
פגישות ופרידות הן לב לבו של הספר. התפצלותו של הרומן - ולמעשה של "הסיפור" שהרומן בונה - לשני סיפורים מקבילים, מוליך ריבוי עקרוני, הכרחי: העלילה האחת, הסדורה והרציפה, נפרקת לשתי עלילות, הנשברות פעם אחר פעם, חלקן ניתן בטקסט וחלקן נותר סמוי. הקורא חייב לנדוד במהלך הקריאה בין המרחבים והזמנים המתחלפים, ובתוך כך נשבה במסע המפרך של ציד האנלוגיות: מה בסיפור האחד קשור לסיפור השני, מתכתב אתו, מהדהד אותו, ולכן מוסיף עליו, מאיר ומפרש אותו. המעשה הסיפורי נפרש כולו בטווח ההתרוצצות בין הסיפורים - היבדלותם, השקתם.
ואולם המבנה הדו-ראשי מבסס לעתים דווקא את לכידותם הפנימית של שני הסיפורים: כל אחד מהסיפורים מוליך קול אחד, מגובש ומובחן, בוהק ושלם. האנלוגיה בין הסיפורים נשענת על מבנה יציב של הקבלה מתוחמת היטב, כאשר שני קולות ריבוניים מקיימים ביניהם חליפין סמליים מדודים. בהתפצלותו המקדמית של הסיפור האחד לשניים, מתפצל האחד רק לשניים. והריבוי שיכול היה להתקיים בעומקיו של הסיפור האחד - המשתרשר, המתפרץ, הכאוטי - מוחלף במלאכה מהודקת של זיקות מחושבות בין שני סיפורים חתומים.
כך הדבר ב"פרסה וכינור". במרכז כל אחד משני הסיפורים ניצב קולו עז המבע של המספר, גיבור סיפורו שלו: מתפתח, מעמיק, מתייסר, נחרך במצוקותיו, נחלץ, נאבק. קול מול קול, במבנה בינארי מוקפד: יוני ודני, קיום כחלק מחבורה מול בדידות והסתגרות, תנועה קדחתנית בין מרחבים מול שהות מרוכזת במקום מוגדר, "פרסה וכינור".
כשייפגשו השניים יבקע כל אחד מהם אל יעדו: ברגע אחד, סוס על רוכבו ישעט אל האופק, כינור על נגנו ישעט על כנפי הרגש. הניגודים יצטלבו, ייבללו זה בזה, יתגלו כדומים ומשלימים: השאיפה לרצות, תחושת החוב, הניסיון להיחלץ מהכבלים לשם הגשמה עצמית, האחריות והמוסריות. הדמויות הרבות שמאכלסות את הרומן רק יאירו את המסע המשותף של שני גיבוריו: דרכם אל הביטוי האישי השלם.
מה מוחמץ, אם כן, דווקא מתוך עושר הביטוי וחדות ההתבוננות, ב"פרסה וכינור"? בפרק הרביעי ברומן, "אדג'יו", משוטט דני הכנר, בסיומו של יום אימונים מפרך, ברחובות תל אביב הליליים, טווה את קוריו מסביב ל"היכל התרבות" - קודש הקודשים, המקום שבו ייאלץ, בניגוד לרצונו ולראשונה בחייו, להופיע כסולן מול קהל.
זהו אחד הפרקים היפים בספר, כולו רווי בריבוי הבלתי מתארגן של העיר: "שקט עכשיו, ורק נחירת ניאון-התמיד של דיזנגוף סנטר, ומכונית אקראית באבן-גבירול, ונשימות קצובות ותיפוף רגליים קל שהולך ובא מרחוב הנביאים". המתח בין הישן לער, בין האור לקול ("נחירות ניאון-התמיד"!), בין המתמיד לאקראי, בין הנייח לנייד - כל אלה נמסכים אל קולותיו של אדם הפורצים, אי מזה, אל התנהלותה של עיר.
מיהו הגח לפתע בצעדיו הקצובים, "מרוכז בריצתו כאילו בעולם יש רק ריצה" - דני או מושא התבוננותו? ואולי יוכל דני, המתרגל בלבו את קצב נגינתו - כמו אחיו יוני, שמנסה, בעתות מצוקה, להסדיר ראשית כל את מהלך נשימותיו - להתרכב, ולו לרגע, עם האיש הרץ? "וקצב נשימתו דומה למקצב נשימתי, ולרגע אני נתקף חלחלה, ומרגיש ששום דבר לא עוצר בעדי מלרוץ אחריו. להיכנס אל הקצב שלו, ישר, בלי חימום, אחרי האיש הזר, בלי לדעת את המסלול שלו, בלי לשקול מה אולי מצפה לי. להיסחף אחריו בריצה לילית, לתת לו להוביל אותי בנבכי רחובות העיר. להיות קשור אליו בחוט הקצב בלי לדעת להיכן מתפתחת תשוקתו. היכן מסתיים מסלולו. לרוץ אחריו עד למקום שבו הוא מפסיק לרוץ. עד למקום שהוא שואף אליו ולוקח אותי אתו מבלי לדעת".
הרבה כמיהה אל הזר, רצון לחריגה עצמית, תשוקה להיסחפות ולאובדן שליטה יש כאן. אך עוד בתיאורם החד הם מופיעים ככיסופים רגעיים שדינם כבר נחרץ. "והמחשבה הזאת מסחררת אותי ומפתה ואסורה ואני מסיט את פני ממנו, וחושב שאם מישהו משקיף עליו מאחת המרפסות, רץ בשדרות ח"ן מנותק מהזמן והשעה והלילה, ודאי היה אומר עליו 'משוגע'. כמו שבטח היה אומר עלי. ואולי גם האיש הזה הרץ, לו היה מבחין בי לוט באפלת הגזע, היה אומר 'משוגע'" (עמ' 87-86). דני לא ירוץ בעקבות הזר, יתמסר לדרכו הלא נודעת, ינהה אחר שגעונו. הם הרי שניהם "משוגעים", כלומר בודדים בשגעונם, מתבחנים מסביבתם, הולכים בדרכם הפרטית, משוגעים באופן ייחודי וחד-פעמי.
עיניו ואוזניו של דני שועות למתרחש סביבו, אך רגליו מעדיפות לשמור על קצב הליכה סדור, על ה"אדג'יו" של השיטוט המשתאה אך הבלתי מופרע. גם כאשר יתקוף אותו רצון עז לטלטל את הקבצן השוכב בפינת הרחוב, הוא יניח לו - לרצון ולקבצן. אף אחד מהנקרים בדרכו לא יסיט את דני מדרכו, ממהלכו, מסיפורו; הוא זה ש"מסיט את פני ממנו". סיפורו ייוותר סיפורו הרהוט שלו עצמו, סיפור רציף, משוכלל ומנומק - חרדותיו מהקונצרט, פרידתו מחברתו, היעלמותו של אביו.
גם הפגישה המפתיעה עם אחיו התאום תעוגן לא רק בעברם המשותף, אלא גם בעתיד שירקמו במשותף. אין הסטות פרועות, אין שינויים חריפים, טלטלות רגעיות חסרות מקור או יעד; הכל מגיע ממקום מסוים והולך למקום מסוים; משוקלל ונצבר בסיפורו של היחיד.
גם הדילמה הגדולה שעוברת כחוט השני בספר - בין ההתייצבות מול העולם, ביחסים הבין-אישיים, ביום-יום המוקשה, לבין התרכבות עם העולם, ברגעי החסד וההתעלות של הנגינה או הרכיבה, "ולנגן, לשכוח, ולהיות הכל ולא להיות אחד וקטן מול היקום" (עמ' 167) - היא הדילמה של היחיד מול הכוליות, של האדם מול הנצח. ובכך היא הדילמה של היחיד, ואין בה מקום למישהו נוסף זולת הקול הדובר - אם בעמידתו כנגד העולם ואם בהצטנפותו בתוכו. כך, דווקא ככל שהקול הדובר נכתב בבטחה ובסחף, וכאן עוצמתו הוודאית של הספר, הקולות האפשריים האחרים נאלמים בפניו, ולא מותירים בו עקבות.
בשלב זה כדאי לדרוש בזהותם של שני הקולות הדוברים: שני גברים, סביר להניח אשכנזים, הטרוסקסואלים ללא צל של ספק, בעלי מקצועות חופשיים, צעירים, תל-אביביים במידה זו או אחרת. גם צרותיהם הולכות בתלם: ברומן אין כל עיסוק בכסף, בעוני, באתניות, במין סוטה, בתשוקות אפלות, בפעילות פוליטית, בפגימות גופנית, באפליה חברתית, בנידחות תרבותית. מבעד למצולות נפשם המסוכסכת ניתן לומר שהם מוטרדים משני דברים: משפחה וקריירה; אהבה ועבודה, כינה זאת פרויד. אולי מבלי משים כתב ערן בר-גיל ב"פרסה וכינור" את הוויה דולורוזה של הגבריות החדשה: מילוליים, רגישים ועמוקים, אלה הם נציגיו הנאמנים של האדם, כל אדם, במסעו בעולם. "אני לא אני, אלא סתם אחד שיושב במטבח, לא מובחן, אחד מתוך האנושות כולה" (עמ' 156), מהרהר דני בחרדה אך בגילוי לב.
לכן שניהם נגלים בסוף הרומן כדומים כל כך זה לזה, בתכונותיהם, ברצונותיהם, בחששותיהם: האוניברסל מתגלם בכל אחד מהם, ובשילוב של שניהם יחד. כלבנים או מוסיקאים, מחוננים או טעוני טיפוח, כולנו גברים פצועים, לוקקים את דמנו שלנו, חסרי הקשר ומחוקי מקור, המחפשים את הדרך להכרה חברתית, לאהבת אשה, להקמת משפחה ולהמשך הרבייה.
אולי הרומן של בר-גיל מסמן כיוון חדש בקורות הספרות העברית: לאחר פריצתה של ספרות הזהויות של שנות התשעים, הוא שב אל שיקומו של גיבור ישראלי מובהק. לא בכדי נפתח דווקא הפרק הראשון של הספר, היחיד שחורג מהמבנה הבינארי המהודק של הרומן ומסופר מגרונה של אשה, ביום שאחרי בחירות 77'. הטקסט הקדום של ספרות זו, שממנו היא מבקשת להיחלץ, איננו סיפורו של מלח הארץ אלא דווקא רגעי קריסתו בפני הערב-רב של קולות שהופיע בקדמת הבמה, גם בעקבות המהפך המפורסם ההוא.
קולה של האשה נזנח לאחר הפרק הראשון; עת הבנים (שוב) הגיעה. האם תוכל להתעכב? האם מרחבי הרגישות, התבונה וצלילות הקול של המספרים מחייבים את החזרה למעוזיו, הסדוקים אך האיתנים, של הגבר הישראלי? האם יוכל בר-גיל לפתוח את איכויותיה הנדירות של כתיבתו - ההינף הסיפורי, משרעת המבט והמלאות הלשונית - גם לכתיבה של דבר-מה החורג מתלאותיו של "אני" כללי כביכול - מחבר מובלע וקורא מדומיין - "בן דמותי שלי, אחי"?
שאול סתר כותב עבודת מסטר בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב
