מצא את עצמו אומר שירה חופשית, וגילה שבנפשו מתרוצץ סוס
מאת מירון איזקסון
זמן בולע את עצמו
עזריאל קאופמן. הוצאת נתן-נטע, 100 עמ', לא צוין מחיר
איש הגון וסוער היה עזריאל קאופמן, ורגשנותו ביטאה הן את סערתו הן את הגינותו. בספרו האחרון, שראה אור כבר לאחר פטירתו, באה מכל אלה השובבות ודורשת את מקומה המרכזי. משום השחרור הנפשי הזה הדמות המרכזית של הספר היא סוס. אותה חיה שכל כך קרובה לאדם ועם זאת נסערת בדרך עצמאית משלה.
"מה זוכר הסוס/ מכל אשר רכבו עליו?/ האם הייתי פעם סוס?" (עמ' 128). בית זה משמש פתיח לשאלות חוזרות וקבועות על הדרך, הפרסות, המים, הקול, העצמות, המצפון, הטיפה הסרוחה, הזיכרון והשכל; האם כל המהויות הללו זוכרות את מעלליהן, האם נותר בהן הד כלשהו מעברן? כאמור, דווקא הסוס היא המהות החוזרת בקביעות לכל אורכו של הספר, כמייצגת את השילוב השירי של קאופמן בין סערה לבין ביתיות, בין דהרה עליזה לבין חולשת הגוף והנפש.
"ויש אני כבר לא מבחין/ בין סוסי השיר/ לבין סוסים בחוץ/ סוסים ממש כמו שלא/ כתוב כמו שלא הזוי/ ..." (עמ' 121). כאן מגלה לנו המשורר שהסוסים הקובעים הם כמובן אלה הדוהרים בתודעתו, ואין לדעת את מידת התאמתם לאלה הנראים בחוץ. ואכן הצד החזותי של הספר נראה כדהרה ממשית של שורות, שרק במקרה מפעם לפעם מפסיק אותן סימן כלשהו, ציוני תאריך, רישומים (שצייר קאופמן עצמו) או כותרות מועטות.
אז מתברר שדהרת החיים של המשורר היא שבאה לשכון בדפי הספר, ברצותה היא חוזרת לילדות, ברצותה היא מתחשבנת עם המצפון ולעתים היא "פשוט" מתרוצצת לה. באחת הדהרות מגיע קאופמן לעכו (עמ' 68): "תחילת שנות ה-/50 רכוש נטוש, רחובות/ ממוספרים, בתים ממוספרים/ ואני ברחוב 3 בשכנות/ לה"תמר" כאדם/ חדש - תפארת כור היתוך/ ואני אהיה בו מורה/ ומחנך, ואנו - אשתי,/ אני וילדתי רחל ...".
קאופמן אינו איש של כור היתוך, לא בביוגרפיה ובוודאי לא בשירה, ויוכיחו החומרים הראשוניים ביותר הממשיכים לדהור בשורות. עם זאת, הבערה הגדולה שבקרבו אינה שורפת את החמלה ואפילו את הפיוס. להטו השירי של קאופמן אינו מריר, אלא רק מלא מרץ. "אולי מפני שאת אלה/ וגם את אלה כה/ אהבתי, כה חבקתי/ את הרוח העוצרת/ ביניהם, כה שאבתי/ טוב מצורתם, כה/ למדתי לשמוע תבונתם" (עמ' 63).
אזכוריו המגוונים של המשורר מלמדים על עולם פנימי עשיר ופתוח. כאשר הוא מדבר על ג'ינגיס חאן (עמ' 10 ו-11), ניתן לחוש הזדהות האופיינית בדרך כלל לאדם צעיר הנמשך למסעות ולהרפתקאות. כאן הסוס הוא מין תפר היסטורי: "רק רצף הצורות בסוס עודו נושא/ עקבות ראשית כדג על החכה באבן חול..." אומר קאופמן בצורה שירית מעולה.
שורות אלה מחזירות אותי לימים שבהם טרם הכרתי אותו אישית, אבל שמחתי למצוא לעתים שירים שלו בעיתוני סוף השבוע. כבר אז התפעלתי מהסגנון השירי המעניין והמקורי. אפשר אולי לכנות זאת "ציור נבון", דהיינו מפגש מיוחד ונדיר למדי בין קווים צבעוניים מרובים לתובנות מרשימות. "מתי היה הרגע/ שהסוסים הפסיקו לחייך/ אולי במקומות שכוחי אל/ הם עוד המשיכו לחייך..." (עמ' 15). סוס מחייך הוא אכן ביטוי ציורי ושירי המשתלב היטב בעולם הסוער של קאופמן, שיש בו ילדות וזיקנה, חולי ואיתנות, שאינם מניחים זה לזה ואינם נפרדים אלה מאלה.
"אומר רבי נחמן:/ אדם צריך שיהיה לו/ סוס שיוכל לברוח מרעשי/ אדם, שכניו וידידיו/ ומבקשי נפשו לשבט/ ולחסד - (...) אדם צריך שיהיה לו סוס/ שהרי אף פעם לא יידע/ מה ערך אמיתי ממתין/ מתחת לצבעיו/ (...) אדם צריך לסוס, אתה/ שומע?! הוא צריך לקום/ על שתי רגליו האחוריות/ ככה לעמוד/ ככה כך/ כדי להיות/ יעיף ומנותק/ למנוסה" (עמ' 74-73).
מתברר שעזריאל קאופמן מצא את עצמו אומר שירה חופשית, שובבה ומרשימה ואז גילה שבנפשו מתרוצץ סוס. יהי זיכרו של משורר מוכשר ומיוחד זה ברוך.
ספרו של מירון ח' איזקסון, "דירה בשלמה המלך", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד
