לפני כשנתיים יצא לאור קובץ השירים "מבחר וחדשים" של אגי משעול. הקובץ המקיף, שכלל שירים מכל תקופות יצירתה ולווה באחרית דבר נרחבת של דן מירון, יהיה קרוב לוודאי "תעודת הזהות" הפואטית
אגי משעול
תצלום: דניאל צ'צ'יק
של משעול בקאנון של השירה העברית עוד שנים רבות. אולי משום כך מסקרנת כל כך הפגישה עם הקובץ הראשון שמפרסמת משעול אחריו. הרגע הזה, שבו משורר כמו שב ומתחיל מחדש, עשוי להיות רגע של יציאה לדרך פואטית אחרת, כמו זו של לאה גולדברג ב"עם הלילה הזה" (שאחרי "מוקדם ומאוחר"); של הערכות ז'אנריות מחודשות, כמו בחירתה של דליה רביקוביץ, אחרי "כל השירים עד כה", לפנות בעיקר לכתיבת פרוזה (למרות "ההבלחה השירית" בספרון "חצי שעה לפני המונסון") ועוד.
אולי משום כך בחרה משעול דווקא עכשיו, לאחר הנשימה הארוכה של "מבחר וחדשים", להתמקד, לפחות לכאורה, ב"מומנט": אותו הרף עין, חלקיק זמן שהוא גם הזדמנות - לתעד פכים קטנים, חד-פעמיים, קצרים, בקובץ הפותח בסתיו ומסתיים בקיץ. אבל "מומנט" הוא, כפי שמעיד אחד השירים בקובץ, גם "קפה מומנט" - בית הקפה שנפגע ונחרב בפיגוע בירושלים - אולי עדות לאיזו הוויה מסוכסכת רחבה יותר. באחרית הדבר שהוזכרה לעיל מבחין מירון ב"מהלך חדש" בשיריה המאוחרים של משעול - היאחזות ב"עיקרון הממשות" עד כדי כתיבת "שירים ציבוריים", כמעט חברתיים.
האם זהו המשעול שבו היא בוחרת לצעוד גם בקובץ החדש? נדמה שלא. הרמיזות הפוליטיות-כביכול בשירי "מומנט", ובעיקר אלה הלקוחות מעגת השיח התקשורתי על הפיגועים, כמו גם נוכחותו של המאבטח על גג הפקולטה באוניברסיטה בהר הצופים ("מאירסדורף", עמ' 31), אינם אלא מטאפורות לעולמה הפנימי של הדוברת, ובעיקר לפרשת האהבים החולשת על שירי הקובץ הזה וכמו "בוראת אותם". כך, למשל, נפתח ה"מומנט" הראשון: "בראשית היו המלים / ואחר כך שמעתי בום". בהמשך מתוארים גם הקופידונים ה"חמושים בגז מדמיע" ו"הסימנים" שבאמצעותם ניתן לזהות את הדוברת ואת הנמען-האהוב (עמ' 7).
דמות האהוב, הדיבור אליו ועליו ועוצמתה של האהבה הם ממוקדי הקובץ הזה, כי "אין רגע, אף לא השלול ביותר / שהוא פנוי ממך" ("מים רבים", עמ' 26). זהו, יש לציין, נמען גברי שונה מאלה שאליהם התוודענו בשיריה המוקדמים של משעול, שמעייניהם הם בסכין המיועדת "לאבטיחים אוי/ לחתוך גדרות", בעוד הדוברת שלצדם רואה בה את "להט החרב המתהפכת" (גלופ, עמ' 9). עתה אף הנמען הוא מי ש"לש (...) מלים" ("מים רבים", עמ' 27), ואצבעותיו ב"קלידי המחשב החרישיים" ("שחרזאדה", עמ' 11) - האחר שהוא "שולטן של דיבורים" (עמ' 11).
ואולי גם בכך מתעתעת בנו הדוברת של משעול, כי ה"נמען" הזה, כך נדמה, משמש לעתים מעין מראה לה עצמה. זהו נמען נוכח-נעדר ה"מודד את המרחק מן האין שאין/ נוכח ממנו" ("מים רבים", עמ' 27); שקיומו הפיסי כמעט מוכחש ("יכולתי לרעוד אתך מתחת לשמיכה / אבל אני יכולה לרעוד אותך גם בראש", עמ' 10); שההתעלסות עמו מתרחשת "על סדיני הנייר הלבנים / של הבלוק" ("מומנט שלישי", עמ' 44). ברקע אנו שומעים הדהוד של שיר מוקדם יותר של משעול, שבו מתארת הדוברת כיצד איבדה את בתוליה "בצריף הזה שקראו לו ליפט" ("הצריף", "מבחר וחדשים", עמ' 194).
המרחק בין ה"בלוק" לבין ה"ליפט" הוא רב גם מפני שהנמען האהוב מצוי על פי רוב "בארץ אחרת" (עמ' 24), וכך, האהבה מתאפשרת ב"משמרות" בלבד, והדוברת כותבת "בלב מלא" דווקא את העדרו (עמ' 44). נראה כי על אף שלפנינו שירים ל"אחר", הם מעמידים במרכזם "אני" מועצם של דוברת, שהנמען כמו "נברא" מתוכה ובמלותיה (כדמותה של האשה הישנה בשיר "חלום", החולמת לאיש שבחלומה מעלית שבה "יוכל (...) / להיבלע", עמ' 25). אולי משום כך היא מבצעת בגופה "אוננות של ניחומים" (עמ' 20), וכתיבת השירים מתוארת כ"ליקוק" עצמי של פצעים (עמ' 12). אולי משום כך היא מבקשת "בואי חולייתי מלאיני" ("השבעה", עמ' 15), אף כי "אין הבור מתמלא מחולייתו".
זהו גם אחד הקבצים שבהם הופך העיסוק הארס-פואטי ב"מעשה הכתיבה" למרכזי, בהיותו כאמור כמעט "בורא כל" - הפרסונה של ה"משוררת" חוזרת בו שוב ושוב, לצד מרכזיותן של המלים ש"בראשית היו" (עמ' 7), ומטאפורות ארס-פואטיות שונות ("יונים", עמ' 39). זוהי מודעות פואטית שכלתנית מאוד, הדוחקת לעתים גם את המציאות שמחוץ לה.
בשיר "משוררים" (עמ' 42) מקבילה הדוברת-המשוררת בין דמותה שלה לזו של אולב האוגה, "גנן שנולד, חי ומת בחווה מבודדת / הצופה אל הפיורדים של מערב נורבגיה", באופן שיש בו אמירה כוללת על מלאכתם של המשוררים ה"מעתיקים אל הדף / מראות כה שונים", אמנם, אך ביסודם "אותו עצב / של ראייה".
הדמיון הזה מתאפשר אולי גם מפני שההתבוננות במרחב הספציפי שבחוץ הולכת ומתמעטת בשירי "מומנט". אפילו הטבע, שתיאוריו נוכחים כל כך בשיריה של משעול, מתואר בשיר "יום שני" כ"קטלוג של מלים" בלבד, חלק מן המניה של "כל מה שהיה לנו / היום" (עמ' 29). ובשיר אחר, ה"שמים הכחולים" המפעימים היחידים הם אלה של ה"נייד", המאפשר "רטט" מכני ("כוכבית", עמ' 21).
הצירופים הללו ואחרים הם יפים ולעתים אף מרגשים, מפני שמשעול היא עדיין קוסמת של שפה. מטאפורות כדוגמת "החרצן של הלב" (עמ' 21), או "מלים נימולות" (עמ' 59), כמו גם יכולת התנועה החופשית והמרתקת שלה בין רבדים שונים של העברית (האלוזיות המקראיות הרבות, בעיקר לתהלים, לצד מלים לועזיות, למשל), הן מן המרשימות שיש כיום בשירה העברית, בעיני.
ועם זאת, נדמה כי משעול כמו מבקשת "להסתגר בתוך השפה", כפי שמעיד בפירוש שיר שכותרתו "ברד אדום" (סיסמת הכוננות שנקבעה בארץ בעקבות המתקפה האמריקאית בעיראק ב-2003). בשיר מתארת משעול את חוסר התכלית שבהיערכות הממשית למלחמה (ואולי בתגובה עליה?): "מה את רצה? / מה את לופתת מוטות הילוכים? / מה את אוגרת מי עדן?" והפיתרון: "מצאי לך מסתור / בלשון הקודש // (...) גורי במליות // (...) השתבללי לתוך הפא / (...) ומן החדר האטום של המם הסופית / שלחי את פריסקופ הלמד לבדוק / הקלו טילים" (עמ' 49-48). השיר הזה, המהדהד את שירה של דליה רביקוביץ' "לשנה הבאה" ("מה את יושבת פה / אין לך מקום אחר?"), מסתיים במסקנה הפוכה מזו של רביקוביץ' הקוראת לנמענת שלה: "צאי מעמק הבכא". הוא בוחר בהסתגרות.
גם השיר החותם את "מומנט" רואה במלים "מרחב מוגן": "התכסינו בכריכה זוגית / והיינו מלה במלה". אך איזו פסיביות יש כאן לעומת ה"מלה" בשיר מוקדם יותר של משעול, שבו הדיבור מחייב דווקא "יציאה": "מוציא אותי מתוך בגדי / כמו כלי נגינה אני / נותנת מי. / נותנת לה" ("מבחר וחדשים", עמ' 59).
כי השפה אינה מרחב סגור, מעוקר ומבודד, ונדמה שהבחירה של משעול בסוג כזה של "התכנסות" (מגמה שעליה עמדו כבר תמי ישראלי ויערה שחורי בגיליון הראשון של כתב העת "מטעם"), משפיעה גם על שירתה. ב"מומנט" נוכחים בה פחות אמפתיה, פחות "דיבורים של אחרים" (והזיקית היחידה המתוארת בה היא זו המתה, שאיבדה את גווניה, עמ' 43), ובמידה רבה גם פחות הומור. בראיון שערכה עמה נרי לבנה במוסף "הארץ" באוגוסט 2003, טענה משעול שהיא "אוהבת שירה של הנצח, לא של הזמן". אך האם הדרך אל הנצח אינה עוברת גם בזמן, וב"בום" של המקום הזה?
מעין הראל כותבת עבודת דוקטור ומלמדת במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב
אגי משעול קובץ השירים הראשון של משעול, שנולדה בהונגריה ב-1947 והגיעה לארץ ב-1950, פורסם ב-1972 ("נני ושנינו"). אוסף שיריה, "מבחר וחדשים" (2003), הוא מספרי השירה הנמכרים בישראל בשנים האחרונות
