"נולדתי פה, בחירבת תאנא, וירשתי את האדמה מסבא שלי. אני רועה צאן, והמשפחה שלי מונה עשר נפשות. כולנו רועים צאן, וזה מקור הפרנסה היחיד שלנו. ביוני עברתי לבית פוריק, כי בקיץ הצאן לא יכול לסבול את החום בחירבת תאנא. ביום שלישי 5.7.05 בסביבות 8:30 התקשר אלי אחד מרועי הצאן באזור ואמר לי, שהצבא הישראלי הורס את הבתים שלנו. מיד ניגשתי לשם, וכשהייתי במרחק של כשני קילומטרים וחצי מהבתים של תאנא חיילים ישראלים בתוך ג'יפ צבאי מנעו ממני להגיע לאזור. החיילים עזבו את המקום בסביבות 12:00. במקום בית מצאתי ערימת בלוקים. אני והמשפחה גרים בשני מבנים חדשים שבנויים מבלוקים ובוץ. בנינו את הבית כדי שנוכל לגור בו ולהגן על עצמנו מהקור בחורף ומהחום בקיץ. החיילים הרסו גם את הדיר. את הטאבון החזקנו בדיר. לא השאירו לנו כלום. הם הרסו עוד בתים וצריפים של אנשים באזור".
כך סיפר ואסף חנני, בן 51, לתחקירנית "בצלם". גם ביתו של עבד אל-קאדר איברהים, בן 72, נהרס. הוא עוד זוכר את סבתו כבעלת אדמות במקום. הוא ואחיו ואחיותיו נולדו במקום. "אני לא מכיר שום מקום אחר. פה התחתנתי ותשעת ילדי חיים פה... מיוני עד אוגוסט אנחנו עוברים לבית פוריק... כדי לרעות את הצאן, וגרים שם באוהלים, אבל זה זמני. אין שם די אדמות לרעייה ומים. הם לא הרסו רק בתי מגורים, אלא גם את מבנה בית הספר היסודי. היו בו שני חדרי כיתה, שבהם לומדים הילדים עד כיתה ד'. זה בית הספר היחיד אצלנו. הם הרסו גם חלק מגדר המסגד. מסגד עתיק, שנבנה לפני יותר ממאתיים שנה".
תאנא, שהמידע על הריסתו נבלע כליל במבול התקשורתי סביב ההתנתקות, הוא יישוב פלשתיני שהתפתח כשלוחה של כפר קיים: בית פוריק, שממזרח לשכם. כמוהו יש בגדה המערבית עשרות יישובים-בנים דומים, שנוצרו במשך מאות שנים, חלקם גדלו ונעשו לכפרים עצמאיים, חלקם תלויים במידה זו או אחרת בכפר הראשי. אבל בכולם התרחש ומתרחש המעבר ההדרגתי ממגורים במערות לצריפים מאולתרים, למבנים קטנים, ואף לבתים גדולים יותר.
הרבה אפשר ללמוד על התהליך הטבעי הזה ממחקר שכתב הגיאוגרף דוד גרוסמן ופורסם ב-1977 בספר "יהודה ושומרון, פרקים בגיאוגרפיה יישובית", מטעם המחלקות לגיאוגרפיה של אוניברסיטת תל אביב ובר אילן (אחד מעורכיו היה רחבעם זאבי). תהליך ממושך זה מלמד על רצף הקיום הפלשתיני בארץ במשך מאות שנים, על דרכי ההתמודדות של חקלאות מסורתית עם קשיי הטבע וכן על הישמרותן של מסורות עיבוד קרקע טרום-קפיטליסטיות, מצד אחד, ומצד אחר על הדגש המושם בשנים האחרונות על השכלת הדור הצעיר: לכן נבנו בשלוחות אלו בתי ספר, ולו רק לכיתות הראשונות.
ב-5 ביולי הרסו חיילי צה"ל והמינהל האזרחי 22 מבנים ודירי צאן, ששימשו 450 נפשות. רק שני מבנים והמסגד ניצלו. "מדובר במבנים ארעיים ברובם, ללא אישורים, שנבנו על שטח אש פעיל בשימוש צה"ל", נכתב בתגובת המינהל האזרחי ל"הארץ". "למקום קיים צו סגירה צבאי. מיותר לציין את הסיכון הרב הטמון בהימצאות התושבים בשטח האש. מדובר במבנים שאינם מאוכלסים באופן קבוע, אלא בעיקר בתקופות החורף, בעיקר על ידי תושבי בית פוריק, שם גם נמצאים מגורי הקבע שלהם".
לשלטונות ישראל, כל מבנה שנבנה אחרי 1967 ואין לו אישור משלטונות הכיבוש הוא בלתי חוקי, ולכן דינו להיהרס. וכשהעדר האישורים אינו מרחיק אנשים בא שטח האש ועושה זאת בחסות דאגה לתושבים. אותו שטח אש, שמשום מה אינו מסוכן למתנחלי מכורה, שבמרחק קילומטרים ספורים מתאנא.
אהבת החוק והסדר הישראלית מומשה לא רק במרחק קצר ממכורה, שכמו כל ההתנחלויות בגדה וברצועה היא בלתי חוקית, לפי החוק הבינלאומי. ההריסה בשם החוק בוצעה במרחק קצר מהשלוחות המוכרות אפילו בישראל כ"בלתי חוקיות" - המאחזים של איתמר.
תאנא אינו מקרה פרטי. שלוחות-כפרים אחרות בבקעת הירדן, בדרום הר חברון ובאזור קלקיליה מאוימות בצורה דומה. אבל יש פה הרבה יותר מפעולה נקודתית. בנוסף להרס של מרקם חברתי ארוך ימים זו עוד שיטה, שבה ישראל תוקפת את השוליים הרחבים של הגדה הפלשתינית ומנשלת את יושביהם, בהכנה לסיפוחם לישראל. |
