ספר השירים החדש של זלי גורביץ' דורש להשיל הרגלים ישנים ולקפוץ לתוך השוטטות
זלי גורביץ'
זמן בב, מאת זלי גורביץ', הוצאת עם עובד, 2005, 198 עמודים
בב, גיבור ספר השירים החדש של זלי גורביץ', אינו הזוג הראשון שלו. קדם לו זוג אחר, הא ודא, בספר הקרוי על שמם ("הא ודא", הקיבוץ המאוחד, 1996). אבל הא ודא היו בשר ודם, היה להם אפילו אופי. הא ישב, למשל, בחצר והירהר; דא ישב בפינה, שעון על העשב בגינה. בב, לעומת זאת, איבד (איבדו?) כל קיום מחוץ ללשון. הוא מוצר לינגוויסטי טהור. בתור שכזה, הוא (הם?) אובייקט מצוין לגלגולים בלי סוף: הוא עלי בב, הוא אדרבא ואדרבא, הוא הוי יבבם יבבם, הוא מה שבא בא, הוא בבתי בבתי, הוא בא בא מי הבא, הוא יש לנו בב לבב יש זקן - אם להסתפק בחלק קטן משלל הגלגולים שלו.
המוזה של גורביץ' היא איפוא לינגוויסטית ומתגלגלת. בב עצמו הוא ודאי מה שקוראים אידה פיקס, אבל זה חוט שני יחיד בתוך טקסט פטור מחוטי שני. זה טקסט שהקביעות היחידה שלו היא חוסר הקביעות. מה שמפרנס חלק גדול מהדפים האלה, מעבר לאימז'ים, מחשבות, נראטיווים וקטעי מציאות, הוא קודם כל המילון והטזאורוס. במילון ובטזאורוס המלים שוכנות יחד לא בגלל סמיכות שבמציאות, אלא בגלל סמיכות שבלשון. אצל גורביץ' מתלכדים יחד שמות נגזרים משורש אחד ("דימויים, הדמויות, ההדמיות, ההדמויות"), מטבעות לשון הסובבים סביב מלה אחת ("אפס, כאין וכאפס, אפסי ארץ, אפס מעשה"), מלים נרדפות ("לעיסה, טחינה, לעיעה, מציצה"). ואם במקרים מסוימים משחקי המלים מפיקים משמעות - כך, למשל, הרצף מלאכים-מלאכה-הליכה - הרי במקרים אחרים הם מתפלשים בלי בושה בהווייתם המילולית: "פקרי אבות, קסרי דעת, / קיתי נייר, רזי כנליות".
עם זאת, אילו הסתפק "זמן בב" בתרגילי לשון, ולו גם מחודדים מאוד, היה מפיל שעמום. ו"זמן בב" הוא ספר מרתק. את האובססיות הלשוניות שלו הוא מעמיד בצד אפוריזמים נוסח קפקא ("רצי המלך דוהרים אל יעדם..."), דיווחים פוליטיים ("בבגדד הקרב בעיצומו: כוחות אמריקנים השתלטו..."), התחלות סיפורים כביכול ("עלינו על שרטון בלב האוקיינוס, הצלחנו לחלץ את דרכנו..."), צרות אקדמיות ("ועדת המינויים העליונה של האוניברסיטה העברית שמטה מעלי את חסותה"), וגם - לא תאמינו - כמה שירים מן הסוג הטרום-בבאי: השיר על ריח השדה בנסיעה בערב לירושלים, למשל; כלומר, שירים שאפשר לתלוש מזרם הזמן ולקרוא כיחידה עצמאית.
מה מרתק במישמש הזה? אם ערב-רב כזה, אוסף של חומרים שונים ומשונים כל כך, הוא בדרך כלל תכונתו של יומן אישי שלא נועד לפרסום, מעין זיכרון דברים לשימוש סלקטיווי בעתיד (וראו, למשל, "מחברות האוקטבו" של קפקא), כאן היא נעשית כוונת מכוון, אספקלריה של זמן התודעה, המשתרשר בלי חוק וסדר. מכאן השעות והדקות הרשומות בשולי כל קטע, ומכאן הפסיק שבסוף הקטעים, המסרבים להעמיד את עצמם כיחידה עצמאית, המכפיפים עצמם לתנועה המתמדת של הזמן. "השוטטות הכרחית, / השוטטות היא כל העסק", נאמר כאן. ובנוסח אחר, נוסח עידן המחשבים (מקשי המחשב ממלאים תפקיד לא מבוטל בטקסט הזה): "לא שירת-סטילס/ שירת-מסך / שירת וידיאו". או: "השאלה / היא איך ללכוד את / ההתרגשות, את ההתנגשות, / וכיו"ב, ללכוד אותה בלי / שתילכד, בלי לצמצם את / רוחה, בלי לסגור לה את השדה..."
מה שמרתק במישמש הזה הוא שהוא לוכד את ההתרגשות ואת ההתנגשות בלי לסגור להן את השדה. מי שרגיל לשיר הישן, שסגר, או רצה לסגור, עולם ומלואו בשני מרובעים, לא ישבע כאן נחת. אבל זה בדיוק מה שנדרש כאן: להשיל הרגלים ישנים ולקפוץ לתוך השוטטות. אני עצמי, חסיד ותיק של שירים שעוצרים את הזמן והולכים לעומק, מצאתי את עצמי נסחף כאן באנרגיה המשחקית, בפני השטח הזורמים, בגלי האיוולת הזאת שפולטים שוב ושוב אלמוגים של חוכמה.
דרישה זו ש"זמן בב" מעמיד לנו, להתנער מן ההרגל לבקש משמעות הרת עולם בשיר הסגור ולהיסחף באי-אחריות של התודעה החופשית, אפשר לראות בה שלב הגיוני לגמרי, אולי קיצוני במיוחד, בדרך שהשירה עושה מזה שנים רבות. ת"ס אליוט כתב פעם שראשיתו של המודרניזם בתנועה האימג'יסטית - אותה תנועה שהשפיעה על שירתו המוקדמת שלו עצמו. אני מניח שחשב כך מפני שהאימג'יזם יצא נגד מה שנראה לו כיבבנות סובייקטיוויסטית של הפוסט-רומנטיקה, ליטוף עצמי ורחמים עצמיים, ודגל במקום זאת בהסתכלות נקייה על העולם, בלי להשליך עליו את עצמך. עולם כזה, הנקי כביכול מן האנושי ומצרכים אנושיים, ניכר למשל בתפוחים של סזאן כמו שרילקה ראה אותם. עצם הווייתם של הדברים, ללא הסמלה רגשית או אינטלקטואלית, נראתה עכשיו כחזות הכל וכמספיקה לעצמה.
בשלב מודרניסטי מאוחר יותר, זה של השירה הנקראת "וידויית", יושם אותו עיקרון על חומרים שונים לגמרי, אוטוביוגרפיים: עצם העובדה שאירוע כלשהו היה, שהייתי עד לו - מאובדן אב ועד שזיפים בפריג'ידר, משהות בבית חולים פסיכיאטרי ועד הליכה וירטואוזית של חתול - הספיקה להעמיד שיר, בלי שיעלו מתוכה בהכרח מסקנות רגשיות-מוסריות כלליות, החורגות ממה שקרה לי. כלומר, אם באימג'יזם עצם הווייתו של אובייקט התקבלה כחומר מספיק לשיר, כאן עצם הווייתו של פרט אוטוביוגרפי התקבלה כחומר מספיק, בלי שהמשמעות ה"גדולה" המובלעת בו תובא בחשבון. בשני המקרים, עצם היותו של דבר - בין חומרי בין אוטוביוגרפי - הוא שעושה אותו לנושא ראוי, ללא לקח כללי כלשהו.
"זמן בב" הוא הקצנה של העמדה הזאת: עצם היותם של נתזי התודעה האלה, עצם ההתנגשות שהם מתנגשים זה עם זה - לא הרלוונטיות שלהם לאיזה עניין מרכזי, אפילו לא הסוגסטיוויות שלהם (אף שהם מכים שוב ושוב, מרצונם או שלא מרצונם, גלים של משמעות אפשרית) - היא-היא זכות קיומם על דפי הספר הזה. וזו התקפה מרעננת ומטלטלת על מי שגדל על שירים מספיקים-לעצמם, עם התחלה, אמצע וסוף. מעטים הדפים כאן המספיקים לעצמם. התודעה מיטלטלת ונסחפת מכלום לכלום, מלא-כלום ללא-כלום, מחלום ללא פשר לשיר-איוולת על גברת ביאליק, ממלים המזנקות עליו מן המילון לחיפוש נואש אחר איזה "זהו זה". אבל בין רצי הגלים מציצה פה ושם קרקעית הנהר, זהובה ואפלה גם יחד, תזכיר של המשמעות האחת והיחידה שניתנה לנו:
