מה יעשה ישראלי, שאוהב את התרבות הצרפתית, עם האנטישמיות הזאת?
מאת ראובן מירן
היהודי בעיני סופרים צרפתים א-שמיים ואנטישמיים
שרלוט ורדי. תירגמה מצרפתית: לאה זהבי סדרת מבואות, הוצאת מוסד ביאליק, 191 עמ', לא צוין מחיר
"המרצה שלי לפילוסופיה, איש ממוצא אנטילי, אמר לי פעם: 'כשאתה שומע
רחוב "יהודי" ברובע המארה בפריס
שמדברים רעות על יהודים, זקוף אוזניים: אתה הוא זה שמדברים עליו!' וחשבתי שמבחינה אוניברסלית הוא צודק, והכוונה שאני אחראי, בגופי ובנשמתי, לגורלו של אחי". את הדברים האלה כתב פרנץ פנון (1961-1925), רופא פסיכיאטר צרפתי שחור ממוצא מעורב אנטילי-אלזסי, הוגה דעות ואקטיביסט שנאבק בדיכוי התרבותי והכיבוש הפיסי של האדם כהה העור, קורבן הגזענות המובנית בקולוניאליזם המערבי על כל היבטיו הפוליטיים, הסוציו-אקונומיים והתרבותיים. ואילו רובר בדנטר, סוציאל-דמוקרט, משפטן ואינטלקטואל צרפתי, אמר בראיון לכתב-עת יהודי בצרפת לפני רבע מאה: "אצל היהודים לא ייתכנו היסוס או אדישות כשמדובר במאבק למען זכויות האדם, ובייחוד במאבק נגד הגזענות. כל עוד לא יתכחשו להיסטוריה הטרגית שלהם, אין היהודים יכולים לעמוד אלא לצד הקורבנות, לעולם לא לצד התליינים".
המציאות, כידוע, מלאה כל מיני פרדוקסים, וב"כפר הגלובלי" המתוחכם נדמה שהכל יודעים הכל על הכל. ולמרות זאת, מדי פעם צצות מאי-שם תזכורות אפלות שמנצנצות בבהירות רבה ומציפות נקודות שההיגיון טמן עמוק בזיכרון כדי להסתיר אותן מהרגש. אחת התזכורות האלה היא ספרה של פרופ' שרלוט ורדי "היהודי בעיני סופרים צרפתים א-שמיים ואנטישמיים", שראה אור זה לא כבר בהוצאת מוסד ביאליק בתרגומה המצוין של לאה זהבי ובעריכתה הקפדנית של בת-שבע שפירא.
בצרפת, להיות סופר, או פילוסוף, או "סתם" אינטלקטואל, זה בערך כמו להיות קצין בסיירת מטכ"ל בישראל; פירושו להיות מעין מורה דרך פילוסופי, אסתטי ומוסרי. ובצרפת אמנם נולדה ה"הכרזה האוניברסלית של זכויות האדם והאזרח", אך מאז הכרזתה ועד שהעבדות בוטלה בפועל בצרפת ובמושבותיה עברו כ-150 שנה. ולמרות שהכומר אנרי גרגואר, לשעבר הגמון העיר בלואה וציר באסיפה הלאומית המהפכנית הצרפתית, לוחם נאור ועיקש בעד שוויון זכויות ונגד העבדות, הביא להענקת אמנסיפציה ליהודים בצרפת כבר בשנה הראשונה למהפכה הצרפתית, ספרה של שרלוט ורדי מוכיח שיש דברים שכנראה אי אפשר לשרש מהרגש האנושי.
האב גרגואר עיגן בחקיקה שוויון זכויות אזרחי מלא ומוחלט ל"בני האומה היהודית" בצרפת. בדברים נרגשים במיוחד קרא איש הכנסייה והמהפכן ההומניסט הזה לאסיפה הלאומית לחבק את היהודים, "קורבנות של שנאה ורדיפות", כחבק אחים לאזרחות ולמולדת הרפובליקנית. צרפת הרפובליקנית היתה המדינה הראשונה שבה זכו היהודים לשוויון זכויות מלא בפני החוק והוכרו כאזרחים שווים לכל דבר. אבל אפילו הנאורות הצרפתית לא הצליחה לבטל את הפן האפל שלה, זה ששימר את הדימויים השליליים של היהודים והפך את היהודי ל"אחר" המובהק של התרבות והאנושיות.
"נדמה לאנשים שהם חשים אהבה, תשוקה, דחייה, קנאה, אבל למעשה הם חיים לפי דגם אנושי נפוץ, המוגש להם מהילדות", כך מצוטט אנדרה ז'יד בידי שרלוט ורדי (עמ' 19). נדמה לי שזהו הקונטקסט הנכון גם לבחינת דמותו של היהודי בספרות הצרפתית, שהיא השתקפות של דמות היהודי בעיניים צרפתיות-קתוליות, רפובליקניות ובמקרים רבים - לגודל הצער והכאב - גם סוציאליסטיות, קומוניסטיות ומהפכניות רדיקליות. היהודי אינו משאיר את הצרפתי הלא-יהודי אדיש. לעתים נדמה שראיית היהודי כ"אחר" וכ"שונה" בחברה שהוא חי בה היא נקודת המפגש היחידה כמעט בין צרפתים שמרנים וליברלים, בין ימין לשמאל, בין מאמינים לאתאיסטים.
"המהגר שהגיע באחת-עשרה בבוקר לגאר-דה-ל'אסט, יכול כבר בצהריים להיות בעל חנות בבולבאר סבסטופול ולמכור כסוחר צרפתי את כבודתו ואת פרוותיו. באים אלינו כל מי שבחרו בארצנו לא מפני שהיא צרפת אלא מפני שהיא המקום היחיד שנותר לספקולציות ולעסקים מפוקפקים. אנו מוצאים אותם שורצים בכל תחומי האמנות והתעשייה. מתרבים כפשפשים על כלבלב שזה עתה נולד. בדרך נשגבת מבינתי נכנסו והסתננו אל קרבנו מאות אלפי אשכנזים שנמלטו מגטאות פולין ורומניה. כל המהגרים האלה שהתרגלו לחיות בשולי המדינה ולעקוף את חוקיה. לכל מקום הם מביאים עמם את חוסר ההקפדה, את הפעילות הבלתי חוקית, את ההונאה, את השחיתות, ומהווים איום מתמיד על רוח הדייקנות, האמון והשלמות של בעלי המלאכה בצרפת". את דברי הגזענות הכללית והאנטישמיות הפרטית האלה כתב ב-1939 הסופר והמחזאי המהולל ז'אן ז'ירודו, שר בממשלת צרפת ערב הכניעה לגרמניה הנאצית, שמחזה שלו, "המשוגעת משאיו", הועלה בתיאטרון "אוהל" ב-1946.
שנתיים לאחר מכן אסרו שלטונות וישי על היהודים לסחור בפרוות ומתחריהם הלא-יהודים תפסו את מקומם, כפי שקרה גם לעורכי הדין והרופאים, זאת לפני שהעלו כשליש מאזרחיה היהודים של צרפת (ומהגרים יהודים ללא אזרחות צרפתית) על רכבות המוות לגרמניה (אבל אין לשכוח ששני השלישים הנותרים הצליחו להינצל ממוות בין השאר בזכות צרפת ה"אחרת", ארץ המקלט, החירות, השוויון והאחווה, ולא רק "על הנייר").
"איזה בית משפט יעז לדון אותנו אם נצא נגד הצפתה של פאריס בידי הקופים האלה? יש להכיר בעובדה שבציבור מתפתח תסביך אנטי-קופי עז. אתה בא לתיאטרון? האולם מלא קופים. הם נתלים ונצמדים בכל מקום, ביציעים, על הבמה. אתה נוסע באוטובוס או במטרו? קופים. אני מתיישב בתמימות בבית קפה? לימיני, לשמאלי, מתיישבים שניים-שלושה קופים. כישרונם הגדול לחקות מחוות אנושיות גורם לכך שלפעמים אנחנו לא מזהים אותם מיד". כך כתב רובר ברזיאק, סופר נחשב שהוצא להורג אחרי שחרור צרפת בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים בתקופת הכיבוש.
מיהו אם כן סופר א-שמי? זהו "בדרך כלל שמרן, אחוז במסורתו, המטפחת את השוני, אך למרות שהוא מקים בינו לבין היהודי חומת גזע בלתי עבירה, הוא אינו מוציאו מכלל האנושות ואף אינו מסית את ההמונים לשנאה ולטבח" (עמ' 39). הסופר הא-שמי הוא איפוא גזען שרואה ביהודי אדם השונה, פיסית ורוחנית, משאר בני האדם. פגמיו אינם ניתנים לתיקון משום שמקורם אתני או גזעי, כלומר "גנטי". הסופר הא-שמי אינו מטיף בגלוי לשנאת יהודים. הוא "רק" מצייר, ב"אובייקטיביות" לכאורה, דמויות סטריאוטיפיות של יהודים המבטאות את דעותיו, רגשותיו ויניקתו ממסורת ארוכה של חשדנות, איבה ועוינות כלפיהם.
כאלה הם, בעיני ורדי, אנדרה ז'יד וז'אק דה לאקרטל, הפחות ידוע, מחבר הרומן "סילברמן", שבו מתואר היהודי כיצור מכוער וחולני אך בעל יכולות אינטלקטואליות גבוהות במיוחד. "אנדרה ז'יד, מחבר 'ז'נבייב', מכיר בחוב שהוא חב ללאקרטל" (עמ' 49-48), כותבת ורדי, ומציינת שגם אנרי דה מונטרלאן הושפע ממנו. סופר א-שמי מעולה נוסף שתורגם לעברית הוא ז'אן דוטור.
ומיהו סופר אנטישמי? כותבת ורדי: "בעוד שהא-שמי מגלה סובלנות כלפי הנוכחות היהודית - כלומר, סובל את מה שלדעתו לגיטימי לדחות - האנטישמי שואף לחסלה. שום הוכחה ממשית או נימוק רציונלי לא ישכנעו אותו, כי "מרגע שהאנטישמי אומר משהו אחר מאשר 'אני שונא את היהודים מפני שהם יהודים ומפני שאני שונא אותם', הוא משקר". המובאה בתוך הציטוט שייכת לעמנואל ברל (Berl), סופר ואיש רוח נודע ונחשב, ואנטישמי מוצהר. הסופרים שביצירותיהם מופיע היהודי כיצור מכוער, מעוות, דוחה, רודף בצע אינם מעטים בספרות הצרפתית. המוכרים בין אלה שסוקרת ורדי הם ז'ורז' סימנון, פול מוראן ומרסל אמה. אלה הם, לפי ורדי, יורשיהם של אדואר דרומון, מחבר רב-המכר "צרפת היהודית" (1886), שנמכר במאה אלף עותקים בשנה הראשונה לפרסומו וראה אור במהדורה מחודשת ב-1943 בהוצאת פלאמריון, ושל שארל מוראס, מייסד ה"אקסיון פרנסז" (ה"פעולה הצרפתית"), תנועה לאומנית, אנטי-דמוקרטית, גזענית ואנטישמית. לצדם "מככבים" ז'אן אנואיי ואחרים.
שני טיפוסי הסופרים האלה הולידו את הסופרים האנטישמיים-פשיסטיים של שנות השלושים של המאה ה-20 ותקופת שיתוף הפעולה עם הנאצים: פייר דרייה לה רושל, לוסין רבאטה, לואי-פרדינן סלין, רובר ברזיאק ואחרים. קצרה היריעה מלצטט את דבריהם של הסופרים המוכשרים האלה. רובם נשפטו והוצאו להורג בידי בעלות הברית וכוחות "צרפת החופשית" של דה-גול. כל הניסיונות להתחקות אחר מקורות האנטישמיות האקטיבית והרצחנית של הסופרים האלה, חלקם מעולים עד גאוניים, נידונו מראש לכישלון. כדברי ברל המצוטטים לעיל, הם שנאו יהודים כי הם שנאו יהודים. שום מבט תבוני לכאורה לא יצליח לחדור למוחם וללבם של בני אדם רגישים, מוכשרים ומורכבים אלה.
אז מה בכל זאת המסקנה? מה אמור לעשות ישראלי יהודי, שאוהב את צרפת ואת תרבותה אהבה ללא מצרים, עם המידע הרב הכלול בספר המעניין, המטריד והחשוב הזה? תשובה אפשרית היא זו: להשכיל, להיות מודע לכך שהיתה - ועדיין יש - ספרות א-שמית ואנטישמית גם בנאורה שברפובליקות, ולדאוג שאותן תופעות לא תשתרשנה גם במקום שבו אנו חיים.
<<
