רוני סומק. עמודים לספרות עברית, הוצאת זמורה-ביתן, 48 עמ', 59 שקלים
רוני סומק הוא האדם שסיפר שבגיל 16 כתב פתק לנערה וגילה שיצא לו שיר. אחרי הפתק השני הוא כבר הבין שאין לאן לברוח. ספר שיריו התשיעי מתקיים בדיוק בנקודה זו: כתיבתו של סומק היא החיים עצמם, כצורת מחשבה ולא רק כאמנות, כחיבור בין החוץ לפנים, בין דיבור לכתיבה. זוהי כתיבה מתבוננת וקשובה שיש לה היכולת לאסוף את פיח האוטובוסים לתוך השיר ולהניח לו להיזרק בפני העוברים והשבים בשיא זוהמתו וכן בשיא שאיפתו לגעת בשמים.
"ואז בא בחור אחד, גבוה, ואמר שהיה/ מזמין ארוחות שלמות ב'בורגראנץ' בו עבדה/רק בשביל לנגוס את יופייה" ("לנגוס את יופייה"; עמ' 24, שיר לזכר נועה אורבך). הדים של פיגוע, משפטים בנליים המכילים חיים שלמים ("היא היתה נורא יפה"; "היה המון דם"), הופכים תחת עטו של סומק מרטוריקה לליריקה טהורה. בסימון הפשוט ביותר הרקם קשר קיטשי וילדותי בין דם לקטשופ, ומצד שני מתקיימת חזרה למציאות המרה בה הבשר חדל להיות מטאפורה דווקא עם כניסתו לשיר ("מותה החליב את שיניו, והוא כבר לא קורע/ שקיות קטנות כדי לשפוך מתוכן/ קטשופ על בשר שהתייתם/ בבטן לחמניה", שם).
אך תחת עטו של סומק אין קיטש מוחלט, מכיוון שאין הפרדה אמיתית בינו לבין הנשגב. שירתו של סומק מסרבת לתבניות הללו, היא לא גבוהה ולא נמוכה ובכל זאת היא גם זה וגם זה, היא משוטטת בין צורה שירית לבין פרוזה לבין דיבור ישיר. הדיאלקטיקה הזאת היא היוצרת עניין, יוצרת חיים ונרשמת בשירים במשיכות עדינות של מכחול כתמונה, כרישום אינטרוספקטיבי שלוכד את הרגע בנצח ומשחרר שוב: "אפלטון לא רשום בפנקס הטלפונים הדחוס בתיקה/ והלק בציפורני הרגליים לא מאדים בזיכרונה/ חיות מיתולוגיה. גם השיער הנופל על צווארה/ לא נולד מאפרודיטה, והמכחול הכחול בו פוסלו/ הגלים של בוטיצ'לי, בקושי מבליט ריסי טרף/ בשמורות עיניה./ אבל היא יפה, יופי טיפשי וגשום,/ יופי המתיז מים המטשטשים את הכתוב, מוחקים/ את המצויר ויודעים שמעבר לפרחים המוגנים/ מתפנק עלה סגול בקצה גבעול של קוץ בר" ("יופי טיפש", עמ' 13).
סומק הוא צייר שמצייר בצבעי המלים את תמונות העיר, את תמונות ילדותו, את תמונות נפשו. ציורים חיים, נושמים, העומדים בזכות עצמם ונקראים בכל פעם באופן אחר. האור והצל משחקים בין השורות, מגלים ומסתירים את הנפש, מפלרטטים עם המציאות. שירתו מצויה בתפר שבין הנצח לבין הרגעי. כל טיפת גשם, כל דמעה, יכולות לטשטש את הכתוב, לשנות את הציור, להופכו לכתם דיו.
"17 שנים היא שפוכה בעולם/ ופתאום אמא שלה מסרבת לסלוח./ 'נפתח לה החור', היא אומרת, 'נסגר לה המוח'./ עיני הזכוכית של נ' מבריקות מדמעות,/ בלילות היא מצליבה על כיסאות ברים/ רגליים שבורות מריקוד, רואה/ איך הפקק הצרפתי מתעופף מפי השמפניה" ("פקקים", עמ' 12).
סומק נחשב משורר פוליטי; בשל מוצאו המזרחי, בשל המעורבות שלו בשיח הפוליטי. אך המודעות הפוליטית שלו אינה בהכרח עדתית. הוא פוליטי מכיוון שהוא מעורב ברקמת החיים האנושית, מכיוון שהוא מסרב להשתעבד לשיח כזה או אחר, בין אם זה שיח אינטלקטואלי או שיחת רחוב. אפלטון וז'ק פרוור, בוטיצ'לי וויסלבה שימבורסקה דרים בכפיפה אחת עם נ' בין רגליה של ס', אשר "החביאה בתחתוניה פתקים/ עם סיפור יחסה של אנטיגונה להימון" ("הערת שוליים לפואמה הפדגוגית", עמ' 17).
יתרה מזאת, קיומה של אמנות "גבוהה" נסמך על נערות ברים פעורות רגליים שמאפשרות דיון מחדש במיתוס הבתולה, במיתוס היופי, בשאלת הקיום, במהות החיים. האמנות איננה רק היצירה העילאית שנמכרת בספרים מכורכים, בדפים ממוסגרים במוזיאון ובפילם של 35 מ"מ המוקרן על בד. היא בהחלט גם, ואולי בעיקר, המאבק לשרוד יום אחרי יום, לחיות את יצירת החיים העצמית שלך כאדם, למול החברה, למול הציפיות של עצמך.
סומק כאן כדי להתבונן, ומתחת לתמונות שהוא מצייר הוא חותם את שמו בעדינות, באותיות קטנות, ויוצר לציור מסגרת התייחסות כפי שמתחת לכל צילום בעיתון מופיע ההקשר שלו: "נ' חוזרת הביתה ומניחה את נעלי הריקוד/ ליד המיטה כמו שתי נשיקות על לחי הרצפה" ("פקקים", עמ' 12).
חוסר הכניעה לתבניות גם מאפשר כתיבה כשלעצמה של שיר "עדתי אותנטי" בשם "בגדאד", שהוא מחרוזת געגועים של הלב למציאות שהמשורר לא היה נוכח בה אלא רק כמאזין משתוקק, תודעה שואבת. השיר טבעי כמו השיר "תל אביב": "גהצי סדיני אספלט מקמטי הנסיעה,/ את כבר ריהטת רחובות בצעקה" ("תל אביב בלילה", עמ' 44); הוא אישי כמו משפחה: "ויתרתי על הכל בשביל המלחמה/ בה השלל היה המלה 'אבא'" ("40", עמ' 8); הוא פוליטי כמו "הילדים שיצאו מהמקרר הריק/ יגלגלו פחי זבל וינקרו אור/ מעיני פנסי הרחוב" ("מחתרת החלב", עמ' 26), שיר שאומץ על ידי עמותת "לתת". בגדאד היא מערבון שמתקיים במזרח, ויכול להיות מושר כשיר קאנטרי במרתף תל-אביבי.
שיריו של סומק מחלחלים אל מחוץ לספר השירים. הם חודרים למוסיקה עם להקת בלוז ראש פינה ועם אליוט שארפ, לאמנות הפלסטית, לבית החולים לחולי נפש בגהה שדייריו כתבו שירים נהדרים בעקבות סומק, ואפילו ל"קוסמופוליטן" הגרמני המספר על התרבות, החיים והמוות בתל אביב בכתבה מלפני כעשור. הם לשימוש הציבור, ולהנאתו.
רוני סומק
"גולה", ספרו הראשון של המשורר יליד בגדאד (1951, הגיע לישראל ב-1953), ראה אור ב-1976 בהוצאת מסדה. ספרים נוספים מפרי עטו: "גן עדן לאורז"(1996) ו"המתופף של המהפכה" (2001)
