אדוארדו מנדוסה. תירגמה מספרדית: טל ניצן. סדרת לטינו, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 173 עמ', 74 שקלים
גיבורו של הרומן "תעלומת הקבר המכושף" הוא דמות מרהיבה ומצחיקה, שהתיאור הבא מסכם רק מעט מתכונותיה: מטורף חסר עכבות שמכור לפפסי קולה, ומעיד על עצמו שהוא "מנוול, פושע ואדם חסר תרבות והשכלה", אך לא כזה שאפשר להאשים בטפשות, שכן "מלים יפות, משובצות כאבני חן בתכשיט התחביר התקני, יכולות להלך עלי קסם רגעי". הוא משתחרר מהמוסד הפסיכיאטרי שבו הוא כלוא למען מטרה אחת ויחידה: לפענח את נסיבות היעלמותה של נערה מבית ספר של נזירות. וכל זאת משום שהוא מתאים לדרישה שמציב מפקח המשטרה שמשחררו מבית המשוגעים, דרישה ל"אדם שמכיר היטב את שולי החברה, שאפשר ללכלך את שמו בלי בעיות, שמסוגל לעשות את העבודה במקומנו" (עמ' 25).
לא אחטא רבות לאמת אם אומר שדמותו של הבלש הזה עושה לז'אנר הרומן הבלשי אותם שפטים נפלאים שעשתה דמותו של דון קיחוטה לרומן האבירים. ואכן, "תעלומת הקבר המכושף" הוא בראש ובראשונה רומן פיקרסקי יוצא מן הכלל, שהוא גם פארודיה מוצלחת במיוחד על הרומן הבלשי. עלילתו ה"בלשית" של הספר מתרחשת לסירוגין בעולם התחתון של ברצלונה ובבתי עשיריה - תפאורת ברצלונה וספרד בימים שאחרי פרנקו משמשים את אדוארדו מנדוסה לביקורת מושחזת על חברה שעדיין אינה יודעת כיצד לעכל את פלאי הדמוקרטיה, שהרי "אצל פרנקו היה טוב יותר". אגב, במסגרת חקירתו מגיע הבלש גם למקום "שכל חוקר מגיע אליו במוקדם או במאוחר: משרדי הטאבו" (עמ' 119).
שלל דמויות צבעוניות ומופרכות ניצבות בין הבלש המטורף לפתרון התעלומה: קנדידה, אחותו הזונה שבמהרה מושלכת בגללו לכלא; בריון שבדי שנראה כמו "לוחם שוורים בדימוס", לא מספיק לומר כמה משפטים וכבר מת; כל כוחות המשטרה; ואפילו רופא שיניים שהאמצעים הדלים שלו ושל אשתו "חייבו אותנו להסתפק רק בבת אחת, ומאז נאלצנו לקיים יחסים שלא כדרך הטבע, אף על פי ששנינו קתולים אדוקים, וייסורי המצפון חיבלו קשות בהנאה שלנו" (עמ' 137).
בין האמצעים הרבים שבהם שובר מנדוסה את גבולות הרומן הבלשי, אפשר לציין את המשחק התמידי עם קלישאות הז'אנר (במהרה הופך הבלש לבלש במנוסה) ואת דרכי החקירה הקיצוניות, שהגיונן מצוי בטירופן, המקובלות על הגיבור. את גנן בית הספר של הנזירות, למשל, שעשוי לדעת משהו על היעלמות הנערה, הוא משקה ביין שהמיס בו, לא פחות ולא יותר, אבקת קוקאין, גלולות אמפטמינים וניירות אל-אס-די. מה שמסביר את ההיגיון הצרוף של הדיאלוג ביניהם, המצוטט כאן רק בחלקו: "'מה קרה לפני שש שנים?' 'אני לא יודע. לא הייתי פה.' 'ומי היה?' 'הגנן הקודם. זקן משוגע. בסוף היו צריכים לפטר אותו (...) בגלל התנהגות בלתי הולמת. הוא בטח היה אחד מהסוטים האלה שמאוננים לפני הילדות. בבקשה: אני נותן לך המכנסיים שלי במתנה'. 'תודה רבה: גזרה יוצאת מן הכלל. איך אמרת קראו לגנן הקודם?' '(...) למה אתה שואל?' (...) 'חבר, מי ששואל כאן את השאלות זה אני. איפה היית אתה בלילה שהילדה נעלמה?' 'לפני שש שנים?' 'לא, בן אדם: לפני כמה ימים'. 'לא זוכר, בטח ראיתי טלוויזיה בבאר, או שהלכתי לזונות (...) משהו הייתי צריך לעשות'" (עמ' 57).
על מנת להתקרב לפתרון ה"תעלומה" (שמעורבת בה, איך ייתכן אחרת, שחיתות בדרגים הגבוהים), מתחזה הבלש שוב שוב לאדם ששם משפחתו "סוגרניס", שאינו אלא שם משפחתו של רופא המוסד שבו אושפז, ורק שמו הפרטי משתנה בהתאם לנסיבות. כך, למשל, הוא מציג עצמו בטלפון בפני מי שהוא חושב לתלמידה לשעבר באותו בית הספר: "מדברים מאולפני הטלוויזיה הספרדית בפרדו דל ריי. כאן רודריגו סוגרניס, עורך התוכניות. האם תואילי בטובך להקדיש לנו כמה שניות מזמנך היקר? כן? אלפי תודות! ובכן, אנחנו מכינים תוכנית אקטואליה חדשה (...) ששמה 'הנעורים והדמוקרטיה', ולשם כך אנחנו מראיינים את הדור שבא לעולם בשנות החמישים ובקרוב יוכל להצביע בבחירות (...) את יודעת, כל השטויות האלה" (עמ' 80).
וכמובן, סצינות שכאילו לקוחות מסרטי אינדיאנה ג'ונס (ובדוגמה מעט עדכנית יותר, מהסרט "עיר החטאים") רודפות זו את זו לפני ואחרי שהבלש מפעיל את קסמיו הרטוריים. זו, אגב, הטקטיקה המרכזית שלו, כלי הנשק העיקרי שבאמתחתו: נאומים ארוכים, מליציים, מצחיקים עד דמעות, המתישים את המאזינים לו וגורמים להם למסור כל מידע שרק ירצה: "אין לך סיבה לחשוש ממני: אני פושע לשעבר, רק אתמול השתחררתי, המשטרה מחפשת אותי כדי לכלוא אותי שוב בבית משוגעים, כי הם חושבים שאני קשור לרצח של אדם או שניים, תלוי אם אלה עם התתי-מקלעים פגעו בגנן או לא (...) ואחותי המסכנה, זונה במקצועה, תקועה בכלא באשמתי. את רואה באיזה מצב דרמטי אני נתון. אני חוזר ואומר שאין לך סיבה לחשוש (...) אמנם נודף ממני ריח של בתי שחי, יין ואשפה, אבל לכל זה יש הסבר מאוד פשוט, שהייתי מספק לך אותו בעונג רב אילו היה לי הזמן שלרוע מזלי אין לי. את עוקבת אחרי?" (עמ' 74).
להערכתי, כדי שהקורא יוכל לעקוב אחרי כל הכאוס השמח הזה היה על טל ניצן, מתרגמת הספר, לעבד לא מעט מרגעי ההומור, משחקי הלשון ויכולת ההמצאה הקומית של מנדוסה, כך שיתאימו וישטפו גם בעברית. מלאכתה, לאור התוצאה שלפנינו, עלתה יפה: "תעלומת הקבר המכושף" הוא ספר מקורי, מהנה ומצחיק במיוחד.
אדוארדו מנדוסה
ספרו הראשון של הסופר הספרדי ("החיילים של קטלוניה") ראה אור ב-1975, ונאסר לפרסום ע"י הצנזורה. לאחר מותו של פרנקו, ובמהלך שנות השמונים, הפך מנדוסה לאחד הסופרים המוערכים והפופולריים בספרד
ספרו של אלכס אפשטיין, "לכחול אין דרום", ראה אור בעם עובד
