יוסי שריד. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 109 עמ', 78 שקלים
"לדעתנו, יש בשירי יוסף שריד משום ייחוד וטעם מקורי, היינו אומרים - ייחוד של מודרניות בשירה העברית; ואנו צופים בסקרנות לראות מה יהיה המשך כשרונו ומשעשעים עצמנו בהנחה, כי עוד צפויים למשורר, שהוא כבר בראשיתו בעל צביון אישי, עליות והישגים חשובים נוספים". למעלה מארבעים שנה חלפו מאז חתם כך ישראל זמורה את ספר שירי הגעש הנערי של יוסי שריד, "פגישה במקום אחר" (הוצאת מחברות לספרות, 1961) ועד שפירסם שריד את ספר שיריו השני, "שירים, 2005-2003".
חותם יד העורך דן מירון בכוריאוגרפיה הפוליפונית של הספר. שירי הספר ערוכים שש חטיבות. בין החטיבה הפותחת, "ההתנתקות שלי", לחטיבה האחרונה, "עוד המראה אחת", ארבעה פרקי אהבה ("אהובת השר", "פיל", "סדר הפוך" ו"שריד"). חוטים דקים וזיקות אל-חוטיות קושרים בין שירים וחטיבות ומאירים מוטיבים תימתיים ופואטיים.
חטיבת השירים הראשונה, הפרגמנטרית, כתובה בישירות, המשרה לעתים על הקורא תחושה "פולשנית": "יוסף כמעט לא הספיק להיות בבור/ ולכן גם לא הספיק לעמוד כמוני על יתרונותיו./ מה שרואים מבור לא ממש רואים ממקום אחר:/ פיסת שמים כחולה והיא כל השמים ויותר;/... / בבור, גם השמיעה מתחדדת/ והיא מתיידדת/ עם הסביבה./.../לכן, מחובתי להזהיר:/ מי שיתנדב להעלותני מן הבור/ אל יצפה ממני להכרת טובה" ("בבור"). "רק באמצעות המרחק והקלות יכול המחבר לומר דברים, שהם ברובם קשים וכבדים, כמות שהם, בלא כחל ובלא שרק", מסכם דן מירון בהקדמה קצרה לקובץ, וה"מפגש" הזה בין הכותב לעורכו ראוי לתשומת-לב.
מירון נתן זה לא כבר ביטוי מסאי מונומנטלי למחוללי העניין שלו ביצירה ספרותית, ומרכזית היא "אותה יכולת של הסופר-אגו להתבונן בריגושי האגו ולהחזיר אותם ל'פרופורציות' נכונות" ("הסיבילה הקומית", בתוך: "אגי משעול, מבחר וחדשים", הוצאת ביאליק והקיבוץ המאוחד, עמ' 442). את ה"רף" הזה, אשר יכול להסביר גם שתיקות רועמות של הקאנון המירוני, צולחת הפואטיקה המידתית של שריד המשורר.
אהבה בליבת הקובץ, שיוסי שריד מקדיש "לנכדותי - עלמה, יסמין ומיכל, ולנכדי - איתמר, שבעזרתם אני משתדל לתקן את האבהות שלי": שירי תשוקת איש מזדקן לאשתו ("אהובת השר"), אבהות מאחרת (לבתי, עמ' 38; ועוד לבתי, עמ' 39), והתמלאות סב בנכדיו ("פיל").
זו האחרונה מפיקה משריד את המרגשים בטוריו. הנה, לדוגמה, "איתמר בוכה" (עמ' 46): "איתמר הקטן החליף השנה גן/ והתחלפו גם הגננות/ ועכשיו, בכל בוקר, הוא ממאן להיפרד/ וממרר בבכי שעה ארוכה./ איתמר הקטן הוא בכלל לא תינוק בכיין/ אבל כשהוא בוכה/ פניו היפים נשטפים בדמעות/ גם לחיים נטפו מים/ כמו שבר ענן/ כמו שיטפון פתאומי/ פתהומי/ כאילו באיתמר המבכה/ על הוריו/ מפכה מעיין./ הגננת שלו אומרת לי -/ אין דבר, אתה יכול ללכת,/ לכל ילד יש חרדת נטישה/ זה יעבור לו./ ואני רוצה להגיד לה/ שזה אף פעם לא עובר/ והבכי הזה של איתמר/ לעולם לא נגמר.// לרגע אני עוד נשאר, פונה כה וכה,/ והולך משם הלוך ובכה".
דמותו של הדובר בראי אהבותיו: "עכשיו אני בטוח באהבה שלך/ כי זה מה שאני - סופי -/ ולא זה שעוד אהיה" ("לאשתי", עמ' 40); "... אני מאוד כועס שאת כל כך דומה לי,/ דווקא כאשר אני דומה פחות ופחות לעצמי" (לבתי); ואיתמר כאמור. מעשה האהבה מעמיק בשיריו לאמו ולאביו: ".../ אני מתקדם, אמא,/ את לא רואה שאני מתקדם?/... / עוד מעט ואמצא חן בעיניך"; "אבא שלי היה שקוע כל השבת/ בעתון "דבר",/ יושב.../ ומלקק את האצבעות./... / וכך זה קורה שעד היום, בשבתות,/ אני יושב, ילד טוב רחובות, על ברכיך,/ ומלקק את האצבעות שלך, אבא" ("שריד", חינוך מהבית, עמ' 89-88).
בחטיבה הגדולה בקובץ, "סדר הפוך", פורש שריד מניפסט הזדהות עם "כל שבורי הלב" הניגפים "בארץ הזאת": ילדי רחוב אבודים ו"העובד האחרון במדור היידיש של הרדיו", קוף ניסויים מאפריקה וברדלס בסכנת הכחדה, זקן תשוש ועובד זר, ו"חבר ותיק", מ"האבות המייסדים, מכסה/ את בושתו בערימה של מקרוני או של מחית תפוחי אדמה,/שמסתירה את קציצת הבשר, כי היום אין לו/ שמונה וחצי שקלים לשלם(...) עודו כבד נעלים ועייף עד בלי קץ,/(...)/ האומה לא שואלת אותו "מי אתה",/ הוא ממש לא מעניין את האומה ברגע זה" ("המגש", עמ' 63).
יומן המסע של שריד מהדהד מהשירה הישראלית הקאנונית. הוא מתמקם בעיקר בין ה"רחיפה בגובה נמוך" של דליה רביקוביץ' (ראו במיוחד הקבצים "אהבה אמיתית" ו"אמא עם ילד" אך גם "אהבת תפוח הזהב"; "כל השירים עד כה", הוצאת הקיבוץ המאוחד), לבין המאזן הפואטי הכולל של אגי משעול. הווייתו "אינטרטקסטואלית" דרוכה: כולו אוזן. עגה ואלוזיה; "לא ממש" ו"כל הרופאות והרופאים" המוקפד. הוא מנהל דיאלוג עם פרננדו פסואה ("זוג יונים", עמ' 29) ומחמוד דרוויש ("שחק על החלומות, מחמוד"); עם ידיעות עיתונאיות ("ראיתי בעיתון אמריקני שצבא ארצות הברית/ מחפש עכשיו חמישה עשר מוזיקאים..." "איפוניון", עמ' 73; וראו גם: "הפרדוקס של זנון", עמ' 78), ועם זיכרון דבריהם של מורהו לכינור ("יוסי בכינור", עמ' 90).
בראיונות עמו ביקש שריד שספרו "לא יישפט לפי יוסי שריד הפוליטיקאי, אלא יעמוד לגורלו ולמבחנו כיצירה ספרותית". אדרבה, "קורות החיים" של שריד הן סגולת "שירים, 2005-2003", שירת תיקונו המפואר של סובייקט ישראלי מוסרי.
אריאלה אופיר היא מסטרנטית בחוג לספרות עברית באוני' בן גוריון
